ואם איתא [ישנה] לדרב הונא כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו היכי מצי מפיק לה? [איך מוציא אותה [את המשכון]. רש"י: ואם איתא לדרב הונא - שהשומר המשלם דמים נשבע שאינה ברשותו אמאי חיישינן לשמא יוציא, הא אשתבע]
אמר רבא אמר רב יוסף שיש עדים שנשרפה. [דהשתא [שעכשיו] לא אשבעינהו שהרי הביא עדים. רש"י]
אי הכי מהיכא מייתי לה [אם כך מהיכן מביא אותה]?
אלא אמר רב יוסף שיש עדים שנגנבה.
סוף סוף מהיכא מייתי לה?
דטרח ומייתי לה. [ומביא אותה. רש"י: מחזר ושואל אחר הנכנסים בביתו וימצא הגנב]
אי הכי [אם כך] כי משתבע מלוה נמי לטרח לוה וליתי [אם כך כשנשבע המלווה גם יטרח הלווה ויביא]?
בשלמא מלוה ידע מאן קא עייל ונפק [מי נכנס ויוצא] בביתיה ואזיל וטרח ומייתי לה [וילך ויטרח ויביא אותה], אלא לוה מי [האם] ידע מאן עייל ונפיק בביתיה דמלוה?
אביי אומר גזירה שמא יטעון ויאמר לו אחר שבועה מצאתיה. [אם לא היו הופכים את שבועת מודה במקצת לומר שהמלווה יישבע ויטול, היה הלווה נשבע שהמשכון היה שווה שלושה דינרים. והמלווה היה נשבע שאינה ברשותו ככל שומר שטוען שאבדה, אבל יש לחשוש שאחר כך היה המלווה טוען שאחרי השבועה מצא את המשכון ומוציא אותו ומוכיח שאינו שווה אלא שקל, דהיינו שני דינרים, ופוסל את הלווה לשבועה ולעדות]
רב אשי אמר זה נשבע וזה נשבע, זה נשבע שאינה ברשותו וזה נשבע כמה היה שוה [הלוה שהשבועה עליו נשבע כמה שוה. רש"י]. והכי [וכך] קאמר מי נשבע תחילה מלוה נשבע תחילה [שאינה ברשותו. רש"י], שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון.
.
.
רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא אמר רישא דסיפא תיובתא לרב הונא [רישא דסיפא - הויא תיובתא לרב הונא, רישא תביעת מלוה, סיפא תביעת לוה, רישא דסיפא דקתני פטור בתביעת לוה. רש"י]: "סלע הלויתני עליו שתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו סלע היה שוה פטור". ואם איתא לדרב הונא מגו דמשתבע מלוה שאינה ברשותו לישתבע נמי אגילגול שבועה כמה היה שוה? [אגילגול שבועה - דטענה שאין בה שבועה עם טענה שיש בה שבועה מגלגלין עליו שבועה לישבע על שתיהן. וגילגול שבועה דאורייתא היא בקדושין (כ"ז ב'). רש"י]
אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי את הסוגיא לפני] דרב כהנא ואמר לי תהא במאמינו. [הא דקתני פטור במאמינו לוה למלוה שאינה ברשותו. רש"י]
ונהמניה לוה למלוה נמי [גם] בהא כמה הוה שוה?
לא קים ליה בגויה. [לא קיים לו בו. המלווה אינו מכיר היטב את המשכון כיוון שהוא חפץ שהיה שייך ללווה ואינו יודע לשער היטב כמה הוא שווה. רש"י: לא קים ליה בגויה - מימר אמר לוה לא קים למלוה בגויה דמשכון דלא נתן דעתו עליו לדעת דמיו]
ונהמניה מלוה ללוה, דקים ליה בגויה [הלווה מכיר היטב את המשכון ואם מדובר שהם מאמינים זה לזה יאמין המלווה ללווה כמה היה המשכון שווה]?
לא מהימן ליה. [לא מאמין לו, המלווה ללווה]
ומאי שנא לוה דמהימן ליה למלוה [שמאמין למלווה], ומאי שנא מלוה דלא מהימן ליה ללוה [שלא מאמין ללווה]?
לוה מקיים ביה במלוה (משלי יא, ג) "תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם" [לוה מקיים במלוה מקרא זה תומת ישרים תנחם, אם לא שאדם נאמן וישר הוא לא היו מעשרין אותו מן שמים שנאמר תומת ישרים תנחם. רש"י]. מלוה מקיים ביה בלוה (משלי יא, ג) "וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם". [כיוון שהוא עני הוא חושד בו שזהו משום שאינו ישר. מצודות: ישדם - מלשון שדידה וגזילה]
.
.
ההוא גברא דאפקיד כיפי [נזמים. רש"י] גביה חבריה [אצל חברו]. אמר ליה הב לי כיפי [אמר לו תן לי נזמי]. אמר ליה לא ידענא היכא אותבינהו [איני יודע היכן הנחתי אותם]. אתא לקמיה [בא לפני] דרב נחמן.
אמר ליה [רב נחמן לשומר] כל לא ידענא פשיעותא היא, זיל שלים [לך שלם. אע"פ שלא ידוע אם הנזמים אבדו, וייתכן שהם מונחים בביתו של השומר, ואם אדם הניח את כיסו של חבירו בתוך רשותו רק אינו יודע היכן ואינו יכול לשתמש בו אינו נחשב מזיק שהרי הכיס ברשות בעליו ולא אבד, מכל מקום השומר חייב יותר ממזיק ולא די בכך שלא הזיקו, והוא חייב להשיב לבעלים וכל שלא השיב מחמת פשיעתו הוא חייב לשלם].
לא שילם.
אזל [הלך] רב נחמן אגביה לאפדניה מיניה. [גבה ממנו את טרקלינו]
לסוף אישתכח כיפי ואיקור [נמצאו הנזמים והתייקרו. רש"י: ואייקור - יתר על הדמים שפרע לבעלים].
אמר רב נחמן הדרי כיפי למרייהו [חוזרים הנזמים לבעליהם] והדרא אפדנא למרה [וחוזר הטקרלין לבעליו].
אמר רבא הוה יתיבנא קמיה דרב נחמן ופרקין המפקיד הוה [הייתי יושב לפני רב נחמן, ופרקנו המפקיד היה. רש"י: הוה יתיבנא - כשדן דין זה. ופרקין המפקיד הוה - ובפרק זה היינו עוסקין], ואמרי ליה שילם ולא רצה לישבע? [היה פשוט לגמרא שכמו שהבעלים מקנה לשומר את הכפל בשעה שאמר שמשלם, הוא הדין שמקנה לו מה שתתייקר אחרי שאמר שהוא משלם. רש"י: ואמרי ליה שילם ולא רצה לישבע - קתני מתניתין דקני כפילא, והאי נמי שילם וליקני רווחא דאייקור.
תוספות: "ואותביניה שילם. וצריך לומר דיוקרא דכיפי הוי שבחא דעלמא כמו כפילא, ולא דמי לגיזות וולדות דאותו שבח ניכר בגוף הבהמה"]
ולא אהדר לי. [ולא השיב לי על קושייתי]
ושפיר עבד דלא אהדר לי, מאי טעמא התם [שם. במשנתינו שקונה את הכפל] לא אטרחיה לבי דינא, הכא [כאן] אטרחיה לבי דינא.
למימרא [לומר] דסבר רב נחמן דשומא הדר? [דשומא הדר - נכסי לוה ששמו בית דין לבעל חוב חוזרין אליו אם נותן מעות לבעל חוב כי הכא [כמו כאן] דהדר אפדנא למרה. רש"י]
שאני התם דשומא בטעות הוה דקא הוה כיפי מעיקרא. [דשומא בטעות הוה - דסבור היה שאבדו הנזמים והרי לא אבדו. דהא הוו כיפי מעיקרא - שהרי בתחילת השומא היו הנזמים בידו ולא היה יודע, דאילו היה יודע שכן לא שמו לו הטרקלין. אבל שומא שבית דין שמין על שאין לו מעות והוא חייב לו הרי הוא כמכר גמור ואינה חוזרת. רש"י]
.
.
(רש"י כתב: "דהא הוו כיפי מעיקרא - שהרי בתחילת השומא היו הנזמים בידו ולא היה יודע, דאילו היה יודע שכן לא שמו לו הטרקלין".
ומשמע שרק משום שהנזמים לא היו אבודים מהשומר הגבייה היתה בטעות. אבל אם נגנבו מהשומר ובזמן שהיו אצל הגנב היה רב נחמן גובה ממנו את טרקלינו, לא היתה זו שומא בטעות אע"פ שאחר כך מצא השומר את הגנב והשיב את הנזמים.
והרמב"ן חולק על זה וזה לשונו:
"והא דדחינן לא שאני הכא דמעיקרא שומא בטעות הוה. נראה לי שאע"פ שאבדו הכיפי ועכשו נמצאו הויא שומא בטעות, דאיהו לא הוה מחוייב ולא מידי כיון דהשתא הדר ליה [שעכשיו השיב לו] ממונא בעיניה, ולא דמי לשומא דעלמא דאלו התם ודאי חייב הוא לפורעו ממונו וכבר פרעו, אבל הכא אלו היה מחזיר לו פקדונו אינו חייב לו כלום ועכשו הרי הוא מחזירו לו, ואיגלאי מילתא דלא הוי ליה גביה כלום דפקדון כל היכא דאיתיה ממונא דבעלים הוא, ואלו היו יודעים באותה שעה שימצאו הכיפין מי [האם] נחתינן לנכסיה.
ולפי דברי אלו אפילו היכא דאיתזל אפדנא ממאי דשיימוה ליה ולא בעי נפקד דתהדר ליה [ודין שומא הדרה מועשית הישר והטוב הוא לטובת מי שגבו ממנו ואל בכל כרחו], הדרא ליה בעל כרחו [כיוון שכאן השומא בטלה מעיקר הדין מכח שהיא שומא בטעות ולא משום ועשית הישר והטוב, ואין זה תלוי ברצונו של מי שגבו ממנו] והדרי כיפי כולהו למרייהו, דכיון דדינא הוא דהדרי כיפי לא אמרינן השתא למארי כיפי שיוציא ממונו ויקח אפדנא משלו שלא על מנת כן לקחה.
אבל רש"י ז"ל פירש שלא אבדו שהיו בידו ולא היה יודע, ואף רבינו חננאל ז"ל כתב שלא אבדו וקיימא לן פקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמאריה איתיה. נראה שאלו נגנבו לא מיקריא שומא בטעות ואף על גב דקיימא לן שומא הדרא, נפקא מינה להיכא דזבנה [שמכר אותה שאז אם אינה חוזרת מעיקר הדין מחמת שומא בטעות אלא משום ועשית הישר והטוב אם מכרה אינה חוזרת], אי נמי להיכא דאיתזל ולא בעי נפקד דתהדר ליה, יהיב ליה האיך מדמי כיפי כמה דשמוה ניהליה בעידן שומא ושקיל ליה כיפי, דהא לא אקני ליה רווחא וכיפי לא שיימינהו לנפקד. ובמקצת נוסחי כתיב שאני הכא דמעיקרא שומא בטעות הויא דהא הוי כיפי מעיקרא, והך גירסא דייקא כדברי רש"י ז"ל ורבינו חננאל ז"ל, וה"ר משה הספרדי ז"ל [הרמב"ם] כתב כדברי".
הנה בטעם דבריו כתב הרמב"ן: "ואיגלאי מילתא דלא הוי ליה גביה כלום, דפקדון כל היכא דאיתיה ממונא דבעלים הוא, ואלו היו יודעים באותה שעה שימצאו הכיפין מי [האם] נחתינן לנכסיה". ולכאורה יש לעיין שהרי דווקא כשהפקדון ביד השומר הוא של בעלים בכל מקום שהוא שיד השומר כיד בעלים, אבל אם נגנב כשהוא ביד הגנב הרי יצא מרשות בעלים ונחשב אבוד מהם. ונראה בכוונת הרמב"ן שכיוון שהשומר מחוייב להשיב לבעלים, זה גורם שאם נגנבה מבית שומר הגניבה מחשיבה אותה כאבודה רק ביחס לשומר ולא ביחס לבעלים. ובוודאי אע"פ שכשהנזמים ביד גנב הבעלים אינו יכול להקדישם כיוון שאינם ברשותו, זהו משום שאיננו יודעים אם יימצא הגנב, ואם השומר מצא את הגנב ומשיב אותם, לא אומרים שבזמן שאבדו פסקה השמירה ונתחייב השומר תשלומים או שבועה תמורתם, כיוון שחיובו הוא להשיב והרי הוא כעת משיב, וכשמצא השומר את הנזמים הגנובים כעת אומרים שלשומר נגנבו ולעצמו מצא אותם השומר ומצד הבעלים כל שמקיים את חיובו להשיב לו נחשב שלא אבדו מהבעלים מעולם. שלבעלים תמיד היה החיוב של השומר להשיב לו נזמים והחיוב התקיים כעת.
ולרש"י אם נגנבו מבית השומר נחשב שאבדו מרשות הבעלים, שהשומר אינו אלא כיד ארוכה של הבעלים, וכעת חייב השומר תשלומים או שבועה ואם אינו משלם שמים את טרקלינו ממנו, ומה שאחר כך מצא אותה השומר הוא עניין חדש ואינו מחשיב את חיוב התשלומים שהתחייב ושמכוחו נגבה הטרקלין ממנו כחיוב שהוברר עכשיו שהיה בטעות. ולכן יהיה בו רק דין של ועשית הישר והטוב שאינו במקום שאין השומר רוצה, ואינו שומא בטעות מעיקר הדין אלא רק אם הנזמים היו בחצירו של השומר ולא אבדו כלל)
.
.
אמרי נהרדעי שומא הדר עד תריסר ירחי שתא. [עד שנים עשר חודשי שנה]
ואמר אמימר אנא מנהרדעא אנא וסבירא לי שומא הדר לעולם.
והלכתא שומא הדר לעולם. משום שנאמר (דברים ז, יב) "ועשית הישר והטוב". [נחלקו בראשונים אם שומא חוזרת גם במטלטלין או רק בקרקע, ולהלכה נפסק ששומא הדרה רק בקרקע. שולחן ערוך חושן משפט ק"ג ט']
פשיטא שמו ליה לבעל חוב ואזל איהו [והלך הוא] ושמה לבעל חוב דידיה [שלו], אמרינן ליה [לבעל החוב של בעל החוב] לא עדיף את מגברא דאתית מיניה. [מהאיש שבאת ממנו. וגם עליך לקבל מעות ולהשיב לחייב את הנכסים שגבו ממנו. רש"י: לא עדיפת - מבעל חוב ראשון שבאת מכחו, כשם שהוא מחזירה ויטול מעותיו משום ועשית הישר והטוב, אף אתה קבל מעותיך מבעלים הראשונים משום ועשית הישר והטוב]
זבנה, אורתה [הוריש אותה], ויהבה במתנה [מכר אותה, או הוריש אותה, או נתן אותה במתנה. את הקרקע שהגבו לו בית דין בשומת חובו. רש"י: זבנה אורתה כו' - בעל חוב ששמו לו קרקע ומכרה או שנתנה או הוריש] ודאי הני מעיקרא אדעתא דארעא נחות ולאו אדעתא דזוזי נחות [הני [אלה] - אחרונים, או לוקח או יורש או מקבל מתנה. אדעתא דארעא נחות [על דעת הקרקע ירדו] - שיהא קרקע שלהם ולא שיקבלו מעות. דאילו בעל חוב אית ביה משום ועשית הישר והטוב דאמרינן לא היה לך עליו אלא מעות והרי הן לך אבל אלו קרקע קנו. רש"י.
מבואר מכאן שמה שעל בעל חוב חייב להשיב את הקרקע אם החייב נותן לו מעות אין זה חסרון בבעלותו על הקרקע, שאם לא כן לא היה יכול למכור או להוריש או לתת לאחר יותר ממה שיש לו והחייב היה יכול להוציא גם מהקונה או היורש. כיוון שאי אפשר שתגיע לקונה או ליורש זכות שלא היתה ביד מוכר. אלא ודאי הקרקע לגמרי של המוכר כל זמן שהלוקח לא תבע ועל פירות שהוא אוכל אינו מנכה, ויכול למכרה בלי שיור, ורק משום ועשית הישר והטוב צריך להחזירה ולא משום שחסר לו בקניינה. וכן מבואר בתוספות עיין שם].
שמו לה לאשה [גבתה קרקע מהחייב לה בשומת החוב] ואינסיבא [ונישאה. והחייב רוצה לתת מעות ולקבל בחזרה את הקרקע שכבר נשתעבדה לבעל לאכילת פירות. רש"י: ואנסיבא - אפילו לא שמאתן לבעלה בכתובתה להיות נכסי צאן ברזל שהן קנויין לבעל אלא עיכבתן לעצמה להיות נכסי מלוג הקרן שלה והבעל אוכל פירות], או שמו מינה דאשה [גבו ממנה קרקע בשומת חובה] ואינסיבא ומתה [והבעל יורש אותה ורוצה לתת מעות ולקבל בחזרה את הקרקע]?
בעל בנכסי אשתו לוקח [קונה] הוי [בעל - בנכסי מלוג של אשתו. לוקח הוי - דין לוקח נתנו בו חכמים, הלכך לא מיהדר היכא דשמו לה ואינסיבא ומתה וירשה בעלה כדאמרינן זבנה אדעתא דארעא נחות. רש"י], לא מיהדר [אם היא גבתה קרקע ונישאה הבעל שזכה בשעבוד אכילת פירות בנכסיה הוא כמו לוקח ואינו מחוייב להשיב את הקרקע תמורת מעות] ולא מהדרינן ליה [אם גבו קרקע מאשתו אינו יכול לעמוד במקומה לתת מעות ולקבל בחזרה את הקרקע שהוא כמו לוקח. רש"י: ולא מהדרינן ליה - היכא דשמו מינה ואינסיבא ומתה וירשה בעלה ובא להחזיר החוב וליטול הקרקע לא מצי למימר יורשה אני, דכלוקח שוייה רבנן ולא כיורש], דאמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. [האשה שמכרה בנכסי מלוג - להיות הבעל אוכל פירות בחייה וגוף הקרקע יהיה ללוקח לכשתמות ומתה. [את אכילת הפירות אינה יכולה למכור כיוון שהיא של הבעל, רק היא מוכרת את הקרקע מעכשיו שהלוקח יקנה רק את גופה עכשיו ואכילת פירות יהיה שלו לכשתמות וכבר לא תהיה הקרקע משועבדת לבעל. וכיוון שהלוקח קנה מעכשיו בחייה את גוף הקרקע לא יזכה בה הבעל שיורש אותה כיוון שהקניין קדם לירושה]
בעל מוציא - גוף הקרקע מיד הלקוחות. והכי מוקי לה [וכך מעמיד אותה] בפרק האשה בכתובות (ע"ח ב') תקנת אושא בגופה של קרקע לאחר מיתה. אלמא כלוקח שויוהו רבנן ואמר ליה [הבעל ללוקח] אני לקחתי ראשון. דאי [שאם] כשאר יורש שויוהו רבנן, יורש שמכר אביו נכסיו בחייו אין לו ירושה בהן.
באושא התקינו - כשהיתה סנהדרין באושא שגלתה וישבה שם סנהדרי גדולה כדאמרינן בראש השנה (דף לא) גבי עשרה מסעות. רש"י.
רש"י כתובות נ' א': "הבעל מוציא - דשויוהו רבנן כלוקח והוא לוקח ראשון"
רש"י בבא קמא פ"ח ב': "באושא התקינו - דאע"ג דבעלמא [קנין פירות] לאו כקנין הגוף דמי [ולבעל אין אלא קנין פירות בנכסי אשתו, וכיון שאינו כקנין הגוף כשמתה האשה יש על הלוקח לזכות מעיקר הדין בגוף הנכסים] בעל בנכסי אשתו אלמוה [חיזקוהו] רבנן לשעבודיה משום איבה והוי כלוקח ראשון]
.
.
(תוספות:
"לוקח הוי. אפילו אי הוי יורש לא מהדר, כדאמר זבנה אורתה כו', אלא משום לא מהדרינן ליה נקטיה, דאי יורש הוי מהדרינן ליה שהבן פודה קרקע של אביו.
ואע"ג דבפרק יש נוחלין (בבא בתרא קל"ט ב' ושם דיבור המתחיל "התם") מסיק דטבא ליה עבדו ליה או יורש או לוקח, הא אמרינן התם בר היכא דאיכא פסידא לאחריני לא עבדי ליה טבא [חוץ ממקום שיש הפסד לאחרים לא עושים לו הטוב לו], ולכך הכא לא הוי כיורש משום פסידא דמלוה, ולא מהדר ממה נפשך דאפילו יורש הוי לא מהדר. ודרבי יוסי בר חנינא מפרש התם דלקוחות אפסדו אנפשייהו [הפסידו על עצמם]")
אמר רבא אמר רב יוסף שיש עדים שנשרפה. [דהשתא [שעכשיו] לא אשבעינהו שהרי הביא עדים. רש"י]
אי הכי מהיכא מייתי לה [אם כך מהיכן מביא אותה]?
אלא אמר רב יוסף שיש עדים שנגנבה.
סוף סוף מהיכא מייתי לה?
דטרח ומייתי לה. [ומביא אותה. רש"י: מחזר ושואל אחר הנכנסים בביתו וימצא הגנב]
אי הכי [אם כך] כי משתבע מלוה נמי לטרח לוה וליתי [אם כך כשנשבע המלווה גם יטרח הלווה ויביא]?
בשלמא מלוה ידע מאן קא עייל ונפק [מי נכנס ויוצא] בביתיה ואזיל וטרח ומייתי לה [וילך ויטרח ויביא אותה], אלא לוה מי [האם] ידע מאן עייל ונפיק בביתיה דמלוה?
אביי אומר גזירה שמא יטעון ויאמר לו אחר שבועה מצאתיה. [אם לא היו הופכים את שבועת מודה במקצת לומר שהמלווה יישבע ויטול, היה הלווה נשבע שהמשכון היה שווה שלושה דינרים. והמלווה היה נשבע שאינה ברשותו ככל שומר שטוען שאבדה, אבל יש לחשוש שאחר כך היה המלווה טוען שאחרי השבועה מצא את המשכון ומוציא אותו ומוכיח שאינו שווה אלא שקל, דהיינו שני דינרים, ופוסל את הלווה לשבועה ולעדות]
רב אשי אמר זה נשבע וזה נשבע, זה נשבע שאינה ברשותו וזה נשבע כמה היה שוה [הלוה שהשבועה עליו נשבע כמה שוה. רש"י]. והכי [וכך] קאמר מי נשבע תחילה מלוה נשבע תחילה [שאינה ברשותו. רש"י], שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון.
.
.
רב הונא בר תחליפא משמיה דרבא אמר רישא דסיפא תיובתא לרב הונא [רישא דסיפא - הויא תיובתא לרב הונא, רישא תביעת מלוה, סיפא תביעת לוה, רישא דסיפא דקתני פטור בתביעת לוה. רש"י]: "סלע הלויתני עליו שתים היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתיך עליו סלע היה שוה פטור". ואם איתא לדרב הונא מגו דמשתבע מלוה שאינה ברשותו לישתבע נמי אגילגול שבועה כמה היה שוה? [אגילגול שבועה - דטענה שאין בה שבועה עם טענה שיש בה שבועה מגלגלין עליו שבועה לישבע על שתיהן. וגילגול שבועה דאורייתא היא בקדושין (כ"ז ב'). רש"י]
אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי את הסוגיא לפני] דרב כהנא ואמר לי תהא במאמינו. [הא דקתני פטור במאמינו לוה למלוה שאינה ברשותו. רש"י]
ונהמניה לוה למלוה נמי [גם] בהא כמה הוה שוה?
לא קים ליה בגויה. [לא קיים לו בו. המלווה אינו מכיר היטב את המשכון כיוון שהוא חפץ שהיה שייך ללווה ואינו יודע לשער היטב כמה הוא שווה. רש"י: לא קים ליה בגויה - מימר אמר לוה לא קים למלוה בגויה דמשכון דלא נתן דעתו עליו לדעת דמיו]
ונהמניה מלוה ללוה, דקים ליה בגויה [הלווה מכיר היטב את המשכון ואם מדובר שהם מאמינים זה לזה יאמין המלווה ללווה כמה היה המשכון שווה]?
לא מהימן ליה. [לא מאמין לו, המלווה ללווה]
ומאי שנא לוה דמהימן ליה למלוה [שמאמין למלווה], ומאי שנא מלוה דלא מהימן ליה ללוה [שלא מאמין ללווה]?
לוה מקיים ביה במלוה (משלי יא, ג) "תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם" [לוה מקיים במלוה מקרא זה תומת ישרים תנחם, אם לא שאדם נאמן וישר הוא לא היו מעשרין אותו מן שמים שנאמר תומת ישרים תנחם. רש"י]. מלוה מקיים ביה בלוה (משלי יא, ג) "וְסֶלֶף בּוֹגְדִים יְשָׁדֵּם". [כיוון שהוא עני הוא חושד בו שזהו משום שאינו ישר. מצודות: ישדם - מלשון שדידה וגזילה]
.
.
ההוא גברא דאפקיד כיפי [נזמים. רש"י] גביה חבריה [אצל חברו]. אמר ליה הב לי כיפי [אמר לו תן לי נזמי]. אמר ליה לא ידענא היכא אותבינהו [איני יודע היכן הנחתי אותם]. אתא לקמיה [בא לפני] דרב נחמן.
אמר ליה [רב נחמן לשומר] כל לא ידענא פשיעותא היא, זיל שלים [לך שלם. אע"פ שלא ידוע אם הנזמים אבדו, וייתכן שהם מונחים בביתו של השומר, ואם אדם הניח את כיסו של חבירו בתוך רשותו רק אינו יודע היכן ואינו יכול לשתמש בו אינו נחשב מזיק שהרי הכיס ברשות בעליו ולא אבד, מכל מקום השומר חייב יותר ממזיק ולא די בכך שלא הזיקו, והוא חייב להשיב לבעלים וכל שלא השיב מחמת פשיעתו הוא חייב לשלם].
לא שילם.
אזל [הלך] רב נחמן אגביה לאפדניה מיניה. [גבה ממנו את טרקלינו]
לסוף אישתכח כיפי ואיקור [נמצאו הנזמים והתייקרו. רש"י: ואייקור - יתר על הדמים שפרע לבעלים].
אמר רב נחמן הדרי כיפי למרייהו [חוזרים הנזמים לבעליהם] והדרא אפדנא למרה [וחוזר הטקרלין לבעליו].
אמר רבא הוה יתיבנא קמיה דרב נחמן ופרקין המפקיד הוה [הייתי יושב לפני רב נחמן, ופרקנו המפקיד היה. רש"י: הוה יתיבנא - כשדן דין זה. ופרקין המפקיד הוה - ובפרק זה היינו עוסקין], ואמרי ליה שילם ולא רצה לישבע? [היה פשוט לגמרא שכמו שהבעלים מקנה לשומר את הכפל בשעה שאמר שמשלם, הוא הדין שמקנה לו מה שתתייקר אחרי שאמר שהוא משלם. רש"י: ואמרי ליה שילם ולא רצה לישבע - קתני מתניתין דקני כפילא, והאי נמי שילם וליקני רווחא דאייקור.
תוספות: "ואותביניה שילם. וצריך לומר דיוקרא דכיפי הוי שבחא דעלמא כמו כפילא, ולא דמי לגיזות וולדות דאותו שבח ניכר בגוף הבהמה"]
ולא אהדר לי. [ולא השיב לי על קושייתי]
ושפיר עבד דלא אהדר לי, מאי טעמא התם [שם. במשנתינו שקונה את הכפל] לא אטרחיה לבי דינא, הכא [כאן] אטרחיה לבי דינא.
למימרא [לומר] דסבר רב נחמן דשומא הדר? [דשומא הדר - נכסי לוה ששמו בית דין לבעל חוב חוזרין אליו אם נותן מעות לבעל חוב כי הכא [כמו כאן] דהדר אפדנא למרה. רש"י]
שאני התם דשומא בטעות הוה דקא הוה כיפי מעיקרא. [דשומא בטעות הוה - דסבור היה שאבדו הנזמים והרי לא אבדו. דהא הוו כיפי מעיקרא - שהרי בתחילת השומא היו הנזמים בידו ולא היה יודע, דאילו היה יודע שכן לא שמו לו הטרקלין. אבל שומא שבית דין שמין על שאין לו מעות והוא חייב לו הרי הוא כמכר גמור ואינה חוזרת. רש"י]
.
.
(רש"י כתב: "דהא הוו כיפי מעיקרא - שהרי בתחילת השומא היו הנזמים בידו ולא היה יודע, דאילו היה יודע שכן לא שמו לו הטרקלין".
ומשמע שרק משום שהנזמים לא היו אבודים מהשומר הגבייה היתה בטעות. אבל אם נגנבו מהשומר ובזמן שהיו אצל הגנב היה רב נחמן גובה ממנו את טרקלינו, לא היתה זו שומא בטעות אע"פ שאחר כך מצא השומר את הגנב והשיב את הנזמים.
והרמב"ן חולק על זה וזה לשונו:
"והא דדחינן לא שאני הכא דמעיקרא שומא בטעות הוה. נראה לי שאע"פ שאבדו הכיפי ועכשו נמצאו הויא שומא בטעות, דאיהו לא הוה מחוייב ולא מידי כיון דהשתא הדר ליה [שעכשיו השיב לו] ממונא בעיניה, ולא דמי לשומא דעלמא דאלו התם ודאי חייב הוא לפורעו ממונו וכבר פרעו, אבל הכא אלו היה מחזיר לו פקדונו אינו חייב לו כלום ועכשו הרי הוא מחזירו לו, ואיגלאי מילתא דלא הוי ליה גביה כלום דפקדון כל היכא דאיתיה ממונא דבעלים הוא, ואלו היו יודעים באותה שעה שימצאו הכיפין מי [האם] נחתינן לנכסיה.
ולפי דברי אלו אפילו היכא דאיתזל אפדנא ממאי דשיימוה ליה ולא בעי נפקד דתהדר ליה [ודין שומא הדרה מועשית הישר והטוב הוא לטובת מי שגבו ממנו ואל בכל כרחו], הדרא ליה בעל כרחו [כיוון שכאן השומא בטלה מעיקר הדין מכח שהיא שומא בטעות ולא משום ועשית הישר והטוב, ואין זה תלוי ברצונו של מי שגבו ממנו] והדרי כיפי כולהו למרייהו, דכיון דדינא הוא דהדרי כיפי לא אמרינן השתא למארי כיפי שיוציא ממונו ויקח אפדנא משלו שלא על מנת כן לקחה.
אבל רש"י ז"ל פירש שלא אבדו שהיו בידו ולא היה יודע, ואף רבינו חננאל ז"ל כתב שלא אבדו וקיימא לן פקדון כל היכא דאיתיה ברשותיה דמאריה איתיה. נראה שאלו נגנבו לא מיקריא שומא בטעות ואף על גב דקיימא לן שומא הדרא, נפקא מינה להיכא דזבנה [שמכר אותה שאז אם אינה חוזרת מעיקר הדין מחמת שומא בטעות אלא משום ועשית הישר והטוב אם מכרה אינה חוזרת], אי נמי להיכא דאיתזל ולא בעי נפקד דתהדר ליה, יהיב ליה האיך מדמי כיפי כמה דשמוה ניהליה בעידן שומא ושקיל ליה כיפי, דהא לא אקני ליה רווחא וכיפי לא שיימינהו לנפקד. ובמקצת נוסחי כתיב שאני הכא דמעיקרא שומא בטעות הויא דהא הוי כיפי מעיקרא, והך גירסא דייקא כדברי רש"י ז"ל ורבינו חננאל ז"ל, וה"ר משה הספרדי ז"ל [הרמב"ם] כתב כדברי".
הנה בטעם דבריו כתב הרמב"ן: "ואיגלאי מילתא דלא הוי ליה גביה כלום, דפקדון כל היכא דאיתיה ממונא דבעלים הוא, ואלו היו יודעים באותה שעה שימצאו הכיפין מי [האם] נחתינן לנכסיה". ולכאורה יש לעיין שהרי דווקא כשהפקדון ביד השומר הוא של בעלים בכל מקום שהוא שיד השומר כיד בעלים, אבל אם נגנב כשהוא ביד הגנב הרי יצא מרשות בעלים ונחשב אבוד מהם. ונראה בכוונת הרמב"ן שכיוון שהשומר מחוייב להשיב לבעלים, זה גורם שאם נגנבה מבית שומר הגניבה מחשיבה אותה כאבודה רק ביחס לשומר ולא ביחס לבעלים. ובוודאי אע"פ שכשהנזמים ביד גנב הבעלים אינו יכול להקדישם כיוון שאינם ברשותו, זהו משום שאיננו יודעים אם יימצא הגנב, ואם השומר מצא את הגנב ומשיב אותם, לא אומרים שבזמן שאבדו פסקה השמירה ונתחייב השומר תשלומים או שבועה תמורתם, כיוון שחיובו הוא להשיב והרי הוא כעת משיב, וכשמצא השומר את הנזמים הגנובים כעת אומרים שלשומר נגנבו ולעצמו מצא אותם השומר ומצד הבעלים כל שמקיים את חיובו להשיב לו נחשב שלא אבדו מהבעלים מעולם. שלבעלים תמיד היה החיוב של השומר להשיב לו נזמים והחיוב התקיים כעת.
ולרש"י אם נגנבו מבית השומר נחשב שאבדו מרשות הבעלים, שהשומר אינו אלא כיד ארוכה של הבעלים, וכעת חייב השומר תשלומים או שבועה ואם אינו משלם שמים את טרקלינו ממנו, ומה שאחר כך מצא אותה השומר הוא עניין חדש ואינו מחשיב את חיוב התשלומים שהתחייב ושמכוחו נגבה הטרקלין ממנו כחיוב שהוברר עכשיו שהיה בטעות. ולכן יהיה בו רק דין של ועשית הישר והטוב שאינו במקום שאין השומר רוצה, ואינו שומא בטעות מעיקר הדין אלא רק אם הנזמים היו בחצירו של השומר ולא אבדו כלל)
.
.
אמרי נהרדעי שומא הדר עד תריסר ירחי שתא. [עד שנים עשר חודשי שנה]
ואמר אמימר אנא מנהרדעא אנא וסבירא לי שומא הדר לעולם.
והלכתא שומא הדר לעולם. משום שנאמר (דברים ז, יב) "ועשית הישר והטוב". [נחלקו בראשונים אם שומא חוזרת גם במטלטלין או רק בקרקע, ולהלכה נפסק ששומא הדרה רק בקרקע. שולחן ערוך חושן משפט ק"ג ט']
פשיטא שמו ליה לבעל חוב ואזל איהו [והלך הוא] ושמה לבעל חוב דידיה [שלו], אמרינן ליה [לבעל החוב של בעל החוב] לא עדיף את מגברא דאתית מיניה. [מהאיש שבאת ממנו. וגם עליך לקבל מעות ולהשיב לחייב את הנכסים שגבו ממנו. רש"י: לא עדיפת - מבעל חוב ראשון שבאת מכחו, כשם שהוא מחזירה ויטול מעותיו משום ועשית הישר והטוב, אף אתה קבל מעותיך מבעלים הראשונים משום ועשית הישר והטוב]
זבנה, אורתה [הוריש אותה], ויהבה במתנה [מכר אותה, או הוריש אותה, או נתן אותה במתנה. את הקרקע שהגבו לו בית דין בשומת חובו. רש"י: זבנה אורתה כו' - בעל חוב ששמו לו קרקע ומכרה או שנתנה או הוריש] ודאי הני מעיקרא אדעתא דארעא נחות ולאו אדעתא דזוזי נחות [הני [אלה] - אחרונים, או לוקח או יורש או מקבל מתנה. אדעתא דארעא נחות [על דעת הקרקע ירדו] - שיהא קרקע שלהם ולא שיקבלו מעות. דאילו בעל חוב אית ביה משום ועשית הישר והטוב דאמרינן לא היה לך עליו אלא מעות והרי הן לך אבל אלו קרקע קנו. רש"י.
מבואר מכאן שמה שעל בעל חוב חייב להשיב את הקרקע אם החייב נותן לו מעות אין זה חסרון בבעלותו על הקרקע, שאם לא כן לא היה יכול למכור או להוריש או לתת לאחר יותר ממה שיש לו והחייב היה יכול להוציא גם מהקונה או היורש. כיוון שאי אפשר שתגיע לקונה או ליורש זכות שלא היתה ביד מוכר. אלא ודאי הקרקע לגמרי של המוכר כל זמן שהלוקח לא תבע ועל פירות שהוא אוכל אינו מנכה, ויכול למכרה בלי שיור, ורק משום ועשית הישר והטוב צריך להחזירה ולא משום שחסר לו בקניינה. וכן מבואר בתוספות עיין שם].
שמו לה לאשה [גבתה קרקע מהחייב לה בשומת החוב] ואינסיבא [ונישאה. והחייב רוצה לתת מעות ולקבל בחזרה את הקרקע שכבר נשתעבדה לבעל לאכילת פירות. רש"י: ואנסיבא - אפילו לא שמאתן לבעלה בכתובתה להיות נכסי צאן ברזל שהן קנויין לבעל אלא עיכבתן לעצמה להיות נכסי מלוג הקרן שלה והבעל אוכל פירות], או שמו מינה דאשה [גבו ממנה קרקע בשומת חובה] ואינסיבא ומתה [והבעל יורש אותה ורוצה לתת מעות ולקבל בחזרה את הקרקע]?
בעל בנכסי אשתו לוקח [קונה] הוי [בעל - בנכסי מלוג של אשתו. לוקח הוי - דין לוקח נתנו בו חכמים, הלכך לא מיהדר היכא דשמו לה ואינסיבא ומתה וירשה בעלה כדאמרינן זבנה אדעתא דארעא נחות. רש"י], לא מיהדר [אם היא גבתה קרקע ונישאה הבעל שזכה בשעבוד אכילת פירות בנכסיה הוא כמו לוקח ואינו מחוייב להשיב את הקרקע תמורת מעות] ולא מהדרינן ליה [אם גבו קרקע מאשתו אינו יכול לעמוד במקומה לתת מעות ולקבל בחזרה את הקרקע שהוא כמו לוקח. רש"י: ולא מהדרינן ליה - היכא דשמו מינה ואינסיבא ומתה וירשה בעלה ובא להחזיר החוב וליטול הקרקע לא מצי למימר יורשה אני, דכלוקח שוייה רבנן ולא כיורש], דאמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. [האשה שמכרה בנכסי מלוג - להיות הבעל אוכל פירות בחייה וגוף הקרקע יהיה ללוקח לכשתמות ומתה. [את אכילת הפירות אינה יכולה למכור כיוון שהיא של הבעל, רק היא מוכרת את הקרקע מעכשיו שהלוקח יקנה רק את גופה עכשיו ואכילת פירות יהיה שלו לכשתמות וכבר לא תהיה הקרקע משועבדת לבעל. וכיוון שהלוקח קנה מעכשיו בחייה את גוף הקרקע לא יזכה בה הבעל שיורש אותה כיוון שהקניין קדם לירושה]
בעל מוציא - גוף הקרקע מיד הלקוחות. והכי מוקי לה [וכך מעמיד אותה] בפרק האשה בכתובות (ע"ח ב') תקנת אושא בגופה של קרקע לאחר מיתה. אלמא כלוקח שויוהו רבנן ואמר ליה [הבעל ללוקח] אני לקחתי ראשון. דאי [שאם] כשאר יורש שויוהו רבנן, יורש שמכר אביו נכסיו בחייו אין לו ירושה בהן.
באושא התקינו - כשהיתה סנהדרין באושא שגלתה וישבה שם סנהדרי גדולה כדאמרינן בראש השנה (דף לא) גבי עשרה מסעות. רש"י.
רש"י כתובות נ' א': "הבעל מוציא - דשויוהו רבנן כלוקח והוא לוקח ראשון"
רש"י בבא קמא פ"ח ב': "באושא התקינו - דאע"ג דבעלמא [קנין פירות] לאו כקנין הגוף דמי [ולבעל אין אלא קנין פירות בנכסי אשתו, וכיון שאינו כקנין הגוף כשמתה האשה יש על הלוקח לזכות מעיקר הדין בגוף הנכסים] בעל בנכסי אשתו אלמוה [חיזקוהו] רבנן לשעבודיה משום איבה והוי כלוקח ראשון]
.
.
(תוספות:
"לוקח הוי. אפילו אי הוי יורש לא מהדר, כדאמר זבנה אורתה כו', אלא משום לא מהדרינן ליה נקטיה, דאי יורש הוי מהדרינן ליה שהבן פודה קרקע של אביו.
ואע"ג דבפרק יש נוחלין (בבא בתרא קל"ט ב' ושם דיבור המתחיל "התם") מסיק דטבא ליה עבדו ליה או יורש או לוקח, הא אמרינן התם בר היכא דאיכא פסידא לאחריני לא עבדי ליה טבא [חוץ ממקום שיש הפסד לאחרים לא עושים לו הטוב לו], ולכך הכא לא הוי כיורש משום פסידא דמלוה, ולא מהדר ממה נפשך דאפילו יורש הוי לא מהדר. ודרבי יוסי בר חנינא מפרש התם דלקוחות אפסדו אנפשייהו [הפסידו על עצמם]")
תגובות
הוסף רשומת תגובה