תלמוד מוסבר ומאמרים על מסכת בבא מציעא - מאת ניר שטרן

ואפילו במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת. [ואפילו במקום כו' - לאו רבה קא מסיק אלא גמרא הוא דקאמר לן, דכי אמר רבה במקום שהשיירות מצויות לא אמר אלא כשהוחזקו בעיר אחת שנכתב בה הגט שנים ששמותיהן שוין ושמות נשותיהן שוות. רש"י. רש"י בגיטין כ"ז א': ואפילו במקום שהשיירות מצויות כו' - לאו רבה קאמר לה אלא הש"ס הוא דמסדר ואמר דהא דאוקי [שהעמיד] רבה במקום שהשיירות מצויות, והוא שהוחזקו שני אנשים בשם זה באותה העיר, אבל אם לא הוחזקו מספיקא לא אמרינן דילמא איתנהו [שמא ישנם] ולא ידעינן, או דילמא יש עיר אחרת ששמה כזו ויש בה אדם אחר ששמו ושם אשתו כזה שתובעו. בספר תקנת השבין מרבי צדוק הכהן מלובלין אות ו' האריך לבאר בעמקות למה נקטו חז"ל כדוגמה לשני שמות שווים דווקא יוסף בן שמעון. וכתב בזה גם בספרו פרי צדיק על חמשה עשר באב אות ו', ופרשת קורח אות ח']. דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] קשיא דרבה אדרבה [על של רבה] , דההוא גיטא דאשתכח [שנמצא] בי דינא דרב הונא [בי דינא דרב הונא - במקום שהוא יושב ודן. ומתוך שהכל רגילין אצלו ל

דיקא נמי [מדוייק גם. רש"י: דבכתב לה מיירי [מדבר]] דקתני "גובה את הכל", אי [אם] אמרת בשלמא דכתב לה היינו דקא תני "גובה את הכל", אלא אי אמרת דלא כתב לה, מאי "גובה את הכל" [מאחר שלא התנה עמה כלום מהו התוספת. רש"י] ? מנה ומאתים הוא דאית לה [שיש לה] . . . ואלא [נלמד שיש כתובה לאלמנה או גרושה מן האירוסין] מדתני רב חייא בר אמי: "אשתו ארוסה לא אונן [אין אנינות חל עליו לאיסור אכילת קדשים. רש"י. אנינות היא כשמתו מוטל לפניו ועוד לא נקבר, ואבלות הוא לאחר הקבורה. מהתורה אנינות היא רק ביום המיתה ויש כמה דעות מה נקרא יום המיתה מהתורה [עיין זבחים מדף צ"ט ב' ואילך]. כהן אונן אסור לאכול קדשים מעשר שני וביכורים ולעבוד במקדש] ולא מטמא לה. [ולא מטמא לה - אם כהן הוא, דכתיב: ( ויקרא כא ) "כי אם לשארו" והיינו אשתו, והאי לאו שארו הוא דלא באו עדיין לידי קירוב בשר. רש"י.   ויקרא כ"א: א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. ב כִּי אִם-לִשְׁאֵרוֹ

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. [הטוען אחר מעשה בית דין - דבר שהוא תנאי בית דין כגון כתובה ומזון האשה והבנות, הטוען ואמר פרעתי שלא בעדים לא אמר כלום. רש"י] מאי טעמא כל מעשה בית דין כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי [כמי שאוחז שטר בידו דומה] . . . (שיטת הרי"ף [כאן. י' א' מדפי הרי"ף] והרמב"ם [פרק ז' מטוען ונטען הלכה ה'] ועוד ראשונים, שמעשה בית דין פירושו כל דבר שבית דין פסקו, וכגון מלווה על פה שפסקו על פי עדים שהוא חייב, שאחרי שפסקו נעשה החוב כאילו הוא כתוב בשטר אע"פ שהבעל חוב לא אוחז שטר בידו, והחייב אינו נאמן לומר פרעתי עד שיפרע בפני עדים. והרי"ף הוכיח כן ממה שנאמר לעיל ט"ו א': "בין לרבא בין לרבה בר רב הונא [שלשיטתם נאמר בברייתא על חוב נזיקין שאת הקרן גובה הניזק מנכסים משועבדים], מלוה על פה הוא [חוב המזיק לשלם לניזק את דמי הנזק הוא מלווה על פה ואינו גובה מנכסים משועבדים, שהרי לא כתב לו שטר כשהזיקו], ומלוה על פה אינו גובה מנכסים משועבדים? הכא במאי עסקינן כשעמד בדין והדר זבין [ואחר כך מכר

וכפרן הואיל ואתא לידן [ובא לידינו] נימא ביה מלתא [נאמר בו דבר] : דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אמרו לו 'צא תן לו' [שפסקו לו דינו בבית דין שציוו עליו לתת לו. רש"י] , ואמר [לאחר זמן. רש"י] 'פרעתי' [על פי בית דין. רש"י] , נאמן [ובשבועת היסת. רש"י. כיוון שהמלווה טוען שלא פרע צריך להישבע היסת מדרבנן כנגד טענת המלווה, שתיקנו חכמים שבועת היסת בכל מקום שחברו טוענו והוא כופר הכל] . בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו. [בא מלוה לפנינו לכתוב לו אדרכתא עליו אין כותבין ונותנין לו. רש"י] 'חייב אתה ליתן לו' [בית דין אמרו רק 'חייב אתה ליתן לו', שאמרו שכך דעתם אבל עדיין אין זה גמר הדין והפסק עד שיצוו עליו 'צא תן לו'] , ואמר 'פרעתי', אינו נאמן [אינו נאמן - לישבע אלא שכנגדו נשבע ונוטל. דכיון דתחילתו הוצרך לתובעו לדין אין דרכו למהר לפרוע עד שיפסקו דינו פסק גמור. רש"י] . בא מלוה לכתוב כותבין ונותנין לו. . . (הסוגיא כאן מדברת שהמלווה אינו אוחז שטר בידו, שאם היה לו שטר לא היה יכול הלווה לטעון פרעתי, שהמלווה אומר לו שטרך ביד

אמר רב הונא אמר רב, האומר לחברו שדה שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו [קנויה לך מעכשיו שכשאקחנה לא אוכל לחזור בו. רש"י] , קנה. [אם יקחנה ואין יכול לחזור כשלקחה. רש"י. אבל לפני שקנה יכול לחזור בו שעדיין לא חל הקניין על מאומה] . . (תוספות [נדפס לעיל סוף עמוד א']: "קנויה לך מעכשיו. תימה מה צריך מעכשיו כיון דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם. דאי לעניין חזרה הא כל זמן שלא בא לעולם יכול לחזור אע"ג דאמר מעכשיו. ויש לומר דנפקא מינה אם נקרע השטר או שאבד קודם שלקחה זה, דקני כיון דאמר מעכשיו". אפשר לעשות עכשיו מעשה קניין להקנות שדה שיש בידו באופן שאומר לו השדה תהיה קנויה לך לאחר ל' יום. ורק לאחר ל' יום תהיה השדה נקנית ללוקח. וצריך שהשטר יהיה קיים בסוף ל' יום. ובכל מעשה קניין יש נדון בפני עצמו באיזה אופן הוא נחשב שהוא עדיין קיים לאחר ל'. ואם מכר המוכר ללוקח שני בתוך ל' יום השני קנה, כיוון שקניינו של הראשון לא יהיה אלא לסוף ל', ולפני שחל הקניין יכול המוכר לחזור בו כיוון שעוד לא חל הקניין דבריו הם רק דיבור ויכול לחזור בו, והרי חזר בו ומכר לשני עכשיו וק

סוף סוף קרו ליה בני לוקח גזלנא? [אם יוציא הגזלן את השדה כשמת הלוקח ובניו לא ירשוהו, בני הלוקח יקראו לו גזלן] אלא איכא בינייהו [יש ביניהם] דמית [שמת] גזלן. [דמית גזלן - לאחר שלקחה והבנים [של הגזלן] באים להוציא מיד הלוקח. רש"י] מאן דאמר ניחא ליה לאיניש דלא לקריוהו [שלא יקראוהו] גזלן, הא מית ליה. [הא מית ליה, ולא נתכוון להעמיד ממכרו אלא בימי חייו שלא יחרפוהו. רש"י] למאן דאמר ניחא ליה דליקום בהמנותיה [שיעמוד בנאמנותו] הכא נמי [כאן גם] אע"ג דמית ניחא ליה [מעיקרא. רש"י] דליקום בהמנותיה. [דליקו בהימנותיה - אפילו לאחר מיתה. רש"י. משמעות לשון הגמרא שבזמן שהוא מת אז ניחא ליה לעמוד בנאמנותו. ולכן הוצרך רש"י לבאר שהכוונה שמעיקרא [מתחילה] כשהיה חי והקנה את השדה, אז היה ניחא ליה שיעמוד בנאמנותו לאחר שימות והקנה גם על לאחר מותו. ואע"פ שזה מובן מאליו ואין כאן חידוש טרח רש"י לכתוב זאת כדי ללמד עד כמה יש להיות נאמנים למשמעות לשון הגמרא בדקדוק גמור] סוף סוף קרו לבניה בני גזלנא? [נמצא שאף לאחר מיתה מחרפין אותו. רש"י] אלא איכא בינייהו דיהבה [שנתן אותה] ב

ו איבעית אימא [אם רצונך אמור] בבעל חוב, ולא קשיא, כאן בשבח המגיע לכתפים [המגיע לכתפים - קרוב ליקצר אלא שעדיין צריכין לקרקע. הוי להו כפירות גמורין ואין בעל חוב גובה אותו בלא יציאה. רש"י] , כאן בשבח שאינו מגיע לכתפים. . . (לעיל עמוד א' ביאר רש"י את הקושיא מהברייתא אם מעמידים אותה שהיא בבעל חוב: "קשיא רישא וסיפא - דקתני בע"ח נותן את היציאה ולשמואל בעל חוב גובה השבח ואינו נותן כלום". והטעם שבעל חוב נוטל כל השבח ואינו נותן את היציאה, ואילו נגזל נותן את היציאה, הוא משום שנגזל אין לו שעבוד על הקרקע ונוטל מכח ששדה שלו השביחה, והחלק של השבח שבא מחמת היציאה אינו שלו ולכן צריך לתת את היציאה. ואילו בעל חוב לא השדה שלו השביחה, אלא הוא גובה מכח שהחייב שיעבד לו את השבח בשיעבודא דאקני מכח תקנת חכמים משום נעילת דלת, והשיעבוד שלו הוא ליטול את כל השבח ולא לתת יציאה. וכנגד זה התחייב המוכר לתת את היציאה ללוקח באחריות שטר המכר. וכמו שנתבאר כל זה לעיל. ולפי זה קשה, שאם השיעבוד שיש לבעל החוב הוא גם ליטול שבח המגיע לכתפיים, אם כן לא יתן יציאה. ואם אין לו שיעבוד על שבח המגיע לכתפי