בבא מציעא - דף ט"ז עמוד ב'

אמר רב הונא אמר רב, האומר לחברו שדה שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו [קנויה לך מעכשיו שכשאקחנה לא אוכל לחזור בו. רש"י], קנה. [אם יקחנה ואין יכול לחזור כשלקחה. רש"י. אבל לפני שקנה יכול לחזור בו שעדיין לא חל הקניין על מאומה]

.

.

(תוספות [נדפס לעיל סוף עמוד א']: "קנויה לך מעכשיו. תימה מה צריך מעכשיו כיון דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם. דאי לעניין חזרה הא כל זמן שלא בא לעולם יכול לחזור אע"ג דאמר מעכשיו.

ויש לומר דנפקא מינה אם נקרע השטר או שאבד קודם שלקחה זה, דקני כיון דאמר מעכשיו".

אפשר לעשות עכשיו מעשה קניין להקנות שדה שיש בידו באופן שאומר לו השדה תהיה קנויה לך לאחר ל' יום. ורק לאחר ל' יום תהיה השדה נקנית ללוקח. וצריך שהשטר יהיה קיים בסוף ל' יום. ובכל מעשה קניין יש נדון בפני עצמו באיזה אופן הוא נחשב שהוא עדיין קיים לאחר ל'. ואם מכר המוכר ללוקח שני בתוך ל' יום השני קנה, כיוון שקניינו של הראשון לא יהיה אלא לסוף ל', ולפני שחל הקניין יכול המוכר לחזור בו כיוון שעוד לא חל הקניין דבריו הם רק דיבור ויכול לחזור בו, והרי חזר בו ומכר לשני עכשיו וקניינו של שני קודם.

ויש חילוק [כמבואר במשנה קידושין נ"ח ב'] אם אמר "שדי קנוייה לך לאחר ל' יום" שאז לכל הדעות צריך שהשטר יהיה קיים בסוף ל', או שאמר לו "שדי קנוייה לך מעכשיו ולאחר ל' יום".

ואם אמר "מעכשיו ולאחר ל' יום" עיין בקידושין נ"ט ב'-ס' א' שיש בזה שתי דרכים כיצד לפרש דיבור זה. ונראה שכל אחד מודה שאם פירש כוונתו כהדרך השניה הקניין יחול כמו שפירש ואינם חולקים שייתכן לעשות ככל אחת מהדרכים, והמחלוקת היא רק לגבי האומדן מה פירוש הלשון "מעכשיו ולאחר ל'" כאיזו מהדרכים התכוון.

יש דרך [דעת רבי יוחנן בקידושין ס' א'] שעשיית מעשה הקניין מתחילה היום והעשייה נמשכת ולא מסתיימת עד לאחר ל'. ורק לאחר ל' תיגמר עשיית מעשה הקניין. וגם לזה צריך שהשטר יהיה קיים בסוף ל'. ואז אם מכר לשני תוך הזמן קניין שניהם חל.

ויש עוד דרך [דעת שמואל שם נ"ט ב'], שקנה עכשיו לגמרי רק יש תנאי בהקנאה שצריך שיגיע יום ל'. והגעת יום ל' היא קיום התנאי שהוטל במכירה שנעשית וחלה ביום הראשון, וכשמתקיים התנאי קונה למפרע מהיום הראשון, שמעשה הקניין נעשה כולו ביום הראשון וחל ביום הראשון, רק יש בו תנאי שיגיע יום ל' וכשהגיע יום ל' נתברר שחל הקניין מהיום הראשון. ולכן אין צורך שהשטר יהיה קיים ביום ל', כיוון שכל מעשה הקניין וחלותו נגמרו ביום הראשון ומה שצריך לחכות ליום ל' הוא רק תנאי בקניין. ואם מכר אחר כך לשני, השדה של השני עד יום ל', ומשמגיע יום ל' היא יוצאת מרשות שני ונעשית של הראשון, כיוון שכעת התמלא התנאי בקניינו של ראשון, והראשון קנה מהיום הראשון וקדם קניינו לשל שני.

ושם בקידושין יש דעה שלישית של רב, והיא אינה דרך בפני עצמה, אלא הוא מסתפק באמר מעכשיו ולאחר ל', האם כוונתו לתנאי במכירה כשמואל, או שאמר מעכשיו וחזר בו ותיקן דבריו ואמר רק לאחר ל' בלי מעכשיו, שאז דינו כאמר שדי קנוייה לך לאחר ל' שאז וודאי צריך שהשטר יהיה קיים ביום ל'.

וכל זה הוא גם לחכמים שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, שהרי מקנה שדה שהיא בידו כעת ובאה לעולם.

התוספות התקשו למה לרב כאן שסובר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם צריך לומר לו קנויה לך מעכשיו, שכמו שלחכמים אם הדבר בא לעולם יכול לומר שדי קנוייה לך לאחר ל' בלי לומר מעכשיו ומועיל, כך לרבי מאיר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם יועיל גם בלי שיאמר מעכשיו. ותירצו שאם לא היה אומר מעכשיו, היינו סוברים שכוונתו שמעשה הקניין יחול רק בזמן שהשדה תבוא לידו. וכמו גם לחכמים שאם אומר לו על שדה שבאה לעולם קנה לאחר ל', מעשה הקניין יחול רק ביום שלושים, ואז צריך שהשטר יהיה קיימים לאחר ל'.

וכשמקנה שדה שאינה בידו כיוון שאומר לכשאקחנה, היה אפשר לפרש שכוונתו שהקניין יחול בשעה שיקחנה וכמו מקנה לאחר ל'. והרי גם אם יאמר מעכשיו עד שעה שיקחנה יכול לחזור בו, שכל זמן שלא קנה את השדה ודאי קניינו אינו מאומה ויכול לחזור בו. ולכן היינו אומרים שכשאמר לכשאקחנה התכוון שאז יחול הקניין, ואם נשרף השטר לפני כן לא יקנה.

ולכן כדי שהקניין לא יהיה תלוי בשמירת השטר, ויחול גם אם נשרף השטר אחר כך, צריך שיאמר מעכשיו. והכוונה שעכשיו עושה את מעשה הקניין ועכשיו נגמרה עשיית חלות הקניין. ולא אכפת לנו אם יישרף השטר מייד אחר כך כיוון שהוא כבר פעל את פעולתו. וכח חלות הקניין לפעול את העברת השדה מרשות מוכר לרשות לוקח כבר גמר להיפעל היום והכח כבר גמור וקיים וממתין שתהיה כאן שדה כדי לפעול עליה. רק השדה עדיין לא באה לעולם שעדיין לא קנה אותה, ולכן כיוון שאינה של המוכר, ואי אפשר למכור מה שאינו שלו, לא יכולה השדה עכשיו להיעשות של הלוקח. ומייד כשהמוכר קונה את השדה, כח ההעברה לבעלות הלוקח שהיה כבר קיים ותלוי ועומד מכח מעשה הקניין שעשו מקודם, כעת פועל כח זה לעשות שהשדה תהיה של הלוקח. ואין צורך שהשטר יהיה קיים עכשיו כיוון שהם כבר גמרו ליצור את הכח הפועל שיהיה קיים וגמור מקודם, וכח זה ממתין לשדה, ומייד שקונה את השדה הכח הזה מעביר אותה לבעלות הלוקח.

ונראה שזו המחלוקת היסודית בין חכמים לרבי מאיר האם אפשר להקנות דבר שלא בא לעולם, שחכמים סוברים שהכח שנברא כתוצאה ממעשה הקניין, שהוא זה שפועל את מעבר החפץ, אינו יכול להיות קיים כנברא שקיים בפני עצמו בלא שהוא שורה מייד בחפץו, ואם בזמן שמעשה הקניין יוצת מציאותו של כח זה אין לכח אפשרות לשרות על החפץ אין לו היכן להימצא והוא בטל. או יותר נכון, הוא קיים לעצמו, רק לחכמים נחשב כצורה שאין לה התלבשות בחומר ולכן בעולם הזה הגשמי נחשבת שאינה קיימת. ולכן רק אם החפץ הנקנה קיים והכח הזה מתקשר בו אפשר ליצור את מציאות הכח כתוצאה ממעשה קניין.

ולרבי מאיר הכח נחשב להלכה בעולם הזה כדבר שקיים, כיוון שהוא מקושר לחפץ שעתיד לבוא לעולם בבחינת ה"בכח" שבו.

ומלבד מחלוקת יסודית זו, צריך גם לפי רבי מאיר שהדבר שעתיד לבוא לעולם יהיה עשוי לבוא, שאז יש אצל המוכר גמירות דעת שלמה על המכירה, אבל אם אינו עשוי שיבוא המוכר סובר שמא  לא יבוא לעולם כלל ואין לו גמירות דעת שלמה על המכירה. ועיין בזה לקמן ל"ד א'.

לחכמים אם אומר לו שדי קנוייה לך לאחר ל' (ולא אמר מעכשיו) ועושה עכשיו מעשה קניין ונשרף השטר לפני ל', לא חל הקניין בסוף ל'. ולכאורה הרי המעשה הוכיח על גמירות דעת, והחפץ היה בעולם בשעת המכירה, ולמה לא נאמר שנגמר כעת הקניין ויחול לאחר ל' אע"פ שנשרף השטר לפני ל'. ונראה הטעם משום שמעשה הקניין יצר את הכח שפועל את ההעברה של החפץ מבעלות לבעלות, ואם הכח הזה יחול על החפץ עכשיו הוא יעביר את החפץ עכשיו לבעלות הקונה. וצריך שהתנאי יחזיק את הכח תלוי בלי לשרות בחפץ ויאפשר לו לשרות בחפץ רק ביום ל'. והרי לחכמים אי אפשר שהכח יתקיים בלי להיות שרוי בחפץ, ואם אין לו גוף לשרות בו הוא בטל. ולכן צריך שהשטר יהיה קיים עד סוף ל', שאז אין הפסק בין סוף עשיית המעשה קניין לשריית הכח הנפעל מהמעשה, דהיינו חלות הקניין, על החפץ. ומזה נראה שהטעם של חכמים שאי אפשר להקנות דבר שלא בא לעולם אינו משום שכיוון שלא בא לעולם חסר בגמירות הדעת. וכן גם משמעות לשון הסוגיות שאינו מטעם זה. שהרי כאן השדה כבר בעולם ואין חסרון בגמירות הדעת ואעפ"כ אם נשרף השטר לפני ל' לא יחול כיוון שאי אפשר שהכח הפועל את הקניין יתקיים תלוי בלי לשרות בחפץ.

ובתוספות יבמות צ"ג א' דיבור המתחיל "קנויה", ובכתובות פ"ב א' דיבור המתחיל "הא דאמר", כתבו דבר זה יותר באריכות, עיין שם)

.

.

אמר רבא מסתברא מלתא דרב בשדה סתם, אבל בשדה זו לא, מי יימר [יאמר] דמזבין לה ניהליה [שימכור אותה לו. רש"י: בשדה סתם - שדה שאני לוקח ולא אמר "זו", דסמכא דעתיה דמקבל מתנה לסמוך עליו שיקח שדה ויתננה לו שהרבה שדות מצויות ליקח, אבל אמר לו שדה זו לא סמכא דעתיה דמקבל מתנה ולא האמינו, דנימא [שנאמר] ניחא ליה דליקו בהימנותיה, ולא מסתבר כוותיה דרב בהא]. והאלהים אמר רב אפילו בשדה זו [והאלהים - בשבועה, רב אמרה אפילו בשדה זו. דמכדי רב כמאן אמר לשמעתיה כרבי מאיר כו'. רש"י], מכדי רב כמאן [כמי] אמרה לשמעתיה, כרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, דתניא: "האומר לאשה התקדשי לי לאחר שאתגייר, לאחר שתתגיירי, לאחר שאשתחרר, לאחר שתשתחררי, לאחר שימות בעליך, לאחר שיחלוץ לך יבמיך, לאחר שתמות אחותיך, אינה מקודשת. רבי מאיר אומר מקודשת". והא אשה כשדה זו דמיא [דיש באלו שאין בידו להביא עצמו לכלל קדושין כאשר אין ביד זה לכוף את בעל השדה למוכרה לו, דעבד ושפחה אין בידם לשחרר עצמם, ואין ביד אשה להמית את בעלה או אחותה, ואמר רבי מאיר דלכשיבאו לכלל קדושין מקודשת היא למפרע. רש"י], ואמר רבי מאיר מקודשת.

.

.

(מה שכתב רש"י מקודשת היא למפרע, אין הכוונה שהקידושין חלים למפרע, שאם קידש אותה אתמול כשהיה נכרי ואמר לה התקדשי לי לאחר שאתגייר, ומייד אחר כך בא עליה אחר, והיום הוא התגייר ונעשית מקודשת לו, מי שבא עליה אתמול לא עובר כעת למפרע על איסור אשת איש, שלא אומרים שהיא נעשית למפרע אשת איש מאתמול. שהרי אתמול היה נכרי ולא ייתכן שתהיה אשתו למפרע על אתמול. אלא היא אשתו רק מכאן ולהבא, ומי שבא עליה אתמול לא עובר על איסור אשת איש, רק שהיום כשהתגייר חל ופועל מעשה הקידושין שעשה מקודם, ולכן קורא לזה רש"י מקודשת למפרע.

ואם אחר שאמר לה בעודו נכרי התקדשי לי כשאתגייר בא אחר וקידש אותה לפני שהלה התגייר, הרי היא מקודשת לשני, וכשהראשון יתגייר לא יפקעו קידושי שני כיוון שלא נעשית אשתו של ראשון למפרע.

לא מצאתי כעת ראיה לזה, ופשטות לשון רש"י אינו כדברי, אבל לעניות דעתי פשוט כך מסברא)

.

.

.

אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזירו לבעלים. [שטר הקנאה - שקנו ממנו שאפילו לא ילוה המעות שיעבד עצמו לשלמם. רש"י]

דאי [שאם] משום דכתב ללות ולא לוה הא שעבד נפשיה [עצמו], ואי [ואם] משום פרעון לא חיישינן לפרעון, דאם איתא דפרעיה [שאם יש שפרעו. דהיינו שאם פרעו] מקרע הוה קרע ליה [היה קורע את השטר. מייד כשהחזיר לו המלווה].





אמר רב נחמן, אבא מן ספרי דייני דמר שמואל הוה [אבי היה מסופרי הדיינים בבית דינו של שמואל], והוינא כבר שיתא כבר שבע [והייתי כבן שש או שבע], ודכרנא דהוו מכרזי ואמרי [וזוכר אני שהיו מכריזים ואומרים] הני שטרי אקנייתא דמשתכחי בשוקא נהדרינהו למרייהו [שטרי הקנאה אלו שנמצאים בשוק יחזירם לבעליהם].




אמר רב עמרם אף אנן [אנו] תנינא [משנה לקמן כ' א']: "כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר", אלמא לא חיישינן לפירעון. [כל מעשה בית דין - קא סלקא דעתך שטר שכתב בו הנפק שנתקיים בבית דין [שכתבו הבית דין על השטר שהועד על החתימות של עדיו בפניהם], אלמא כיון דליכא למיחש [שאין לחשוש] לשמא לא לוה, שהרי אין מקיימין את השטר אלא בפני בעל דין כדאמרינן בהגוזל (בבא קמא קי"ב ב'. ועיין שם) לפרעון לא חיישינן. רש"י]

אמר ליה רבי זירא מתניתין בשטרי חלטאתא ואדרכתא דלאו בני פרעון נינהו. [בשטרי חלטאתא - שטר שכתבו בית דין למוציא שטר על חבירו וחייבוהו לשלם ולא שילם, וירדו לנכסיו ושמו לבעל חוב אחד מהם, ונתנו לו שטר שעל פי בית דין באה לו.
אדרכתא - שלא מצאו לו עכשיו נכסים וכתבו לו שירדוף לחזור על נכסיו ואם ימצא יגבה. אדרכתא לשון רודף ומשיג כמו פרסה בחלא ולא אדרכיה (כתובות ס' ב'). ולשון המקרא "כתרו את בנימין הרדיפוהו מנוחה הדריכוהו" (שופטים כ). רש"י.

רבי זירא אומר שמהמשנה לקמן אין להוכיח שלא חוששין לפרעון בשטרי חוב מטעם שאם פרע והחזיר את השטר ללווה מייד קורע אותו הלווה ולכן לא ייתכן שנפל מהלוה לאחר הפרעון. אלא ייתכן שחוששים שנפל מהלווה אחר פרעון ולא מחזירים לבעל החוב. ואת המשנה אפשר להעמיד בשטרי חלטאתא ואדרכתא, שהם לא שטרות שעל ידם פורע החייב ואז מחזיר לו הנושה את השטר, אלא הם שטרות שהבית דין נותנים ביד הנושה ומכח שטרות אלה השדה כבר שלו ועל ידם כבר התקיים הפרעון, ולא צריך עוד שיפרע לו הלווה את השדה והוא יחזיר את השטר ללווה, והם תמיד נשארים ביד המלווה שהם כמו שטר קניין על השדה. ושטרות אלה לעולם אינם מגיעים ליד לווה, ואם נפלו בוודאי מהמלווה נפלו ואין לחשוש להחזירם לו]

אמר רבא והני [ואלה] לאו בני פרעון נינהו [הם]? והא אמרי נהרדעי שומא הדר עד תריסר ירחי שתא [והרי אומרים דייני נהרדעא שומה חוזרת עד שנים עשר חודשי שנה], ואמר אמימר אנא מנהרדעא אנא, וסבירא לי דשומא הדר לעולם [שומא ששמו בית דין לבעל חוב קרקע הלוה, הדר אם יפרע לו מעות עד שנה. רש"י].

.

.

(שולחן ערוך חושן משפט ק"ג ט':

"בית דין ששמו קרקע לבעל חוב (הגה [הגהת הרמ"א על השולחן ערוך שחיבר רבי יוסף קארו]: אבל שומת מטלטלין לא הדרא), (טור סי"ח), בין בנכסי לוה בין במשועבדים שביד הלוקח [וכבר זכה בעל החוב בקרקע מכח שהבית דין הגבו לו], ולאחר זמן השיגה ידו של לוה או של נטרף או של יורשיהם והביאו לבעל חובו מעותיו, מסלקין אותו מאותה קרקע, אפילו שהתה ביד הבעל חובו כמה שנים.

הגה: ויש אומרים דלוקח לא יוכל לסלק הבעל חוב לאחר שגבה את הקרקע, דשומא לא הדרא אלא לבעליו כשגבה ממנו בני חורין, אבל לא ללוקח (טור בשם הרא"ש פ' מי שהיה נשוי). [עד כאן הגה]

ואם המלוה סתר ובנה ולא השביח הקרקע בכך, אינו נוטל הוצאתו. ואם השביח מחמת הוצאה, נשבע ונוטל כדין היורד ברשות. ואם השביח מאליו, כגון שנתייקר, אינו נותן לו אלא דמי חובו בלבד.

הגה: ויש אומרים דאם הוציא עליה והשביחה, לא הדרא כלל. ואם נתייקרה, לא הדרא אלא כשעת היוקר (טור סכ"ח בשם הרא"ש פ' המפקיד). [עד כאן הגה]

ואם הוזל לא הפסיד המלוה, ואם רוצים לסלקו צריך לתת לו כל דמי חובו. ואם קנו מידו שלא לסלקו, שוב אינם יכולים לסלקו.

הגה: הגבה הלוה למלוה עצמו מרצונו בלא בית דין, לא מהדרינן ליה (טור סכ"ו)".

לכן גם בשטרות חלטאתא ואדרכתא ייתכן שנפלו מיד הלווה, שאפשר שאחרי שגבה המלווה את הקרקע וזכה בה, פרע לו הלווה מעות וסילק אותו מהקרקע משום ששומא הדרא, ובשעה שהלווה נותן את המעות ומסלק את המלווה מהקרקע צרך לבקש ממנו שיחזיר לו את שטר החלטאתא או האדרכתא על הקרקע, שהרי למחר יוכל המלווה לתבוע את הקרקע מכח שטר זה, שהוא כמו שטר קניין שיש בו ראיה שהוא של המלווה, ולכן אפשר שנפל השטר מיד הלווה אחרי שנתן מעות למלווה וסילקו מהקרקע. וזהו כמו שפרע שטרות אלה ולכן אמר שהם בני פרעון.

ולכן גם אם נעמיד את המשנה בשטרות אלה יהיה מוכח ממנה שהלווה מייד קורע את השטר כשהוא מקבל אותו בחזרה ולכן לא חוששים שנפל מהלווה ומחזירים למלווה, ויהיה הדין כן גם בשטר הקנאה שהוא שטר חוב ממון שלא חוששים שנפל מהלווה לאחר פרעון (ואין לחשוש בו שמא נפל מהלווה לפני שקיבל מעות כיוון שהקנה שהוא משתעבד גם לפני קבלת מעות))

.
.

אלא אמר רבא התם היינו טעמא דאמרי איהו הוא דאפסיד אנפשיה [הוא עצמו שהפסיד על עצמו], דבעידנא דפרעיה אבעי ליה למקרעיה לשטריה [שבזמן שפרעו נצרך לו לקרוע את שטרו], אי נמי [אם גם] למכתב שטרא אחרינא עילויה [אם גם לכתוב שטר אחר עליו. ששטר שעכשיו הלווה קונה את השדה בחזרה מהמלווה], דמדינא ארעא לא בעיא למיהדר [שמן הדין קרקע לא צריכה לחזור], ומשום (דברים ו, יח) "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" הוא דאמור רבנן תהדר [תחזור], הלכך מרישא הוא דקא זבין, איבעי ליה למכתב שטר זביני. [אפסיד אנפשיה - אם פרע ולא קרע השטר. ואם דחהו לומר אבד, היה לו לומר כתוב לי שטר מיד שאתה חוזר ומוכרה לי.
דמדינא ארעא לא בעי למיהדר - טעם נותן לדבריו שראוי לכתוב שטר מכירה עליה, שקנויה לו [למלווה] לחלוטין, ומדינא לא בעי למיהדר בפדיון אם לא מדעתו.
מרישא דקא זבין - כלומר אין זה פדיון אלא תחילת קניין כאילו שלו היתה [מכיוון שמעיקר הלכות גביית מלווה אין השדה חוזרת ללווה, והמלווה קנה בה קניין גמור ונפרעה ההלוואה בגביית השדה, הרי זה כמו שנגמר עסק ההלוואה ביניהם, וכעת מתחיל עסק חדש שהלווה קונה את השדה מהמלוה, ויש לו לבקש שטר מהמוכר כמו כל קונה שקונה שדה ומבקש שטר שיוכיח את קניינו, ואם לא ביקש שיכתוב לו המוכר שטר הוא הפסיד לעצמו] לפיכך הכותב שטר מכירה עליה אינו טועה והיה לו לזה לתבוע שטר מכירה הואיל ודחהו מלהחזיר לו שטר של בית דין. רש"י.

לכן בשטרי חלטאתא ואדרכתא לא אכפת לנו בהפסדו של לווה ומחזירים את השטר למלווה]

גבי [לגבי] שטר חוב מאי איכא למימר [מה יש לומר. מה טעם נחזיר את השטר למלווה ולא נחוש לפרעון], אם איתא דפרעיה איבעי ליה למיקרעיה לשטריה [בשטר חוב הטעם לומר שנחזיר למלווה ולא נחשוש לפרעון הוא רק משום שדרך לווה לקרוע מייד את השטר כשהוא פורע ואומרים שאם היה פורע היה לו לקרוע את השטר. ומצד הדין אינו חייב לקרוע רק רוב הלווים נוהגים כך מתוך זהירות ולכן יש להחזיק שמן הסתם לא נפל מיד לווה אחרי הפרעון.

זה מה שיש לומר בשטרי חוב ויש לדחות סברא זו כך:] אימור אשתמוטי קא משתמיט ליה, דאמר ליה למחר יהבנא לך דהשתא ליתיה גבאי [שמא היום פרע, והמלווה השתמט ממנו ואמר לו השטר אינו בידי עכשיו ומחר אחזיר אותו לך, ובינתיים נפל השטר והוא כבר פרוע], אי נמי [אם גם] אפשיטי דספרא זייר ליה. [שעל הלוה ליתן שכר הסופר, ופעמים שאין לו מעות ללוה בשעת הלואה והמלוה נותן לו שכר לכתיבת השטר, וכשפרעו מעכב השטר בידו עד שיפרע השכר.
זייר - לשון עוצר, כמו מעצרתא זיירא (עבודה זרה ס' א'). ובלשון המקרא "ויזר את הגזה" (שופטים ו). רש"י]

.

.

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, המוצא שטר חוב בשוק אע"פ שכתוב בו הנפק [שכתבו בית דין על השטר שהעידו בפניהם על החתימות שבו, ובוודאי לא נפל מהלווה לפני קבלת מעות] לא יחזירו לבעלים.


לא מיבעיא היכא [היכן] דלא כתוב בו הנפק דאיכא למימר [שיש לומר] כתב ללות ולא לוה [ונפל מהלווה לפני שקיבל את מעות ההלוואה ועוד לא נתנו למלווה, ואין להחזירו למלווה שיגבה בו], אלא אפילו כתוב בו הנפק, ומאי ניהו [הוא] דמקוים [מבאר שהנפק הוא שטר מקויים], לא יחזיר, דחיישינן לפרעון. [ולא אומרים שאם היה פורע ומקבל את השטר בחזרה בוודאי היה קורע אותו]

איתיביה [הקשה מהמשנה לקמן כ' א'] רבי ירמיה לרבי אבהו: "כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר". [כל מעשה בית דין - והאי נמי [וזה גם. שטר שכתוב בו הנפק] מעשה בית דין הוא. רש"י]

אמר ליה [רבי אבהו], ירמיה ברי [בני], לא כל מעשה בית דין שוים, אלא כגון שהוחזק כפרן. [שהוחזק - לוה זה כפרן פעם אחרת לפיכך אין נאמן לומר פרעתי ובההיא תנן יחזיר. רש"י.

המוצא מצא את השטר, המלווה טוען החזר אותו לי כי הוא אינו פרוע, והלווה טוען החזר לי כי פרעתי [כיוון שהוא מעשה בית דין לא חוששים שכתב ללוות ועדיין לא לווה]. ורבי אבהו אומר שהמשנה שהקשה ממנה רבי ירמיה מדברת באופן שהלווה טען פעם אחרת שפרע ובאו עדים והעידו שהוא שקרן, ולכן כעת אינו נאמן לומר פרעתי ויחזיר את השטר למלווה. אבל אם הלווה לא הוחזק כפרן אנו חוששים לפרעון ולא מחזירים למלווה]

אמר רבא ומשום דהוחזק כפרן חדא זמנא [פעם אחת] תו [שוב] לא פרע כלל? [ואי חיישינן לפרעון, זה שלא נזהר לשמור שטרו יפסיד. רש"י.

תוספות: "ומשום דהוחזק כפרן תו לא פרע כלל. ואף על גב דאמרינן לקמן (י"ז א') הוחזק כפרן לאותו ממון, הכא דנפל שאני [שונה], דמוכחא מלתא [שמוכח הדבר] דמשום הכי [שמשום כך] לא היה נזהר לשומרו לפי שפרעו הלוה"]

אלא אמר רבא מתניתין [משנתנו לקמן כ' א'] בשטר חלטאתא ואדרכתא וכדרבי זירא.