בבא מציעא - דף י"ז עמוד א'

וכפרן הואיל ואתא לידן [ובא לידינו] נימא ביה מלתא [נאמר בו דבר]:




דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אמרו לו 'צא תן לו' [שפסקו לו דינו בבית דין שציוו עליו לתת לו. רש"י], ואמר [לאחר זמן. רש"י] 'פרעתי' [על פי בית דין. רש"י], נאמן [ובשבועת היסת. רש"י. כיוון שהמלווה טוען שלא פרע צריך להישבע היסת מדרבנן כנגד טענת המלווה, שתיקנו חכמים שבועת היסת בכל מקום שחברו טוענו והוא כופר הכל].


בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו. [בא מלוה לפנינו לכתוב לו אדרכתא עליו אין כותבין ונותנין לו. רש"י]

'חייב אתה ליתן לו' [בית דין אמרו רק 'חייב אתה ליתן לו', שאמרו שכך דעתם אבל עדיין אין זה גמר הדין והפסק עד שיצוו עליו 'צא תן לו'], ואמר 'פרעתי', אינו נאמן [אינו נאמן - לישבע אלא שכנגדו נשבע ונוטל. דכיון דתחילתו הוצרך לתובעו לדין אין דרכו למהר לפרוע עד שיפסקו דינו פסק גמור. רש"י]. בא מלוה לכתוב כותבין ונותנין לו.

.

.

(הסוגיא כאן מדברת שהמלווה אינו אוחז שטר בידו, שאם היה לו שטר לא היה יכול הלווה לטעון פרעתי, שהמלווה אומר לו שטרך בידי מאי בעי, דהיינו שאם היה הלווה פורע היה המלווה מחזיר לו את השטר, וכעת שהשטר בידי המלווה הוא ראיה שהחוב לא נפרע. אלא מדובר במלווה על פה וחייבוהו לשלם על פי עדים או הודאה.

לקמן בתחילת העמוד הבא [בדפוס הוא בסוף העמוד הזה] נאמר: "הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. מאי טעמא כל מעשה בית דין כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי [כמי שאוחז שטר בידו דומה]". ופירושו שאם אמר פרעתי אינו נאמן עד שיפרע בפני עדים. וביארו בראשונים שכל שפסקו בית דין, אחרי שפסקו נעשה החוב אותו פסקו כאילו הוא כתוב בשטר אע"פ שאין שטר בידי בעל החוב, והחייב צריך לפרוע בפני עדים ובלא זה אינו נאמן לומר פרעתי, כדין חוב בשטר. וכן אם קנה נכסים אחרי שפסקו הבית דין בעל החוב יכול להוציאם מיד הלקוחות כיוון שפסק דין הוא כמו חוב בשטר שיש בו שעבוד נכסים.

ולכן כותבים לו אדרכתא, ואע"פ שעל ידי האדרכתא נעשה כמלווה בשטר לגבות מלקוחות, ולפני כן היה מלווה על פה שאינו גובה משעבוד נכסים, כיוון שפסקו הבית דין נעשה מעכשיו דינו כמלווה בשטר.

ולפי זה קשה כיצד נאמר כאן שאם אמרו 'צא תו לו', נאמן החייב לטעון פרעתי. הרי היה כאן פסק בית דין וכעת הוא צריך לפרוע בפני בית דין ובלא זה הוא כמו מלווה בשטר שאינו נאמן לטעון פרעתי.

ותירץ הרי"ף כאן שמה שאמרו שאינו נאמן לטעון פרעתי אחר פסק בית דין עד שיפרע בפני עדים, זהו דווקא אם יצא מבית דין בדרך של סירוב לשלם והיה נראה שאינו מציית לדין, אבל אם יצא על דעת לציית לדין, נאמן לטעון שפרע אחרי שיצא מהבית דין.

ולדעת רב יוסף בר מניומי אע"פ שכאן מדובר שיצא על דעת שהוא מציית לדין, ולכן נאמן לטעון פרעתי כשאמרו 'צא תן לו', מכל מקום באמרו 'חייב אתה ליתן לו' יש בירור שלא פרע, שאין דרך לפרוע עד שיגמרו את הדין לגמרי ויצוו 'צא תן לו', ולכן אינו נאמן לומר פרעתי אע"פ שיצא מבית הדין בחזקת שהוא מציית לדין.

וכעין זה כתב הרמב"ם בפרק ז' מהלכות טוען ונטען הלכה ה')

.

.


רב זביד משמיה דרב נחמן אמר בין 'צא תן לו' בין 'חייב אתה ליתן לו', ואמר 'פרעתי' [ואמר פרעתי לאחר זמן על פי בית דין. רש"י] נאמן.


בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו.

.

.

[מאירי:

"מי שבא לבית דין וקבל על חברו עד שגמרו בית דין לחייב את חברו, ויצאו שניהם מבית דין, ולאחר זמן חזר וקבל עליו על אותו דבר בעצמו, ואמר לו הלה כבר פרעתיך אחר שיצאתי מבית דין, שאף על פי שמתחלה הייתי מעכב מלפרעך מאחר שבאתי לבית דין וחייבוני הרגשתי בחיובי ופרעתיך, הרי זה נאמן, ובשבועת היסת.

ולא סוף דבר בשאמרו לו בית דין 'צא תן לו' שנמצא הדבר פשוט להם הרבה עד שלא היה לו לזה לפקפק בחיובו, אלא אף על פי שלא אמרו לו צא תן לו אלא 'חייב אתה ליתן לו', שמאחר שלא אמרו לו בפירוש תן לו יש לזה לפקפק שמא אינם מחייבים ליתן מכל וכל ונראין הדברים שלא פרע, אף על פי כן נאמן. חזקתו יצא והרגיש בחיובו ופרע.

ומעתה אם בא מלוה לבית דין לכתוב לו הודאתו בשטר או אדרכתא על נכסיו אין כותבין עד שיתברר לנו שלא פרעו".

הסוגיא כאן מדברת שהמלווה אינו אוחז שטר בידו, שאם היה לו שטר לא היה יכול הלווה לטעון פרעתי, שהמלווה אומר לו שטרך בידי מאי בעי, דהיינו שאם היה הלווה פורע היה המלווה מחזיר לו את השטר, וכעת שהשטר בידי המלווה הוא ראיה שהחוב לא נפרע. אלא מדובר במלווה על פה וחייבוהו לשלם על פי עדים או הודאה.

ועיין לקמן עמוד ב' למה נאמן לומר פרעתי אע"פ שמעשה בית דין נדון כאילו הוא כתוב בשטר]

.

.

אלא אי איכא לפלוגי [אלא אם יש לחלק. בין 'חייב אתה ליתן לו' לבין 'צא תן לו'] הכי הוא דאיכא לפלוגי [כך הוא שיש לחלק], אמרו לו 'צא תן לו', ואמר 'פרעתי', והעדים מעידין אותו שלא פרעו [והעדים מעידים אותו שלא פרע - בפנינו תבעו לפרוע לו על פי בית דין ולא פרעו, הואיל ובפניהם העיז לעבור על פי בית דין אינו נאמן שוב לומר פרעתיו שלא בעדים. רש"י], הוחזק כפרן לאותו ממון. [הוחזק כפרן לאותו ממון - שאין נאמן עוד עליו לומר החזרתי ופרעתי עד שיפרע בעדים. רש"י]

'חייב אתה ליתן לו', ואמר 'פרעתי', והעדים מעידין אותו שלא פרע, לא הוחזק כפרן לאותו ממון [לא הוחזק כפרן - ונשבע שפרעו [נשבע שבועת היסת ונפטר מלשלם], ואע"פ שלא פרעו מיד כשתבעו בפני עדים. ואין זה מעיז בית דין דכיון דלא פסקו לו פסק גמור נשמט ממנו סבר כו'. רש"י]. מאי טעמא, אשתמוטי הוא קא משתמיט מיניה, סבר עד דמעיינו בי רבנן בדיני. [הטעם שלא פרע בפעם הראשונה שתבע אותו המלווה כיוון שבית הדין אמרו רק 'חייב אתה ליתן לו', ועדיין לא גמרו את פסק הדין ולא ציוו עליו 'צא תן לו', ולכן לא פרע כיוון שרצה להשתמט עד גמר הדין שמא יעיינו הדיינים שוב ויזכו אותו. ואין זה שהוא מסרב לקיים מה שפסקו בית הדין]

.

.

(לפי הרמב"ן בשם הגאונים וכל חכמי ספרד, וכן דעת רוב הראשונים, הלווה אמר פעם אחת פרעתי, והעדים העידו שהוא שיקר ולא פרע. ואחר כך שב וטען פרעתי בפעם אחרת לאחר זמן, אינו נאמן. ואע"פ שעל הפעם השנייה שטוען פרעתי אין העדים מעידים שהוא משקר. כיוון שכבר נודע פעם אחת שהוא טען על ממון זה פרעתי בשקר, שוב אינו נאמן לטעון פרעתי גם כשאינו מכחש על ידי העדים, וצריך לפרוע בפני עדים אם רצונו שהמלווה לא יוכל לתבוע שוב.

ורש"י לא פירש כך, שכתב: "בפנינו תבעו לפרוע לו על פי בית דין ולא פרעו, הואיל ובפניהם העיז לעבור על פי בית דין אינו נאמן שוב לומר פרעתיו שלא בעדים". ומבואר שהטעם שאם אחר כך טען פרעתי אינו נאמן אינו משום שכבר טען מקודם פרעתי ונמצא שקרן, אלא משום שהעדים מעידים שלאחר פסק הדין בא אליו התובע ואמר לו תן לי מה שציוו עליך הבית דין לתת לי, והלה לא טען פרעתי אלא אמר אני מסרב לתת לך. וכיוון שהעז פניו לסרב אחרי שציוו עליו בית דין לתת, הוחזק שאינו נאמן יותר על ממון זה, ואם אחר כך תבעו התובע ואמר לו פרעתי אינו נאמן.

לפי הרמב"ן מדובר שפעמיים הלווה טען פרעתי. בפעם הראשונה טען פרעתי ובאו עדים והעידו שלא פרע וטענתו שקר. ואחר כך שב וטען פרעתי בפעם אחרת לאחר זמן, ועל הטענה השנייה אינו נאמן אע"פ שאינו מוכחש מהעדים עליה, ומשום שהוחזק כפרן.

ולפי רש"י רק פעם אחת הוא טען פרעתי, שבפעם הראשונה כשהתובע תבע אותו הוא לא טען פרעתי אלא אמר אני מסרב. ועל זה העידו העדים. ובפעם השנייה הוא טען פרעתי, ואינו נאמן כי העדים העידו שמקודם סירב והוחזק שאינו נאמן משום שהעיז וסירב.

לפי הרמב"ן פירוש הגמרא הוא: "אמרו לו צא תן לו. ואמר פרעתי [התובע תבעו לתת לו והוא טען פרעתי]. והעדים מעידין אותו שלא פרעו [הם מעידים שמה שטען פרעתי הוא שקר. ואחר כך שוב תבע אותו ושוב טעם פרעתי בפעם השנייה. ובדפוס הגרסה כאן "וחזר ואמר פרעתי". והוקף בסוגריים עגולים, דהיינו שיש למחקו, כיוון שגרסה זו מתאימה רק לשיטת הרמב"ן ולא לשיטת רש"י]. הוחזק כפרן לאותו ממון".

ולפי רש"י פירוש הגמרא הוא: "אמרו לו צא תן לו. ואמר פרעתי [רק פעם אחת הוא טוען פרעתי]. והעדים מעידין אותו שלא פרעו [עדותם שלא פרעו אינה מתייחסת למה שהוא מעיד עכשיו פרעתי. אלא הם מעידים שלפני כן אירע שתבע אותו המלווה והוא לא פרעו כי סירב לו. וזה דוחק בלשון, כי המשמעות שהוא אמר פרעתי והם אומרים לא פרעו. דהיינו שעל מה שהוא אמר הם אומרים שאין זה נכון. ולפי רש"י הם אינם אומרים מאומה על מה שהוא אמר, אלא מעידים על דבר אחר שקרה לפני שהוא אמר פרעתי]. הוחזק כפרן לאותו ממון".

לפי הרמב"ן אם בית דין אמרו רק 'חייב אתה ליתן לו' ולא אמרו 'צא תן לו', לא הוחזק כפרן. שאנו אומרים שעדיין אינו בטוח שבית דין יחייבו אותו ואינו רוצה להימנע מלשלם אלא רוצה רק להשתמט עד שיגמרו את הדין ואז ידע בוודאי אם הוא חייב. ולכן הוא טען טענת שקר פרעתי, ואומרים ששיקר כדי להשתמט ולא כדי לגזול את הממון ולכן לא איבד את נאמנותו.

ולפי רש"י מרווח יותר, שהוא לא שיקר לומר פרעתי כדי להשתמט, אלא רק סירב לשלם כדי להשתמט עד שיגמרו את הדין, ולכן לא איבד את נאמנותו.

על שיטת הרמב"ן ושאר הראשונים קשה, כיצד יכולים העדים להעיד שלא פרע. שמא הוא פרע כשהם לא ראו. וצריך לדחוק שלא זזה ידו מתוך ידם מזמן גמר הדין עד שטען פרעתי. או שאמר פרעתי בשעה פלונית, והם מעידים שבאותה שעה היה עמהם ולא פרע.

על שיטת רש"י הקשו הראשונים שאין זה מסתבר שכיוון שסירב יאבד את נאמנותו, שהרי העדים לא מעידים ששיקר אלא רק שסירב, וכעת אומר שחזר בו ושילם ולמה נחזיק אותו בשקרן. וגם הקשו שהיה לגמרא לומר שהוחזק סרבן ולא שהוחזק כפרן, שהרי לא כפר ולא שיקר)

.

.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, מנה לי בידך, והלה אומר אין לך בידי כלום, והעדים מעידים אותו שיש לו, וחזר ואמר פרעתי, הוחזק כפרן לאותו ממון.


כי הא [כמו הא] דשבתאי בריה דרבי מרינוס [בנו של רבי מרינוס] כתב לה לכלתיה [לכלתו] איצטלא דמילתא [לבוש של צמר נקי (רש"י כאן ובסנהדרין מ"ד א')] בכתובתה, וקבלה עליה [קיבל להיות ערב עליה. שהחייב הוא החתן בנו של שבתאי, ושבתאי קיבל על עצמו ערבות לאותה איצטלא]. אירכס כתובתה [אבדה כתובתה].


אמר להו לא היו דברים מעולם.


אתו סהדי [באו עדים], ואמרי אין כתב לה [ואמרו כן כתב לה].


לסוף אמר להו פרעתיה.


אתא לקמיה [בא לפני] דרבי חייא, אמר ליה הוחזקת כפרן לאותה איצטלא [עד שיפרע [בפני עדים]. רש"י].


.

.

אמר רבי אבין אמר רבי אלעא אמר רבי יוחנן היה חייב לחבירו שבועה, ואמר נשבעתי, והעדים מעידין אותו שלא נשבע, הוחזק כפרן לאותה שבועה [לומר נשבעתי עד שישבע בפנינו. רש"י].





אמרוה קמיה [לפני] דרבי אבהו, אמר להו מסתברא מלתא דרבי אבין שנתחייב שבועה בבית דין [דכיון דתבעו בעדים לקיים דברי בית דין ולא אבה, אינו נאמן לומר עוד קיימתי אחרי כן. רש"י]. אבל חייב עצמו שבועה נאמן, עביד איניש דמקרי ואמר. [אבל חייב עצמו שבועה - שאמר לו אשבע לך ותבעו בעדים ולא אבה, ואחר כך אמר נשבעתי, נאמן, ואע"ג דקמי [שלפני] עדים דחייה. עביד איניש דמקרי ואמר לא אעשה מה שלא חייבוני בית דין אלא אני בעצמי, ואין זו סרבנות וחרטה אלא דחייה בעלמא. רש"י]

אהדרוה קמיה דרבי אבין [החזירוה לפני רבי אבין], אמר להו אנא נמי בבית דין אמרי [אני גם בבית דין אמרתי].

איתמר נמי [נאמר גם] אמר רבי אבין אמר רבי אלעא אמר רבי יוחנן היה חייב לחבירו שבועה בבית דין ואמר נשבעתי, והעדים מעידין אותו שלא נשבע, הוחזק כפרן לאותה שבועה.

.

.

אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן המוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו הנפק [שכתבו הדיינים בתחתית השטר שהועד בפניהם על חתימותיו], וכתוב בו זמנו בו ביום [שביום שנמצא נכתב. רש"י], יחזירו לבעלים. [עד כאן המימרא. ומכאן הגמרא מבארת אותה, ולקמן רב כהנא מבאר באופן אחר]

אי [אם] משום כתב ללות ולא לוה [ונפל מיד הלווה לפני שקיבל מעות ונתן אותו למלווה], הא כתוב בו הנפק [ומוכח שבא ליד מלווה].


אי [אם] משום פרעון, לפריעה בת יומא לא חיישינן [לא חוששים שפרע באותו יום שלווה].





אמר ליה רבי זירא לרבי אסי, מי [האם] אמר רבי יוחנן הכי [כך], הא את הוא דאמרת משמיה דרבי יוחנן שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שיעבודו. [שכבר נמחל שעבודו - משפרע מלוה ראשונה. ועל האחרונה לא נכתב. והויא לה מלוה על פה וטורף לקוחות שלא כדין, דאין מלוה על פה גובה מן הלקוחות. רש"י]

אימת [דפרעיה אימתי, וחזר ולוה אימתי. רש"י], אילימא [אם לומר] למחר [ולא ביום שנכתב. רש"י], וליומא חרא [שתי תיבות הן וליום אחריו וקיצור סופרים הוא. רש"י], מאי אריא [דווקא] שכבר נמחל שעבודו, תיפוק ליה דהוה ליה מוקדם, ותנן [שביעית י' ה']: "שטרי חוב המוקדמין פסולין". [אם השטר נכתב ביום ראשון, ופרע את החוב, ולווה מלווה חדשה ביום שני, גם אם השטר היה על המלווה השנייה היה פסול. כיוון שהזמן שכתוב בשטר הוא יום ראשון, וקודם לזמן ההלוואה שהוא יום שני, מכיוון שהמלווה יכול לטרוף בו מלקוחות שקנו שדה מהלווה ביום ראשון, וטורף מהם שלא כדין, שהשעבוד נכסים חל רק על שדה שקנו ביום שני, פסלו חכמים שטר כזה לגמרי. ולא היה צריך רבי יוחנן לומר שהטעם הוא משום שכבר נמחל שעבודו.

רש"י: תיפוק ליה דאפילו נכתב על מלוה זו אחרונה וכתוב בו יום מוקדם כזה הוה ליה השטר מוקדם]

אלא לאו ביומיה [בהכרח דברי רבי יוחנן ששטר שפרעו וחזר ולווה בו פסול מטעם שכבר נמחל שעבודו הם דווקא כשפרע באותו יום ולווה שוב באותו יום, וכיוון שהזמן שבשטר הוא נכון גם לגבי ההלוואה השנייה, הוצרך רבי יוחנן לומר שהטעם הוא משום שכבר נמחל שעבודו], אלמא פרעי אינשי ביומיה [מוכח שייתכן שפורע ביום ההלוואה]?





אמר ליה מי קא אמינא [האם אני אומר] דלא פרעי כלל? דלא שכיחי אינשי דפרעי ביומיה קא אמינא [שלא מצויים אנשים שפורעים ביומם אני אומר. לכן לגבי החזרת השטר כשאיננו יודעים אם נפרע לא חוששים שפרע ביומו. ודברי רבי יוחנן הם כשאנו יודעים שפרע ביומו ולווה שוב באותו יום]

.

.

(צריך ביאור בלשון "שכבר נמחל שיעבודו".

שהרי הטעם שהשטר אינו מועיל להלוואה השנייה הוא משום שלפני ההלוואה הראשונה העדים חתמו על השטר, ומשמסר הלווה למלווה את השטר וקיבל מעות נעשו החתימות עדות על החוב הזה. ואחר כך כהלווה פרע וקיבל בחזרה את השטר מהמלווה בטלה תורת עדות מחתימות העדים שבשטר.

וכשלווה פעם שנייה מה שמוסר לו אותו השטר עבור חוב אחר אי אפשר בזה להחיל דין עדות מחדש על החתימות של השטר להיות עדות על החוב השני, שהן כבר היו עדות על החוב הראשון, וצריך חתימות חדשות, ונמצא שההלוואה השניה נעשתה בלא עדות והשטר אינו שטר עליה והיא מלווה על פה שאין בו שעבוד נכסים.

ולפי זה הגמרא היתה צריכה לומר לפי שאין כאן עדות ולא לפי שנמחל שיעבודו.

ונראה לפי מה שהארכתי לעיל ז' א' שהעדות שבשטר אינה בתורת בירור על המציאות אלא בתורת כח הפועל קנין ושעבוד. ולכן לא אמר הגמרא שאין כאן עדות שאז היה משמע שאין בירור על המציאות, אלא אמרה לשון נמחל שיעבודו שמשמע שכח הפועל קניין שבו כבר פקע)

.

.

רב כהנא אמר כשחייב מודה. [רב כהנא אמר הא דאמר רבי יוחנן יחזיר לבעלים כשחייב מודה שלא פרע. רש"י. רב כהנא סובר שיש לחשוש לפריעה בת יומא ואם החייב טוען שפרע אין מחזירים למלווה]

אי הכי מאי למימרא [אם כך מה לומר. מה צורך לומר זאת]?


מהו דתימא [שתאמר] האי מפרע פרעיה [הלווה פרע], והאי דקא אמר לא פרעתיה משום דקבעי מהדר למזפא ביה זמנא אחריתי ולפשיטי דספרא חייש [וזה שאמר לא פרעתי משום שרוצה ללוות בו פעם אחרת ולמעות הסופר חושש], קא משמע לן דאם כן מלוה גופיה לא שבק [מלוה עצמו לא מניח], סבר שמעי בי רבנן [שומעים בבית חכמים] ומפסדי לי.
.

.

(לפי רב כהנא החייב מודה שלא פרע ואומר לנו להחזיר את השטר למלווה. והוצרך רבי יוחנן לחדש שמחזירים, כיוון שהיה מקום לומר שלא נחזיר.

הצד לומר שלא נחזיר למלווה הוא משום שהיינו חוששים שהלווה משקר ובאמת הוא פרע את החוב, והטעם שהוא טוען שלא פרע הוא כי רצונו ללוות שוב באותו שטר ולא לשלם שוב את שכר הסופר על שטר חדש. ואם נחזיר למלווה הוא ילווה לו הלוואה חדשה באותו שטר ויטרוף מהלקוחות נכסים מכח השטר הזה אם לא יפרע לו את ההלוואה השנייה, ובאמת יטרוף שלא כדין כיוון שנמחל שעבודו ההלוואה השניה היא מלווה על פה שאינו טורף מלקוחות.

והלווה אינו חושש שהמלווה יגבה ממנו מכח שטר זה לפני שיתן לו מעות של ההלוואה השנייה, כיוון שמאמין לו.

והחידוש של רבי יוחנן הוא שלא חוששים לזה ומחזירים למלווה, כיוון שאם היה כך המלווה לא היה מסכים לקבל על ההלוואה השנייה את אותו השטר שהחזיר לו בהלוואה הראשונה, שאין לו רווח מכך שהלווה לא כותב לו שטר חדש, ולמה לו לשקר ולטרוף נכסים משועבדים שלא כדין בשטר שנמחל ולחשוש שמא יוודע הדבר ולא יתנו לו בית דין לגבות משעבוד הנכסים.

ומסתבר שהטעם לחשוש כל כך ולומר שיש צד שלא להחזיר למלווה אפילו כשהחייב מודה הוא משום ששטר שנפל איתרע, שאומרים שאם היה כשר היה נזהר בו ולא מפילו, כמו שנאמר לעיל י"ב ב', וכן כתבו במפרשים. ונראה שלכן גם אם החייב טוען פרעתי סובר רב כהנא שלא מחזירים למלווה כיוון שחוששים שמא באמת פרע באותו היום שלווה.

תוספות:

"רב כהנא אמר כשחייב מודה. תימה אם כן למה נקט הנפק במילתא דרבי יוחנן? [לשון המימרא של רבי יוחנן לעיל: "המוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו הנפק וכתוב בו זמנו בו ביום יחזירו לבעלים". לעיל העמדנו את המימרא כשהחייב לא מודה, ולכן רבי יוחנן אמר שמחזירים דווקא כשכתוב הנפק, שאם לא כן היינו חוששים שמא כתב ללוות ועדיין לא לווה. אבל לפי רב כהנא שמדובר כשהחייב מודה אין לחלק אם כתוב בו הנפק או לא]

ויש לומר דנקטיה משום דיוקא, דאי [שאם] אין כתוב בו ביום, אפילו כתוב בו הנפק דודאי לוה, לא יחזיר, דחיישינן לקנוניא או לפשיטי דספרא".

אם כתוב בשטר זמן מוקדם, אע"פ שחייב מודה ולא חוששים לפרעון, לא יחזיר כי חוששים לקנוניא שמא שניהם משקרים וכתבו בשטר זמן מוקדם כדי להוציא שדה שנמכרה ללקוחות לאחר הזמן ההוא. או שאז כן חוששים שלווה שנית באותו שטר כדי לא לשלם לסופר על שטר שני.

ועיין עוד בשיטה מקובצת כאן אריכות בביאור דברי תוספות אלה. ועיין עוד בנחלת דוד מה שכתב לגבי שיטת הרי"ף והרמב"ם בסוגיא זו)

.

.

מאי שנא מהא דתנן [לעיל י"ב ב']: "מצא שטרי חוב, אם יש בהן אחריות נכסים לא יחזיר", ואוקימנא [והעמדנו. לעיל י"ב ב'] כשחייב מודה, ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, ואתי [ויבוא] למטרף לקוחות מניסן ועד תשרי שלא כדין.


ולא אמרינן דאם כן מלוה גופיה [עצמו] לא שביק [לא מניח] דאמר ליה כתוב שטרא אחרינא בתשרי, דדלמא [ששמא] שמעי רבנן ומפסדי לי. [שמעי בי רבנן - שנמחל שעבודו. ומפסדי לי - למטרף לקוחות משום דשטרי חוב המוקדמין פסולין, דכיון דהאי דאוקמא הכי [שמי שהעמידה כך] לית ליה [אין לו] עדיו בחתומיו זכין לו [שאם זכין לו קונה שעבוד נכסים מזמן שכתוב בשטר אפילו נכתב לפני מתן מעות], אף זה מן המוקדמין. רש"י. [עיין נחלת דוד שכתב שכאן מקומו של דיבור זה ולא על מה שנאמר לעיל אותו לשון "ומפסדי וכו'". ועיין עוד בזה בשיטה מקובצת].

קצת משמע כאן שרש"י פוסק להלכה שעדיו בחתומיו זכין לו, וכשיטת הרא"ש ודלא כהרי"ף [עיין חושן משפט סימן ל"ט ובש"ך שם סעיף קטן ל"ט בביאור מחלוקת זו], ולכן הוצרך לבאר שכאן הוא לפי מי שסובר שלא אומרים עדיו בחתומיו זכין לו. שאם לא כן אין דרכו של רש"י להזכיר בכל מקום שיש שיטות אחרות שאינן להלכה מלבד השיטה שנאמרה בגמרא]

אמרי התם [שם] משום דאית ליה רווחא [שיש לו רווח. למלווה] דקא טריף לקוחות מניסן ועד תשרי, מינח ניחא ליה ולא אמר ולא מידי [נוח לו ולא אומר ולא מאומה. רש"י: מינח ניחא ליה ברמאות, ותלי נפשיה בספיקא [ותולה עצמו בספק] ואמר דלמא [שמא] לא שמעי, ואיכא [ויש] רווחא]. הכא [כאן] כיון דלית ליה רווחא, דסוף סוף שטרא האידנא [עכשיו] כתיב, מאי איכא [מה יש] דקטריף לקוחות בשטר שנמחל שיעבודו, לא שביק. [לא מניח. לא מניח ללווה ללות בלא שטר חדש וכשר.

רש"י: מאי איכא דטריף לקוחות - מה טרפא יש בזה שלא יהא בשטר שיחזור ויכתוב לו, והלא שניהם ביום אחד, הלכך בשטר שנמחל שעבודו לא שביק]