ואפילו במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת. [ואפילו במקום כו' - לאו רבה קא מסיק אלא גמרא הוא דקאמר לן, דכי אמר רבה במקום שהשיירות מצויות לא אמר אלא כשהוחזקו בעיר אחת שנכתב בה הגט שנים ששמותיהן שוין ושמות נשותיהן שוות. רש"י.
רש"י בגיטין כ"ז א': ואפילו במקום שהשיירות מצויות כו' - לאו רבה קאמר לה אלא הש"ס הוא דמסדר ואמר דהא דאוקי [שהעמיד] רבה במקום שהשיירות מצויות, והוא שהוחזקו שני אנשים בשם זה באותה העיר, אבל אם לא הוחזקו מספיקא לא אמרינן דילמא איתנהו [שמא ישנם] ולא ידעינן, או דילמא יש עיר אחרת ששמה כזו ויש בה אדם אחר ששמו ושם אשתו כזה שתובעו.
בספר תקנת השבין מרבי צדוק הכהן מלובלין אות ו' האריך לבאר בעמקות למה נקטו חז"ל כדוגמה לשני שמות שווים דווקא יוסף בן שמעון. וכתב בזה גם בספרו פרי צדיק על חמשה עשר באב אות ו', ופרשת קורח אות ח'].
דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך] קשיא דרבה אדרבה [על של רבה], דההוא גיטא דאשתכח [שנמצא] בי דינא דרב הונא [בי דינא דרב הונא - במקום שהוא יושב ודן. ומתוך שהכל רגילין אצלו לדון הוי ליה מקום שהשיירות מצויות שם. רש"י.
רש"י בגיטין: בי דינא דרב הונא - שהובא שם לקיימו בבית דין וכתוב בו הנפק [שכתוב בו שהעידו לפני בית דין על חתימות העדים שאינן מזוייפות] ונפל מזה והוא תובעו, ולא הוחזקו שני יוסף בן שמעון באותה העיר], דהוה כתוב ביה בשוירי מתא דעל רכיס נהרא [בעיר שוירי שעל נהר רכיס], אמר רב הונא חיישינן לשני שוירי. [חיישינן לשני שוירי - אע"פ שבא אחד לפנינו ואמר ממני נפל, ופלוני היה משלחו לאשתו, ויודעין אנו שאין שם בשוירי שני אנשים ששמותיהן שוין, חיישינן שמא שוירי אחרת יש, ויש בה יוסף בן שמעון אחר. רש"י]
ואמר ליה רב חסדא לרבה פוק [צא] עיין בה, דלאורתא בעי מינך רב הונא [שלערב ישאל ממך רב הונא].
נפק דק ואשכח [יצא דייק ומצא] דתנן [לקמן כ' א']: "כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר". [כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר - כל מילתא דאתא [כל דבר שבא] לבית דין לקיים, דליכא למיחש [שאין לחוש] לנמלך עליהן שלא ליתנן, הרי זה יחזיר. וזה מקוים בבית דין היה ולכך הובא שם. רש"י.
רש"י בגיטין כ"ז א': כל מעשה בית דין - המוצא שטר מקויים בבית דין, דליכא למיחש לכתובין היו ונמלך עליהם שלא ליתנם, דלא עביד לקיומיה שטרא אלא מלוה לאחר שנמסר לידו דחייש שמא ימותו עדים, הרי זה יחזיר, ולא חיישינן לשמא אינו זה]
והא בי דינא דרב הונא דכי מקום שהשיירות מצויות דמי [דומה], וקא פשיט רבה דיחזיר. אלמא אי [אם] הוחזקו שני יוסף בן שמעון אין [הן], אי לא לא. [בי דינא דרב הונא - היו צריכין לו לדין ולהוראה ובאים שם, וקפשיט רבה דיחזיר, שמע מינה משום דלא הוחזקו שני יוסף הוא, דלשני שוירי לא חיישינן. רש"י בגיטין כ"ז א']
.
.
עבד רבה עובדא [עשה רבה מעשה] בההוא גיטא דאשתכח [באותו גט שנמצא] בי כיתנא דפומבדיתא [במקום הפשתן של פומבדיתא] כשמעתיה. [כשמעתיה - דבעינן תרתי [שתיים. כדי שלא להחזיר את הגט צריך שתיים, שיהיו שיירות מצויות ושיהיו שני יוסף בן שמעון בעיר שהגט נכתב בה], והכא חדא הוא דהואי [וכאן אחד הוא שהיה. ולקמן נחלקו איזה], ואכשריה. רש"י]
איכא דאמרי [יש שאומרים] היכא דמזבני כיתנא [היכן שמוכרים פשתן], והוא שלא הוחזקו, אע"ג דשכיחין שיירתא. [היכא דמזבני כיתנא - דשיירות מצויות שם לבא ולקנות, ואהדריה [והחזירו] משום דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר שנכתב בה, ולא חיישינן לומר יש עיר אחרת ששמה כזו. רש"י]
ואיכא דאמרי היכא דתרו כיתנא [היכן ששורים פשתן. ולא מצויות שם שיירות], ואע"ג דהוחזקו [שני יוסף בן שמעון], דלא שכיחא שיירות. [ואיכא דאמרי היכא דתרו כיתנא - במי המשרה, שם נמצא הגט. ומאי כשמעתיה, שהוחזקו שני יוסף בן שמעון באותה עיר שנכתב בה, ואכשריה, דבמקום שנמצא בו לא היו שיירות מצויות. רש"י]
.
.
רבי זירא רמי [מקשה] מתניתין אברייתא ומשני [ומתרץ], תנן [גיטין כ"ז א']: "המביא גט ואבד הימנו מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול", ורמינהי [והטל עליו. את הברייתא]: "מצא גט אשה בשוק, בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה".
קתני מיהת [על כל פנים] בזמן שהבעל מודה [שאומר ליתנו לה. רש"י בגיטין כ"ז א'] יחזיר לאשה, ואפילו לזמן מרובה?
ומשני [ומתרץ] כאן במקום שהשיירות מצויות וכאן במקום שאין השיירות מצויות.
איכא דאמרי [יש שאומרים] והוא שהוחזקו [שני יוסף בן שמעון בעיר שנכתב בה הגט] דלא נהדר [שלא יחזיר], והיינו דרבה.
איכא דאמרי אע"ג דלא הוחזקו לא נהדר, ופליגא דרבה.
בשלמא רבה לא אמר כרבי זירא מתניתין אלימא ליה לאקשויי [בשלמא רבה - דאמר שינויא ארומיא [על הקושיא] דמתניתין דגיטין אמתניתין דנזיקין. לא אמר כרבי זירא דרמא [שהטיל. הקשה] מתניתין אברייתא [על הברייתא]. דמתניתין אלימא [חזקה] ליה לאקשויי, משום דהיא עיקר ויש תימה כשסותרות זו את זו וצריך לחזר שיתיישבו. דאילו ברייתא יש לומר אינה עיקר, רבי [שחיבר את המשנה] לא שנאה, רבי חייא [שסידר את הברייתות] מניין לו. רש"י]. אלא רבי זירא מאי טעמא לא אמר כרבה?
אמר לך מי קא תני הא אמר תנו נותנין ואפילו לזמן מרובה, דלמא [שמא] הא אמר תנו נותנין, ולעולם כדקיימא לן לאלתר. [ולעולם כדקיימא לן כשנמצא לאלתר, ואם לאו פסול שמא אינו של זה. אבל ברייתא ליכא לשנויי הכי [אין לתרץ כך] דכיון דתנא בהדיא [בפירוש] יחזיר לאשה הוה ליה לפלוגי [לחלק] בין לאלתר בין לזמן מרובה, דלא דמיא למתניתין דהתם לא יחזיר תנא ומדוקיא הוה דייק [ומדיוק היה מדייק] יחזיר היכא [היכן] דאמר תנו, וכיון דלא תנא יחזיר לא הוה ליה לפלוגי [לחלק]. רש"י]
למאן דאמר לרבי זירא במקום שהשיירות מצויות ואע"ג שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון, ופליגא דרבה, במאי קא מיפלגי [במה חולקים]?
רבה סבר דקתני "כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר", דאשתכח [שנמצא] בבית דין עסקינן, ובית דין כמקום שהשיירות מצויות, והוא שהוחזקו [שני יוסף בן שמעון] לא יחזיר, לא הוחזקו יחזיר.
ורבי זירא אמר לך מי [האם] קתני כל מעשה בית דין שנמצאו בבית דין? כל מעשה בית דין יחזיר קתני, ולעולם דאשתכח אבראי [שנמצא בחוץ. מחוץ לבית דין. רש"י: שאין השיירות מצויות].
רבי ירמיה אמר כגון דקא אמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון. [ר' ירמיה אמר - הא דקתני יחזיר כגון דאמרי עדים החתומין בו מעולם לא חתמנו כו'. רש"י]
אי הכי מאי למימרא [אם כך מה לומר. באופן כזה אין צורך לומר שמחזירים]?
מהו דתימא [שתאמר] ליחוש דלמא אתרמי [לחשוש שמא הזדמן] שמא כשמא [שם כשם] ועדים כעדים [והגט השני שיש בו אותם שמות עדים ואותו שם מגרש הוא של מגרש אחר, והעדים הם עדים אחרים ששמם כמו אלו], קא משמע לן. [משמיע לנו. שאין לחשוש כל כך]
.
[אם העדים מכירים את המגרש שחתמו לו על גיטו, והם מכירים שזהו אותו יוסף בן שמעון שחתמו לו, צריך לומר שהחשש היה שהגט שבידינו הוא של יוסף בן שמעון אחר, וחתומים בו עדים אחרים ששמם כשם אלה, ואז קשה שהרי אלה יכולים להעיד שזהו כתב ידם, וצריך לומר שהיינו חוששים שמא כתב ידם של העדים האחרים הוא דומה לשל אלה ואי אפשר להכיר ביניהם, וזה תמוה כמובן. ואפשר לומר שמדובר שאינם מכירים מי המגרש שחתמו לו, והם מכירים שזו חתימת ידם אבל אנו חוששים שמא מי שהם חתמו לו הוא יוסף בן שמעון אחר. ולזה שלפנינו חתמו עדים אחרים ששמם כשם אלה. ואז אין צורך לומר שחוששים גם שכתב היד דומה. עיין בריטב"א מה שכתב בזה]
.
רב אשי אמר כגון דקא אמר נקב יש בו בצד אות פלונית. ודוקא בצד אות פלונית אבל נקב בעלמא לא. רב אשי מספקא ליה סימנים אי [אם] דאורייתא אי דרבנן. [ודוקא בצד אות פלונית - דהוה ליה סימן מובהק. ואפילו אם תימצי לומר גבי חזרת אבידה בסימנין דאיבעיא לן לקמן (כ"ז א') דאורייתא או דרבנן, אפילו פשטת סימנין דרבנן יש לסמוך על סימן מובהק כזה למשרי [להתיר] אשת איש דאורייתא.
מספקא ליה לרב אשי סימנין שמחזירין בהן אבידה אי דאורייתא היא, ואפילו באיסור דאורייתא סמכינן אסימן כל דהו [על סימן כלשהו, וכגון נקב בעלמא אע"פ שאינו בצד אות פלונית], אי דרבנן, ודוקא באבידה שהפקר בית דין הפקר, אבל במידי [בדבר] דאיסורא לא סמכינן.
ואי קשיא נימא [נאמר] הכי [כך] קסבר סימנין דרבנן ונפשוט בעיין דלקמן, לאו פירכא היא, דמנלן דפשיטא ליה, אי נמי מספקא ליה אית עליה למיסר מספיקא [אם גם מסופק לו יש עליו לאסור מספק. אין לפשוט מכך שרב אשי הצריך דווקא נקב בצד אות פלונית שסימן שאינו מובהק כמו נקב בעלמא אינו מדאורייתא ואי אפשר להתיר אשת איש מכוחו, שייתכן שיש לרב אשי ספק בזה ומספק אסר להחזיר מכח נקב בעלמא]. רש"י]
.
.
(תוספות:
"אי סימנין דאורייתא בגט נמי מהדרינן [גם מחזירים. אפילו בסימן שאינו מובהק כמו נקב בעלמא], ואי סימנין דרבנן מה שמחזירין אבידה בסימן שאינו מובהק מדרבנן משום דהפקר בית דין הפקר, אבל מדאורייתא צריך או עדים או סימן מובהק, וגט נמי דאיסור הוא לא מהדרינן אלא בסימן מובהק".
סימנים היא סוגיא ארוכה ומקומה לקמן בפרק שני ושם יתבאר בע"ה)
תגובות
הוסף רשומת תגובה