תא [בוא] שמע: "הגנב שנטל מזה ונתן לזה, וכן גזלן שנטל מזה ונתן לזה, וכן ירדן שנטל מזה ונתן לזה [ירדן - וכן שאר נהרות ותנא זה על יד הירדן היה יושב. רש"י], מה שנטל נטל ומה שנתן נתן".
.
[תוספות: "מה שנתן נתן. אתיא כרבי דאמר בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ד א') סתם גנב וגזלן הוי יאוש בעלים"]
.
בשלמא גזלן וירדן דקא חזי להו ומיאש, אלא גנב מי קא חזי ליה [האם רואה אותו] דמיאש? [גזלן הוא שנוטל בגלוי, וגנב שגונב בסתר. וכיוון שגנב בסתר לא ראה הבעלים שנגנבה והוי יאוש שלא מדעת, וקשה לאביי שאמר שלא הוי יאוש]
תרגמה רב פפא בלסטים מזוין. [בלסטים מזוין - ובחזקה נטלה הימנו ומעיקרא ידע ומייאש. רש"י]
אי הכי [אם כך] היינו גזלן?
תרי גווני [שני אופנים] גזלן.
.
[בבא קמא נ"ז א':
"אמר ליה הכא במאי עסקינן כגון שטוען טענת לסטים מזויין.
אמר ליה ליסטים מזויין גזלן הוא?
אמר ליה שאני אומר לסטים מזויין כיון דמיטמר מאינשי [שנחבא מאנשים] גנב הוא".
רש"י: טענת לסטים מזויין - גנב מזויין נטל הימנו בחזקה דקא פטר נפשיה [עצמו] בטענת אונס.
לסטים מזויין גזלן הוא - ובטענת אונס פטר נפשיה, וכפל בטוען טענת גנב הוא דכתב ביה רחמנא וגונב מבית האיש.
גנב הוא - ומשלם כפל וכן הפוטר עצמו בטענת לסטים מזויין. ולענין חיוב לא מיחייב שומר שכר עליה אם אמת אתו דהא אניס]
.
.
תא שמע: "שטף נהר קוריו עציו ואבניו ונתנו בתוך שדה חבירו הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים" [שטף נהר קוריו - של זה ומצאן אחר. הרי אלו כו' - הכי גרסינן הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים, דכל שטיפת נהר כקורות עצים ואבנים הבעלים ידעו בה מיד דיש לה קול. רש"י], טעמא דנתיאשו הבעלים הא סתמא לא? [הא סתמא - הא אם היתה אבידה אחרת שאין לנו לומר שידעו הבעלים לא הויא של מוצאה קשיא לרבא. רש"י]
הכא במאי עסקינן כשיכול להציל. [כשיכול להציל - ודכוותה [ושכמותה] במציאה אחרת דבר שיש בו סימן דיכול ליתן סימן וליטול מודינא בה דחייב להחזיר. רש"י]
אי הכי [אם כך] אימא [אמור] סיפא: "אם היו הבעלים מרדפין אחריהם חייב להחזיר", אי [אם] ביכולין להציל מאי אריא [דווקא] מרדפין, אפילו אין מרדפין נמי? [אפילו אין מרדפין נמי [גם] - דסמכי אהצלה דלמחר וליומא אוחרא ולא מייאשי. רש"י]
הכא במאי עסקינן ביכולין להציל על ידי הדחק, מרדפין לא אייאוש, אין מרדפין אייאושי מיאש. [על ידי הדחק - ואם לא ימהר להציל לא יצילו הלכך אין מרדפין אפקורי אפקרינהו דהא ידעו ולא הצילו. רש"י]
.
.
תא שמע: "כיצד אמרו התורם שלא מדעת [בעלים. רש"י] תרומתו תרומה, הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט [לצורך בעל הבית. רש"י] ותרם שלא ברשות, אם חושש משום גזל [ואם חושש - בעל הבית ומקפיד על מה שעשה זה. משום גזל - שתרם תרומתו בלא רשותו. רש"י. ובקידושין נ"ב ב' כתב רש"י: אם חושש משום גזל - אם מקפיד בעל הבית על מה שעשה ודומה לו שגזלה] אין תרומתו תרומה, ואם לאו תרומתו תרומה.
ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו, הרי שבא בעל הבית ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות [כלך אצל יפות - היה לך לילך אצל יפות לתת מהן לכהן. רש"י] אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה, ואם לאו אין תרומתו תרומה [אין תרומתו תרומה - דהשתא [שכעת] ודאי הכי קאמר ליה אם מצאת עוד יפות מאלו היית גוזלן. רש"י קידושין נ"ב ב'].
ליקטו הבעלים והוסיפו עליהן בין כך ובין כך תרומתו תרומה".
וכי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה אמאי [למה], בעידנא דתרם [בזמן שתרם] הא לא הוה ידע? [לא הוה ידע - אלמא כיון דלכי ידע דניחא ליה אמרינן מעיקרא נמי ניחא ליה, ולענין יאוש נמי כיון דלכי ידע מייאש מעיקרא נמי הוי יאוש. רש"י. ומוכח כרבא שיאוש שלא מדעת הוי יאוש]
.
.
(לעיל עמוד א' הבאתי דברי השיטה מקובצת בשם ריטב"א שכתב: "ורבא אמר הוי יאוש כיון דלכי ידע לא סגי דלא מייאש. פירוש ואפילו לא נתייאש לבסוף כלל, דכיון דלית בה סימן כאבודה ממנו ומכל אדם דמי". ועיין שם מה שנתבאר בדבריו.
ואם כן יש חילוק בין יאוש באבידה לבין תרומה, שבאבידה גם אם לא ידע לבסוף כלל יש לו דין יאוש לפי רבא. ואילו לגבי תרומה עד שלא ידע בעל הבית ואמר כלך אצל יפות אין כאן דין דעת שבעל הבית מתרצה בתרומתו.
ונראה שיש כאן שלש מדרגות, מדרגה אחת היא בדבר שיש בו סימן והמוצא הגביה לפני שהבעלים ידע ואחרי שהבעלים ידע שנפל אמר שהוא מתייאש אפילו שיש בו סימן, באופן כזה גם לרבא לא אומרים שמה שעכשיו גילה דעתו שמתייאש הדבר מלמד שגם מקודם היה בו דין דעת של יאוש. ואין זה דומה לתרומה שאחרי שהבעלים גילה שהוא מתרצה ביפות לפי רבא מועיל גילוי זה לומר שכעת אנו יודעים שגם מקודם היתה דעתו כך וחלה התרומה שהלה תרם מקודם. אלא ביש בו סימן אפילו אחרי שגילה דעתו שמתייאש אין זה מלמד שגם מקודם כך היתה דעתו.
ולעיל עמוד א' ביארו התוספות הטעם בזה: "ואע"ג דהשתא מיאש, אקראי בעלמא הוא ומתחילה לא היה עומד ליאש". וכוונתם שקשה מה זה שונה מכלך אצל יפות שלפני שאמר בעל הבית כלך אצל יפות אינה תרומה שעדיין אין אנו יודעים את גמירות דעתו של הבעלים, והרי שלפני שגילה דעתו אין לה דין דעת מוכרעת. ואחרי שגילה דעתו נחלקו אביי ורבא, שלאביי רק עכשיו הכריע דעתו ורק מכאן והלאה יש דין שכך דעתו, ואין התרומה שהלה תרם מקודם חלה, ולכן קשה עליו מהברייתא של תרומה. ולרבא מה שאמר לבסוף כלך אצל יפות מלמד שגם מקודם כך היה הכרע דעתו, וכעת אנו יודעים שגם מקודם היה דין דעת שלו כך, ולכן חלה התרומה שהלה תרם. ותירצו שבתרומה אינה עומדת דווקא לתרום מבינונית, דהיינו אין זה שמן הסתם דעת בעל הבית לתרום דווקא מבינונית, ואין עיקר דעתו לתרום מבינונית יותר מאשר לתרום מיפות. ואמנם אינו עומד דווקא לתרום מיפות ולא אומרים שמן הסתם ירצה לתרום מיפות, ולכן אינו כמו באבידה שאין בה סימן שעומדת להתייאש ומן הסתם לכשידע יתייאש וכבר מעכשיו יש בה דין ייאוש ואפילו עוד לא שמענו שהתייאש ואפילו אם לעולם לא יידע. ולכן בתרומה צריך להמתין עד שיאמר כלך אצל יפות. אבל אחרי שאמר כלך אצל יפות לרבא אנו למדים למפרע שכך היה הכרע דעתו גם מקודם.
ובאבידה שיש בה סימן מה שעכשיו מתייאש הוא נגד מה שמסתמא סתם אדם לא מתייאש, והוא היפך למה שהיא עומדת שלא יתייאש ממנה, ולכן מה שגילה דעתו עכשיו שמתייאש אומרים התוספות שרק כעת הוא גמר כך בדעתו באקראי ואין זה מגלה מה היה דעתו מקודם.
ויש מדרגה שנייה שבקצה השני והיא אבידה שאין בה סימן, שאפילו עדיין לא גילה דעתו אנו אומרים לפי רבא שידוע לנו שהכרע דעתו להתייאש ואין צריך שיידע לבסוף ויגלה את דעתו.
ויש מדרגה אמצעית בין שתיהן, והיא תרומה, שאינה עומדת מן הסתם לצד זה או זה (אבידה שיש בה סימן עומדת שלא יתייאש, והיינו היא עומדת להיפך ממה שאחר כך אמר שהוא מתייאש, ולכן אמירתו לא מגלה שכך היה דעתו למפרע. ואבידה שאין בה סימן עומדת להתייאש ולכן אין צורך כלל שיידע לבסוף ויאמר, וכבר מעכשיו אנו יודעים שדעתו להתייאש. ותרומה אינה עומדת מן הסתם לא לצד שרצונו לתרום מבינוניות ולא לצד שרצונו לתרום מיפות). ובזה רבא סובר שכל זמן שלא אמר כלך אצל יפות עדיין אין כאן דין דעת, ולא כמו באבידה שאין בה סימן שמייד יש דין דעת.
אבל אחרי שאמר כלך אצל יפות, אין זה מתנגד למה שמן הסתם הדבר עומד לו, ולכן אינו כמו מתייאש מאבידה שיש בה סימן שהוא אקראי בעלמא ואינו מגלה מה היה דעתו מקודם, אלא בתרומה לרבא אמירתו מגלה למפרע שכך היתה דעתו גם מקודם, ולכם כעת אנו יודעים שתרומתו של הלה חלה.
לפני שידענו את הברייתא לגבי תרומה, מסברא לכאורה לא היה מוכרח שרבא יסבור שאם אמר לו כלך אצל יפות שתרומתו תרומה. שייתכן שרק בדבר שמן הסתם עומד לכך, ומן הסתם כך דעת כל אדם ואנו יודעים בוודאי מה הכרע דעתו, וכמו להתייאש באבידה שאין בה סימן, רק אז יש כאן דין דעת יאוש. שזה קצת דומה לזוטו של ים שהיא דעת שמוטבעת באדם מטבעו ובהכרח שכך דעתו.
אבל בתרומה הרי לפני שאמר כלך אצל יפות לא ידענו מה דעתו, ואם כן אינה דעת שמוטבעת בטבעו ומוכרחת. ובזה היה מקום לומר מסברא שרבא יודה שלפני שאמר כלך אצל יפות עדיין אין כאן הכרע וגמירות דעת ואין כאן דין דעת משום שעדיין לא גמר מה דעתו ודעתו עדיין לא מבוררת בין הצד של לתרום מבינוניות או מיפות, ורק אחרי שגמר דעתו והכריע רק אז נעשה כאן דין דעת ולפני כן לא היה כאן דין דעת, ולא חלה התרומה של זה שתרם מקודם.
אמנם אחרי ששמענו את הברייתא, לומדים ממנה עוד חידוש בדעת רבא, שבדבר שלא עמד להיות ההיפך ממה שאמר בסוף, אלא לא היה מוכרע לכאן או לכאן, אחרי שגילה דעתו, לא אומרים שרק כעת הכריע מה דעתו, אלא אומרים שכעת נתגלה שהוא אדם נדיב לב ושתמיד דעתו היתה לתרום מיפות, וכעת אנו יודעים שבזמן שהלה תרם היה גם כן דין דעת לתרום מיפות.
(ומה שנאמר לקמן בסמוך שסתם בעל הבית כוונתו לתרום מבינוניות, אין זה כמו שסתם אדם וודאי יתייאש אחרי שיידע שנפלה ממנו אבידה שאין בה סימן, אלא על פי רוב כך בני אדם תורמים אבל יש גם הרבה שתורמים מיפות וגם הדעת לתרום מיפות היא מצוייה בסתם בני אדם. ועיין עוד במה שאכתוב שם)
אמנם עיין לקמן עמוד ב' לגבי הכשר טומאת אוכלין שכתבתי נראה שהדינין תלויים זה בזה, שאם רבא סובר ביאוש שלא מדעת שהוי יאוש, מוכרח שיסבור גם שאם עכשיו גילה דעתו לומר כלך אצל יפות יש לזה דין דעת גם על מקודם. ואם יוכח שבכלך אצל יפות אין גילוי דעתו של עכשיו מועיל לתת דין דעת על מקודם בהכרח גם ביאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. וצריך לומר שגם יאוש שלא מדעת וגם מה שכעת אמר כלך אצל יפות ומגלה בזה שגם מקודם כך היתה דעתו, שניהם אינם דעת מוכרחת בטבע כמו יאוש בזוטו של ים, וכמו זכין לאדם שלא בפניו. ולכן בשניהם חולק אביי. ואחרי שאינם במדרגה של דעת מוכרחת בטבע, אין חילוק בין יאוש שלא מדעת שאנו יודעים שדעתו להתייאש מכח שכך הדרך, ואע"פ שעדיין לא שמענו שהתייאש וגם אם לעולם לא יידע, לבין כלך אצל יפות שרק אחרי ששמענו אותו אומר כך אנו יודעים את דעתו למפרע. ושניהם הם אותה מדרגה של דעת שהיא אינה מוכרחת בטבע אבל ידועה, ואין חילוק אם היא ידועה מכח שכך הרגילות או מכח שהוא אמר אחר כך את דעתו. ורבא סובר שבמדרגה זו יש דין דעת, ואביי סובר שאין לזה דין דעת עד שיידע ויגמור דעתו.
ונראה שרק בדבר שהוא גילוי שטבעו כך יאמר רבא שאחרי שגילה דעתו כעת אנו יודעים שגם מקודם כך היהת דעתו ויש דין דעת שכך הוא גם על מקודם. שיש בני אדם בעלי עין יפה ויש בעלי עין צרה, ובידוע שבעלי עין יפה לעולם דעתם לתרום מיפות, וכמו שכל אדם לעולם דעתו להתייאש אם נפלה לו אבידה שאין בה סימן. ואחרי שאמר כלך אצל יפות נתגלה שהוא מבעלי עין יפה, ואצל אלה תמיד ידוע שדעתם כך. אבל אם הוא דבר שאינו תלוי כלל בטבע בני אדם, וכל אדם רצונו לפעמים מתחלף כך או כך, מסתבר שבזה רבא יודה שכל זמן שלא ידע אין דעתו מוכרעת כלל ואין כאן דין דעת כלל, ורק אחרי שיידע אז יבחר מה דעתו ויגמור דעתו ורק מאז ולהבא יהיה לו דין דעת, ומה שנעשה מקודם לפי אמדן דעתו לא יחול.
רש"י כתב: "בעידנא דתרם הא לא הוה ידע - אלמא כיון דלכי ידע דניחא ליה אמרינן מעיקרא נמי ניחא ליה, ולענין יאוש נמי כיון דלכי ידע מייאש מעיקרא נמי הוי יאוש".
ומשמע לכאורה מלשונו שגם בייאוש לדעת רבא הטעם שיאוש שלא מדעת מועיל הוא כמו בתרומה. אמנם ודאי אין כוונתו שגם ביאוש באבידה שאין בה סימן רק אחרי ששמענו שהתייאש אז אנו יודעים שגם מקודם היהת דעתו להתייאש ורק אחרי ששמענו שהתייאש אז מתברר למפרע שהמוצא זכה בה, ולפני ששמענו עדיין לא רשאי המוצא לזכות בה ומעכבים אותו עד שייוודע לבעלים ויתייאש. שוודאי לרבא המוצא זוכה מייד.
ואילו בתרומה אינה תרומה מייד אלא ממתינים עד שיידע ורק אם ידע ואמר כלך אצל יפות אז מתברר למפרע שמה שתרם מקודם חל. אלא כוונת רש"י רק לומר שלפי רבא אפשר ליישב את הברייתא, שבייאוש אנו יודעים מעכשיו שכשיידע יאמר שהוא מתייאש, ובתרומה איננו יודעים מראש מה יאמר, אבל בשניהם היסוד הוא שיש דין דעת גם על הזמן שאינו יודע, ולכן לא קשה מהברייתא על רבא.
וחילוק זה מבואר בראשונים, וזה לשון הר"ן:
"ואמאי בעידנא דתרם הא לא ידע. ואם תאמר אם כן לרבא נמי תקשי דהא מודה רבא בדבר שיש בו סימן דלא הוי יאוש, ואע"ג דשמעיניה דאיאש לבסוף כיון דמסתמא לא הוי יאוש עד דשמעינן ליה הכי בפירוש, והא תרומה דכותה [שכמותה] היא דאי לא אמר כלך אצל יפות לא מהני [לא מועיל], ואפילו הכי כי אמר מהני למפרע.
ויש לומר דתרומה ודאי לדבר שאין בו סימן דמי, דאע"ג דבעינן דלימא כלך אצל יפות מכל מקום כי אמר [כשאמר] שפיר הוי גילוי מילתא דמעיקרא נמי הוי ניחא ליה, דגורן למתרם קאי [לתרום עומד], ורוב בעלי בתים עינם יפה ומצוה קעביד. מה שאין כן בדבר שיש בו סימן דמסתמא ודאי לא מיאש מיניה ואע"ג דשמעיניה בתר הכי [אחר כך], השתא [עכשיו] הוא דמיאש ולא מעיקרא".
.
.
- - -
.
.
תוספות:
"אם יש יפות מהן תרומתו תרומה. דמסתמא גם מתחילה היה דעתו כן.
ואם תאמר ונימא דהשתא ודאי ניחא ליה ביפות אבל מתחילה בשעה שתרם אי הוה ידע לא הוה ניחא ליה, דאין דרך לתרום מן היפות, כדאמרינן לעיל (כ"א ב') גבי דבר שיש בו סימן דאפילו לרבא חייב להכריז דאע"ג דהשתא מתיאש אין בכך כלום.
ויש לומר דשאני הכא דכיון דחזינן ביה דניחא ליה השתא, אמרינן נמי ניחא ליה מעיקרא משום מצוה".
.
תוספות:
"ואם לאו אין תרומתו תרומה. ואם תאמר דבפרק אלמנה ניזונית (כתובות צ"ט ב' ושם דיבור המתחיל פיחת) אמרינן דסתמיה דבעל הבית הוי אחד מחמשים, ואם השליח פיחת י' או הוסיף י' תרומתו תרומה דמצי אמאר ליה בהכי אמדתיך [שיכול לומר לו בכך אמדתיך], הכא נמי נימא הכי? [כאן גם נאמר כך]
ויש לומר דהתם הוי כולה שיעור תרומה, ויש שתורם כך ויש שתורם כך, לכך מצי אמר ליה כיון שלא פירשת לי בהכי אמדתיך. אבל מיפות אין רגילות לתרום ולכך לא היה לו לתרום בשום ענין מהם בלא רשותו")
.
.
תרגמה רבא אליבא דאביי דשויה שליח [שבעל הבית עשאו שליח לתרום].
הכי נמי [כך גם] מסתברא, דאי סלקא דעתך [שאם עולה בדעתך] דלא שוויה שליח מי [האם] הויא תרומתו תרומה והא "אתם" (במדבר י"ח ג') "גם אתם" אמר רחמנא לרבות שלוחכם. [אתם גם אתם - "כן תרימו גם אתם" מהכא נפקא לן שלוחו של אדם כמותו לתרומה, שהשליח שתרם תרומתו תרומה. וכיון דשליחות מהכא נפקא לן [מכאן יוצאת לנו. נלמדת] על כרחך שלוחכם דומיא דאתם בעינן [צריכם אנו]. רש"י], מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם [אף שלוחכם לדעתכם - שהבעלים מינוהו שליח. רש"י]
אלא הכא [כאן] במאי עסקינן כגון דשויה שליח ואמר ליה זיל [לך] תרום, ולא אמר ליה תרום מהני [מאלה], וסתמיה דבעל הבית כי תרום מבינונית הוא תרום, ואזל איהו [והלך הוא] ותרם מיפות, ובא בעל הבית ומצאו ואמר ליה כלך אצל יפות. אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה.
.
.
(הנה מה שידוע שאדם דעתו לתרום, לולא דין שליחות אין די בכך שכך דעתו כדי שאחר יוכל לתרום משלו במקומו, אפילו אם היה מגלה דעתו בפירוש שדעתו לתרום. שמכך שהתורה הצריכה בתרומה שיהיה שלוחו, לומדים מזה שדין תרומה חל רק אם הוא עצמו תורם ולא אם אחר תרם משלו. ולכן צריך דין שליחות ששלוחו כמותו.
אחרי שנתגלה שיש דין שליחות, בדבר שוודאי כך דעתו, וכגון לזכות לו, יכול אחר להיעשות שלוחו גם אם הוא אינו יודע. ואז נחשב השליח כמותו. אבל בתרומה אינה זכות לו, שהרי הוא מפסיד ממון, וללא שיגלה דעתו שרצונו לתרום אין אחר יכול להעשות שלוחו. ולכן מוכרחים להעמיד את הברייתא בעשאו שליח לתרום גם לפי רבא.
אחרי שהעמדנו בעשאו שליח עדיין לכאורה קשה לאביי, שהרי הוא לא אמר לו לתרום מיפות, ואם כן בשעה שתרם אין כאן עדיין דין דעת שעשאו שלוחו לתרום מיפות ולא מבינוניות, ואם כן אפילו שגילה אחר כך שרצונו שיתרום מיפות, לאביי אומרים שרק כעת הכריע וגמר דעתו ורק מכאן ולהבא יש לה דין דעת.
ונראה שזה לא היה קשה, כיוון שאם עשאו שליח בוודאי באותה שעה כבר גמר בדעתו והכריע לגבי אילו פירות הוא עושה אותו שליח, ליפות או בינוניות. שהרי הוא רצה לתרום ולכן עשאו שליח, ואז ודאי כבר גמר דעתו מאילו הוא רוצה לתרום. ולכן גם לפי אביי אחרי שגילה שכוונתו שיתרום מיפות יש כאן גילוי שכך היתה דעתו גמורה ומוכרעת גם מקודם.
אם השליח תרם מבינוניות לא אומרים שיש להמתין עד שבעל הבית יגלה דעתו מאילו רצונו לתרום, ולא אומרים שעדיין אינה תרומה שמא יבוא ויאמר שרצונו היה לתרום דווקא מיפות. שלזה אין לחשוש, שהרוב תורמים מבינוניות ולא מיפות, וגם אין בזה הפסד ממון אלא רק הידור מצווה, ורק אם תרם מיפות צריך להמתין שבעל הבית יגלה שכך רצונו ולא דווקא מבינוניות שמא הוא חס על ממונו.
ורק לגבי חילוק זה נאמר כאן שסתם בעל הבית דעתו לתרום מבינונית. אבל אין זה מוחלט כמו שסתם אדם מתייאש אם נפלה לו אבידה שאין בה סימן, או שסתם אדם אינו מתייאש אם יש בה סימן, שאז גם אם אחר כך גילה דעתו שהתייאש הוא אקראי ולא מגלה על מקודם. וכן מבואר בראשונים ובלשון הר"ן שהבאתי לעיל, ועיין עוד בזה לקמן בעמוד זה)
.
.
אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק [נקלעו לפרדס של אדם ששמו מרי בר איסק]. אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו [הביא אריסו תמרים ורימונים והניח לפניהם]. אמימר ורב אשי אכלי, מר זוטרא לא אכיל. [דגזל נינהו [הם] שהבעלים לא ידעו. רש"י]
אדהכי אתא [עד שכך בא] מרי בר איסק, אשכחינהו [מצאם], ואמר ליה לאריסיה אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא [למה לא הבאת לרבנן מאלה היפות].
אמרו ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא השתא [כעת] אמאי לא אכיל מר, והתניא: "אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה". [אם נמצאו יפות כו' - אלמא גלי דעתיה דניחא ליה. הכא נמי גלי דעתיה [כאן גם גילה דעתו] דניחא ליה במה שנתן לנו. רש"י.
ואביי שהלכה כמותו חולק בכלך אצל יפות כשלא עשאו שליח רק לגבי מה שתרם מקודם כשבעל הבית לא ידע. אבל מכל מקום אחרי שבעל הבית כבר אמר כלך אצל יפות יש ללמוד מהברייתא לכל הדעות שפירוש דבריו של בעל הבית שהוא מתרצה, ולכל הפחות מכאן ולהבא ודאי מותר לאכול. וכן פירש בשיטה מקובצת בשם ריטב"א וריצב"ש]
אמר להו הכי [כך] אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות [דהוי גלוי דעת. רש"י] אלא לענין תרומה בלבד משום דמצוה הוא וניחא ליה, אבל הכא משום כסיפותא הוא דאמר הכי [אבל כאן משום בושה הוא שאמר כך].
.
.
(כתב בחידושי הר"ן:
"אמימר ורב אשי אכול. הקשה הרמב"ן ז"ל אמאי [למה] אכלי, הא תנן בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ח ב') "אין לוקחין משומרי פירות עצים ופירות" [ואם סמכו על הברייתא שבאומר לו כלך אצל יפות תרומתו תרומה, היה להם להמתין עד שיאמר כלך אצל יפות. שכך הדין גם בתרומה. וזה הדין שנאמר בבבא קמא שכל זמן שלא אמר הבעלים שהוא מתרצה אין לסמוך על אומדן הדעת שיתרצה].
ותירץ דהאי אריסא הוי ליה חולקא בפירי [היה לו חלק בפירות] וכהאי גוונא שרי [מותר], כדאמרינן התם דרבא זבן שבישתא מאריסא [קנה זמורות מהאריס] ותניא התם כותיה [כמותו].
ואם תאמר אם כן מר זוטרא אמאי לא אכל?
יש לומר דסבירא ליה דשבישתא דוקא בתלושים והגיעו לחלוק, ואיכא למיתלי [ויש לתלות] דמחלקו הוא נותן אבל פירות מחוברים לא.
אבל הרשב"א ז"ל תירץ דאפילו לית ליה [אין לו] חולקא בפירי שרי, לפי שאומדן הדעת הוא שאין בעל הפרדס מקפיד בכך וכך נהגו. דמיא למאי דאמרינן בתוספתא דפרק בתרא דבבא קמא הבן שהיה אוכל משל אביו, וכן עבד שהיה אוכל משל רבו, קוצה ונותן פרוסה לבנו ולעבדו של אוהבו, ואינו חושש משום גזלו של בעל הבית שכך נהגו. ומשום האי טעמא נמי אמרינן בפרק הגוזל בתרא שגבאי צדקה מקבלין מן הנשים בדבר מועט [והדין שאין לוקחים משומרי פירות עצים ופירות הוא משום שאם אינם מחלקו של השומר אין בזה מנהג שבעל הבית מוחל, מה שאין כן כשבאו אורחים חשובים ומכבדם האריס בפירות בזה נהגו שבעל הבית מוחל ובידוע שדעתו שהוא מתרצה גם כשהוא עצמו עדיין לא ידע שבאו אורחים. ובזה גם אביי מודה וכמו שמודה שזכין לאדם שלא מדעתו שבידוע שניחא לו אע"פ שלא ידע בזכיה זו. ורק באבידה שנפלה ואין בה סימן סימן סובר שאינו ידוע בוודאי שהוא מתייאש]".
.
.
- - -
.
.
רמב"ם פרק ד' מהלכות תרומות הלכה ג':
"התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם. אם בא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות, אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד. ואם לא היו שם יפות אין תרומתו תרומה שלא אמר לו אלא על דרך מיחוי. ואם בא בעל הבית וליקט והוסיף בין יש לו יפות מהן בין אין לו תרומתו תרומה".
ובכסף משנה וברדב"ז הקשו עליו מסוגייתנו, שהרי הלכה כאביי, ולפי אביי העמדנו שמדובר בעשאו שליח.
אמנם הנה בשולחן ערוך אבן העזר סימן ל"ד סעיף ה' כתב: "יש מי שאומר שאפילו לא מינוהו שליח בהדיא, אלא שגילה דעתו שהוא חפץ באשה פלונית ואמר לו לשדכה לו, והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחות, הרי זו מקודשת".
והטעם שכמו בזכין לאדם שלא בפניו, כיוון שאנו יודעים שדעתו שהוא רוצה לזכות בממון, יכול אחר להעשות שליח שלו לזכות לו, אע"פ שהוא עצמו אינו יודע מזה כלל יש כאן שפיר דין דעת שלו וכמו שנתבאר לעיל עמוד א'.
וכמו כן אחרי שגילה דעתו שהוא חפץ באשה זו, הרי כבר גמר דעתו והכריע שכך דעתו ויש כאן דין דעת, ומכח זה מעתה יכול השליח להעשות שלוחו בלי שהוא עצמו יידע ולקדשה בשליחותו.
ומי שחולק סובר שעדיין אין גמירות דעת שהוא מתרצה בשליחות זו שהרי אפשר שרצונו לקדשה בעצמו או על ידי שליח אחר או בזמן אחר.
לפני שהגמרא הביאה שצריך דין שליחות כדי לתרום משל חבירו, מה שיש גילוי דעת שהוא מסכים כשאומר כלך אצל יפות, הפירוש בזה היה שחבירו הוא זה שתרם במקומו ולא על ידי שנעשה שלוחו כמותו, וכעת הוא צריך לגמור בדעתו האם הוא מסכים למעשהו של חבירו שתחול התרומה על היפות או לא. ולאביי לפני כן לא היתה דעתו מוכרעת ולא היה לה דין דעת, וכשהוא גומר בדעתו כעת ומסכים יש כאן דין דעת רק מכאן ולהבא, ולא מועיל על מה שהלה תרם מקודם.
אמנם אחרי שהגמרא הביאה שכדי לתרום משל חבירו צריך להיות שלוחו, הנה כעת כשבא בעל הבית ורואה שהלה תרם על היפות, מה שבעל הבית צריך לגלות דעתו האם הוא רוצה לתרום מהיפות, אין זה שהוא צריך עכשיו לגמור דעתו האם כך רצונו וכמו שהלה עשה או שאין רצונו בכך, שאין זו השאלה העומדת לפניו, שבין אם יגמור בדעתו שהוא עכשיו רוצה לתרום מיפות או מבינוניות, אין גמירות דעת זו מעלה או מורידה, שאחרי שנודע שצריך דין שליחות לתרומה כעת השאלה הקובעת לגבי חלות התרומה היא האם רצונו שהלה שתרם ייעשה שלוחו. והשאלה הזו אינה נוגעת לעכשיו כלל אלא היא נוגעת רק למקודם, לשעה שהתורם עשה את עצמו שלוחו של בעל הבית, וכעת בעל הבית צריך לגמור דעתו על אותה שעה שמקודם. ואם בעל הבית אומר כלך אצל יפות, הרי הוא מודיע בזה שרצונו שיחולו מעשי השליח, וזהו על ידי שמגלה עכשיו שדעתו נוחה במה שמקודם עשה התורם את עצמו לשלוחו. ואם כן נמצא שבעל הבית מודיע לנו עכשיו מה היתה דעתו מקודם כשהלה עשה את עצמו שלוחו לתרום. וכשדעתו ידועה אז יש לה דין דעת גם אם הוא לא היה יודע בשעת מעשה, וכמו זכין לאדם שלא בפניו שיש לו דין דעת שרצונו לזכות גם כשאינו יודע ובזה אביי מודה. ולכן אחרי שהודיע שדעתו על מקודם היא שנוח לו במה שהלה תרם בשליחותו יש לנו על מקודם דין דעת גם לפי אביי אפילו שבשעת מעשה לא ידע. ולכן להלכה מועיל גם אם לא עשאו שליח בפירוש לפני שתרם ומיושבים היטב בע"ה דברי הרמב"ם.
ושוב ראיתי שכך גם משמע מלשון רש"י בעירובין ע"א א' שכתב: "כלך אצל יפות - גבי תורם את של חבירו שלא מדעת תניא (בבא מציעא דף כ"ב א') בא בעל הבית ומצאו שהוא תורם ואמר לו כלך אצל יפות, אם יש לו יפות מהן תרומתו תרומה דגלי אדעתיה דניחא ליה ואמרינן כמאן דשוויה שליח מעיקרא דמי".
וכן גם פירש הש"ך בשולחן ערוך יורה דעה סימן של"א סעיף קטן נ"ח [השולחן ערוך העתיק דברי הרמב"ם], וזה לשונו: "תרומתו תרומה - דכיון שיש שם יפות והוא אומר לו כלך אצל יפות משמעות לשונו הוא גלוי דעתא דניחא ליה במה שזה עושה ואינו מקפיד והרי זה כשלוחו".
אמנם לדעת הגר"א (שם על השולחן ערוך וכאן בהגהת הגר"א על דף הגמרא) היתה לרמב"ם גירסא אחרת בגמרא והוא מפרש דבריו בדרך אחרת עיין בדבריו, ובכסף משנה וברדב"ז על הרמב"ם.)
.
[תוספות: "מה שנתן נתן. אתיא כרבי דאמר בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ד א') סתם גנב וגזלן הוי יאוש בעלים"]
.
בשלמא גזלן וירדן דקא חזי להו ומיאש, אלא גנב מי קא חזי ליה [האם רואה אותו] דמיאש? [גזלן הוא שנוטל בגלוי, וגנב שגונב בסתר. וכיוון שגנב בסתר לא ראה הבעלים שנגנבה והוי יאוש שלא מדעת, וקשה לאביי שאמר שלא הוי יאוש]
תרגמה רב פפא בלסטים מזוין. [בלסטים מזוין - ובחזקה נטלה הימנו ומעיקרא ידע ומייאש. רש"י]
אי הכי [אם כך] היינו גזלן?
תרי גווני [שני אופנים] גזלן.
.
[בבא קמא נ"ז א':
"אמר ליה הכא במאי עסקינן כגון שטוען טענת לסטים מזויין.
אמר ליה ליסטים מזויין גזלן הוא?
אמר ליה שאני אומר לסטים מזויין כיון דמיטמר מאינשי [שנחבא מאנשים] גנב הוא".
רש"י: טענת לסטים מזויין - גנב מזויין נטל הימנו בחזקה דקא פטר נפשיה [עצמו] בטענת אונס.
לסטים מזויין גזלן הוא - ובטענת אונס פטר נפשיה, וכפל בטוען טענת גנב הוא דכתב ביה רחמנא וגונב מבית האיש.
גנב הוא - ומשלם כפל וכן הפוטר עצמו בטענת לסטים מזויין. ולענין חיוב לא מיחייב שומר שכר עליה אם אמת אתו דהא אניס]
.
.
תא שמע: "שטף נהר קוריו עציו ואבניו ונתנו בתוך שדה חבירו הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים" [שטף נהר קוריו - של זה ומצאן אחר. הרי אלו כו' - הכי גרסינן הרי אלו שלו מפני שנתיאשו הבעלים, דכל שטיפת נהר כקורות עצים ואבנים הבעלים ידעו בה מיד דיש לה קול. רש"י], טעמא דנתיאשו הבעלים הא סתמא לא? [הא סתמא - הא אם היתה אבידה אחרת שאין לנו לומר שידעו הבעלים לא הויא של מוצאה קשיא לרבא. רש"י]
הכא במאי עסקינן כשיכול להציל. [כשיכול להציל - ודכוותה [ושכמותה] במציאה אחרת דבר שיש בו סימן דיכול ליתן סימן וליטול מודינא בה דחייב להחזיר. רש"י]
אי הכי [אם כך] אימא [אמור] סיפא: "אם היו הבעלים מרדפין אחריהם חייב להחזיר", אי [אם] ביכולין להציל מאי אריא [דווקא] מרדפין, אפילו אין מרדפין נמי? [אפילו אין מרדפין נמי [גם] - דסמכי אהצלה דלמחר וליומא אוחרא ולא מייאשי. רש"י]
הכא במאי עסקינן ביכולין להציל על ידי הדחק, מרדפין לא אייאוש, אין מרדפין אייאושי מיאש. [על ידי הדחק - ואם לא ימהר להציל לא יצילו הלכך אין מרדפין אפקורי אפקרינהו דהא ידעו ולא הצילו. רש"י]
.
.
תא שמע: "כיצד אמרו התורם שלא מדעת [בעלים. רש"י] תרומתו תרומה, הרי שירד לתוך שדה חבירו וליקט [לצורך בעל הבית. רש"י] ותרם שלא ברשות, אם חושש משום גזל [ואם חושש - בעל הבית ומקפיד על מה שעשה זה. משום גזל - שתרם תרומתו בלא רשותו. רש"י. ובקידושין נ"ב ב' כתב רש"י: אם חושש משום גזל - אם מקפיד בעל הבית על מה שעשה ודומה לו שגזלה] אין תרומתו תרומה, ואם לאו תרומתו תרומה.
ומנין הוא יודע אם חושש משום גזל ואם לאו, הרי שבא בעל הבית ומצאו ואמר לו כלך אצל יפות [כלך אצל יפות - היה לך לילך אצל יפות לתת מהן לכהן. רש"י] אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה, ואם לאו אין תרומתו תרומה [אין תרומתו תרומה - דהשתא [שכעת] ודאי הכי קאמר ליה אם מצאת עוד יפות מאלו היית גוזלן. רש"י קידושין נ"ב ב'].
ליקטו הבעלים והוסיפו עליהן בין כך ובין כך תרומתו תרומה".
וכי נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה אמאי [למה], בעידנא דתרם [בזמן שתרם] הא לא הוה ידע? [לא הוה ידע - אלמא כיון דלכי ידע דניחא ליה אמרינן מעיקרא נמי ניחא ליה, ולענין יאוש נמי כיון דלכי ידע מייאש מעיקרא נמי הוי יאוש. רש"י. ומוכח כרבא שיאוש שלא מדעת הוי יאוש]
.
.
(לעיל עמוד א' הבאתי דברי השיטה מקובצת בשם ריטב"א שכתב: "ורבא אמר הוי יאוש כיון דלכי ידע לא סגי דלא מייאש. פירוש ואפילו לא נתייאש לבסוף כלל, דכיון דלית בה סימן כאבודה ממנו ומכל אדם דמי". ועיין שם מה שנתבאר בדבריו.
ואם כן יש חילוק בין יאוש באבידה לבין תרומה, שבאבידה גם אם לא ידע לבסוף כלל יש לו דין יאוש לפי רבא. ואילו לגבי תרומה עד שלא ידע בעל הבית ואמר כלך אצל יפות אין כאן דין דעת שבעל הבית מתרצה בתרומתו.
ונראה שיש כאן שלש מדרגות, מדרגה אחת היא בדבר שיש בו סימן והמוצא הגביה לפני שהבעלים ידע ואחרי שהבעלים ידע שנפל אמר שהוא מתייאש אפילו שיש בו סימן, באופן כזה גם לרבא לא אומרים שמה שעכשיו גילה דעתו שמתייאש הדבר מלמד שגם מקודם היה בו דין דעת של יאוש. ואין זה דומה לתרומה שאחרי שהבעלים גילה שהוא מתרצה ביפות לפי רבא מועיל גילוי זה לומר שכעת אנו יודעים שגם מקודם היתה דעתו כך וחלה התרומה שהלה תרם מקודם. אלא ביש בו סימן אפילו אחרי שגילה דעתו שמתייאש אין זה מלמד שגם מקודם כך היתה דעתו.
ולעיל עמוד א' ביארו התוספות הטעם בזה: "ואע"ג דהשתא מיאש, אקראי בעלמא הוא ומתחילה לא היה עומד ליאש". וכוונתם שקשה מה זה שונה מכלך אצל יפות שלפני שאמר בעל הבית כלך אצל יפות אינה תרומה שעדיין אין אנו יודעים את גמירות דעתו של הבעלים, והרי שלפני שגילה דעתו אין לה דין דעת מוכרעת. ואחרי שגילה דעתו נחלקו אביי ורבא, שלאביי רק עכשיו הכריע דעתו ורק מכאן והלאה יש דין שכך דעתו, ואין התרומה שהלה תרם מקודם חלה, ולכן קשה עליו מהברייתא של תרומה. ולרבא מה שאמר לבסוף כלך אצל יפות מלמד שגם מקודם כך היה הכרע דעתו, וכעת אנו יודעים שגם מקודם היה דין דעת שלו כך, ולכן חלה התרומה שהלה תרם. ותירצו שבתרומה אינה עומדת דווקא לתרום מבינונית, דהיינו אין זה שמן הסתם דעת בעל הבית לתרום דווקא מבינונית, ואין עיקר דעתו לתרום מבינונית יותר מאשר לתרום מיפות. ואמנם אינו עומד דווקא לתרום מיפות ולא אומרים שמן הסתם ירצה לתרום מיפות, ולכן אינו כמו באבידה שאין בה סימן שעומדת להתייאש ומן הסתם לכשידע יתייאש וכבר מעכשיו יש בה דין ייאוש ואפילו עוד לא שמענו שהתייאש ואפילו אם לעולם לא יידע. ולכן בתרומה צריך להמתין עד שיאמר כלך אצל יפות. אבל אחרי שאמר כלך אצל יפות לרבא אנו למדים למפרע שכך היה הכרע דעתו גם מקודם.
ובאבידה שיש בה סימן מה שעכשיו מתייאש הוא נגד מה שמסתמא סתם אדם לא מתייאש, והוא היפך למה שהיא עומדת שלא יתייאש ממנה, ולכן מה שגילה דעתו עכשיו שמתייאש אומרים התוספות שרק כעת הוא גמר כך בדעתו באקראי ואין זה מגלה מה היה דעתו מקודם.
ויש מדרגה שנייה שבקצה השני והיא אבידה שאין בה סימן, שאפילו עדיין לא גילה דעתו אנו אומרים לפי רבא שידוע לנו שהכרע דעתו להתייאש ואין צריך שיידע לבסוף ויגלה את דעתו.
ויש מדרגה אמצעית בין שתיהן, והיא תרומה, שאינה עומדת מן הסתם לצד זה או זה (אבידה שיש בה סימן עומדת שלא יתייאש, והיינו היא עומדת להיפך ממה שאחר כך אמר שהוא מתייאש, ולכן אמירתו לא מגלה שכך היה דעתו למפרע. ואבידה שאין בה סימן עומדת להתייאש ולכן אין צורך כלל שיידע לבסוף ויאמר, וכבר מעכשיו אנו יודעים שדעתו להתייאש. ותרומה אינה עומדת מן הסתם לא לצד שרצונו לתרום מבינוניות ולא לצד שרצונו לתרום מיפות). ובזה רבא סובר שכל זמן שלא אמר כלך אצל יפות עדיין אין כאן דין דעת, ולא כמו באבידה שאין בה סימן שמייד יש דין דעת.
אבל אחרי שאמר כלך אצל יפות, אין זה מתנגד למה שמן הסתם הדבר עומד לו, ולכן אינו כמו מתייאש מאבידה שיש בה סימן שהוא אקראי בעלמא ואינו מגלה מה היה דעתו מקודם, אלא בתרומה לרבא אמירתו מגלה למפרע שכך היתה דעתו גם מקודם, ולכם כעת אנו יודעים שתרומתו של הלה חלה.
לפני שידענו את הברייתא לגבי תרומה, מסברא לכאורה לא היה מוכרח שרבא יסבור שאם אמר לו כלך אצל יפות שתרומתו תרומה. שייתכן שרק בדבר שמן הסתם עומד לכך, ומן הסתם כך דעת כל אדם ואנו יודעים בוודאי מה הכרע דעתו, וכמו להתייאש באבידה שאין בה סימן, רק אז יש כאן דין דעת יאוש. שזה קצת דומה לזוטו של ים שהיא דעת שמוטבעת באדם מטבעו ובהכרח שכך דעתו.
אבל בתרומה הרי לפני שאמר כלך אצל יפות לא ידענו מה דעתו, ואם כן אינה דעת שמוטבעת בטבעו ומוכרחת. ובזה היה מקום לומר מסברא שרבא יודה שלפני שאמר כלך אצל יפות עדיין אין כאן הכרע וגמירות דעת ואין כאן דין דעת משום שעדיין לא גמר מה דעתו ודעתו עדיין לא מבוררת בין הצד של לתרום מבינוניות או מיפות, ורק אחרי שגמר דעתו והכריע רק אז נעשה כאן דין דעת ולפני כן לא היה כאן דין דעת, ולא חלה התרומה של זה שתרם מקודם.
אמנם אחרי ששמענו את הברייתא, לומדים ממנה עוד חידוש בדעת רבא, שבדבר שלא עמד להיות ההיפך ממה שאמר בסוף, אלא לא היה מוכרע לכאן או לכאן, אחרי שגילה דעתו, לא אומרים שרק כעת הכריע מה דעתו, אלא אומרים שכעת נתגלה שהוא אדם נדיב לב ושתמיד דעתו היתה לתרום מיפות, וכעת אנו יודעים שבזמן שהלה תרם היה גם כן דין דעת לתרום מיפות.
(ומה שנאמר לקמן בסמוך שסתם בעל הבית כוונתו לתרום מבינוניות, אין זה כמו שסתם אדם וודאי יתייאש אחרי שיידע שנפלה ממנו אבידה שאין בה סימן, אלא על פי רוב כך בני אדם תורמים אבל יש גם הרבה שתורמים מיפות וגם הדעת לתרום מיפות היא מצוייה בסתם בני אדם. ועיין עוד במה שאכתוב שם)
אמנם עיין לקמן עמוד ב' לגבי הכשר טומאת אוכלין שכתבתי נראה שהדינין תלויים זה בזה, שאם רבא סובר ביאוש שלא מדעת שהוי יאוש, מוכרח שיסבור גם שאם עכשיו גילה דעתו לומר כלך אצל יפות יש לזה דין דעת גם על מקודם. ואם יוכח שבכלך אצל יפות אין גילוי דעתו של עכשיו מועיל לתת דין דעת על מקודם בהכרח גם ביאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. וצריך לומר שגם יאוש שלא מדעת וגם מה שכעת אמר כלך אצל יפות ומגלה בזה שגם מקודם כך היתה דעתו, שניהם אינם דעת מוכרחת בטבע כמו יאוש בזוטו של ים, וכמו זכין לאדם שלא בפניו. ולכן בשניהם חולק אביי. ואחרי שאינם במדרגה של דעת מוכרחת בטבע, אין חילוק בין יאוש שלא מדעת שאנו יודעים שדעתו להתייאש מכח שכך הדרך, ואע"פ שעדיין לא שמענו שהתייאש וגם אם לעולם לא יידע, לבין כלך אצל יפות שרק אחרי ששמענו אותו אומר כך אנו יודעים את דעתו למפרע. ושניהם הם אותה מדרגה של דעת שהיא אינה מוכרחת בטבע אבל ידועה, ואין חילוק אם היא ידועה מכח שכך הרגילות או מכח שהוא אמר אחר כך את דעתו. ורבא סובר שבמדרגה זו יש דין דעת, ואביי סובר שאין לזה דין דעת עד שיידע ויגמור דעתו.
ונראה שרק בדבר שהוא גילוי שטבעו כך יאמר רבא שאחרי שגילה דעתו כעת אנו יודעים שגם מקודם כך היהת דעתו ויש דין דעת שכך הוא גם על מקודם. שיש בני אדם בעלי עין יפה ויש בעלי עין צרה, ובידוע שבעלי עין יפה לעולם דעתם לתרום מיפות, וכמו שכל אדם לעולם דעתו להתייאש אם נפלה לו אבידה שאין בה סימן. ואחרי שאמר כלך אצל יפות נתגלה שהוא מבעלי עין יפה, ואצל אלה תמיד ידוע שדעתם כך. אבל אם הוא דבר שאינו תלוי כלל בטבע בני אדם, וכל אדם רצונו לפעמים מתחלף כך או כך, מסתבר שבזה רבא יודה שכל זמן שלא ידע אין דעתו מוכרעת כלל ואין כאן דין דעת כלל, ורק אחרי שיידע אז יבחר מה דעתו ויגמור דעתו ורק מאז ולהבא יהיה לו דין דעת, ומה שנעשה מקודם לפי אמדן דעתו לא יחול.
רש"י כתב: "בעידנא דתרם הא לא הוה ידע - אלמא כיון דלכי ידע דניחא ליה אמרינן מעיקרא נמי ניחא ליה, ולענין יאוש נמי כיון דלכי ידע מייאש מעיקרא נמי הוי יאוש".
ומשמע לכאורה מלשונו שגם בייאוש לדעת רבא הטעם שיאוש שלא מדעת מועיל הוא כמו בתרומה. אמנם ודאי אין כוונתו שגם ביאוש באבידה שאין בה סימן רק אחרי ששמענו שהתייאש אז אנו יודעים שגם מקודם היהת דעתו להתייאש ורק אחרי ששמענו שהתייאש אז מתברר למפרע שהמוצא זכה בה, ולפני ששמענו עדיין לא רשאי המוצא לזכות בה ומעכבים אותו עד שייוודע לבעלים ויתייאש. שוודאי לרבא המוצא זוכה מייד.
ואילו בתרומה אינה תרומה מייד אלא ממתינים עד שיידע ורק אם ידע ואמר כלך אצל יפות אז מתברר למפרע שמה שתרם מקודם חל. אלא כוונת רש"י רק לומר שלפי רבא אפשר ליישב את הברייתא, שבייאוש אנו יודעים מעכשיו שכשיידע יאמר שהוא מתייאש, ובתרומה איננו יודעים מראש מה יאמר, אבל בשניהם היסוד הוא שיש דין דעת גם על הזמן שאינו יודע, ולכן לא קשה מהברייתא על רבא.
וחילוק זה מבואר בראשונים, וזה לשון הר"ן:
"ואמאי בעידנא דתרם הא לא ידע. ואם תאמר אם כן לרבא נמי תקשי דהא מודה רבא בדבר שיש בו סימן דלא הוי יאוש, ואע"ג דשמעיניה דאיאש לבסוף כיון דמסתמא לא הוי יאוש עד דשמעינן ליה הכי בפירוש, והא תרומה דכותה [שכמותה] היא דאי לא אמר כלך אצל יפות לא מהני [לא מועיל], ואפילו הכי כי אמר מהני למפרע.
ויש לומר דתרומה ודאי לדבר שאין בו סימן דמי, דאע"ג דבעינן דלימא כלך אצל יפות מכל מקום כי אמר [כשאמר] שפיר הוי גילוי מילתא דמעיקרא נמי הוי ניחא ליה, דגורן למתרם קאי [לתרום עומד], ורוב בעלי בתים עינם יפה ומצוה קעביד. מה שאין כן בדבר שיש בו סימן דמסתמא ודאי לא מיאש מיניה ואע"ג דשמעיניה בתר הכי [אחר כך], השתא [עכשיו] הוא דמיאש ולא מעיקרא".
.
.
- - -
.
.
תוספות:
"אם יש יפות מהן תרומתו תרומה. דמסתמא גם מתחילה היה דעתו כן.
ואם תאמר ונימא דהשתא ודאי ניחא ליה ביפות אבל מתחילה בשעה שתרם אי הוה ידע לא הוה ניחא ליה, דאין דרך לתרום מן היפות, כדאמרינן לעיל (כ"א ב') גבי דבר שיש בו סימן דאפילו לרבא חייב להכריז דאע"ג דהשתא מתיאש אין בכך כלום.
ויש לומר דשאני הכא דכיון דחזינן ביה דניחא ליה השתא, אמרינן נמי ניחא ליה מעיקרא משום מצוה".
.
תוספות:
"ואם לאו אין תרומתו תרומה. ואם תאמר דבפרק אלמנה ניזונית (כתובות צ"ט ב' ושם דיבור המתחיל פיחת) אמרינן דסתמיה דבעל הבית הוי אחד מחמשים, ואם השליח פיחת י' או הוסיף י' תרומתו תרומה דמצי אמאר ליה בהכי אמדתיך [שיכול לומר לו בכך אמדתיך], הכא נמי נימא הכי? [כאן גם נאמר כך]
ויש לומר דהתם הוי כולה שיעור תרומה, ויש שתורם כך ויש שתורם כך, לכך מצי אמר ליה כיון שלא פירשת לי בהכי אמדתיך. אבל מיפות אין רגילות לתרום ולכך לא היה לו לתרום בשום ענין מהם בלא רשותו")
.
.
תרגמה רבא אליבא דאביי דשויה שליח [שבעל הבית עשאו שליח לתרום].
הכי נמי [כך גם] מסתברא, דאי סלקא דעתך [שאם עולה בדעתך] דלא שוויה שליח מי [האם] הויא תרומתו תרומה והא "אתם" (במדבר י"ח ג') "גם אתם" אמר רחמנא לרבות שלוחכם. [אתם גם אתם - "כן תרימו גם אתם" מהכא נפקא לן שלוחו של אדם כמותו לתרומה, שהשליח שתרם תרומתו תרומה. וכיון דשליחות מהכא נפקא לן [מכאן יוצאת לנו. נלמדת] על כרחך שלוחכם דומיא דאתם בעינן [צריכם אנו]. רש"י], מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם [אף שלוחכם לדעתכם - שהבעלים מינוהו שליח. רש"י]
אלא הכא [כאן] במאי עסקינן כגון דשויה שליח ואמר ליה זיל [לך] תרום, ולא אמר ליה תרום מהני [מאלה], וסתמיה דבעל הבית כי תרום מבינונית הוא תרום, ואזל איהו [והלך הוא] ותרם מיפות, ובא בעל הבית ומצאו ואמר ליה כלך אצל יפות. אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה.
.
.
(הנה מה שידוע שאדם דעתו לתרום, לולא דין שליחות אין די בכך שכך דעתו כדי שאחר יוכל לתרום משלו במקומו, אפילו אם היה מגלה דעתו בפירוש שדעתו לתרום. שמכך שהתורה הצריכה בתרומה שיהיה שלוחו, לומדים מזה שדין תרומה חל רק אם הוא עצמו תורם ולא אם אחר תרם משלו. ולכן צריך דין שליחות ששלוחו כמותו.
אחרי שנתגלה שיש דין שליחות, בדבר שוודאי כך דעתו, וכגון לזכות לו, יכול אחר להיעשות שלוחו גם אם הוא אינו יודע. ואז נחשב השליח כמותו. אבל בתרומה אינה זכות לו, שהרי הוא מפסיד ממון, וללא שיגלה דעתו שרצונו לתרום אין אחר יכול להעשות שלוחו. ולכן מוכרחים להעמיד את הברייתא בעשאו שליח לתרום גם לפי רבא.
אחרי שהעמדנו בעשאו שליח עדיין לכאורה קשה לאביי, שהרי הוא לא אמר לו לתרום מיפות, ואם כן בשעה שתרם אין כאן עדיין דין דעת שעשאו שלוחו לתרום מיפות ולא מבינוניות, ואם כן אפילו שגילה אחר כך שרצונו שיתרום מיפות, לאביי אומרים שרק כעת הכריע וגמר דעתו ורק מכאן ולהבא יש לה דין דעת.
ונראה שזה לא היה קשה, כיוון שאם עשאו שליח בוודאי באותה שעה כבר גמר בדעתו והכריע לגבי אילו פירות הוא עושה אותו שליח, ליפות או בינוניות. שהרי הוא רצה לתרום ולכן עשאו שליח, ואז ודאי כבר גמר דעתו מאילו הוא רוצה לתרום. ולכן גם לפי אביי אחרי שגילה שכוונתו שיתרום מיפות יש כאן גילוי שכך היתה דעתו גמורה ומוכרעת גם מקודם.
אם השליח תרם מבינוניות לא אומרים שיש להמתין עד שבעל הבית יגלה דעתו מאילו רצונו לתרום, ולא אומרים שעדיין אינה תרומה שמא יבוא ויאמר שרצונו היה לתרום דווקא מיפות. שלזה אין לחשוש, שהרוב תורמים מבינוניות ולא מיפות, וגם אין בזה הפסד ממון אלא רק הידור מצווה, ורק אם תרם מיפות צריך להמתין שבעל הבית יגלה שכך רצונו ולא דווקא מבינוניות שמא הוא חס על ממונו.
ורק לגבי חילוק זה נאמר כאן שסתם בעל הבית דעתו לתרום מבינונית. אבל אין זה מוחלט כמו שסתם אדם מתייאש אם נפלה לו אבידה שאין בה סימן, או שסתם אדם אינו מתייאש אם יש בה סימן, שאז גם אם אחר כך גילה דעתו שהתייאש הוא אקראי ולא מגלה על מקודם. וכן מבואר בראשונים ובלשון הר"ן שהבאתי לעיל, ועיין עוד בזה לקמן בעמוד זה)
.
.
אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק [נקלעו לפרדס של אדם ששמו מרי בר איסק]. אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו [הביא אריסו תמרים ורימונים והניח לפניהם]. אמימר ורב אשי אכלי, מר זוטרא לא אכיל. [דגזל נינהו [הם] שהבעלים לא ידעו. רש"י]
אדהכי אתא [עד שכך בא] מרי בר איסק, אשכחינהו [מצאם], ואמר ליה לאריסיה אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא [למה לא הבאת לרבנן מאלה היפות].
אמרו ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא השתא [כעת] אמאי לא אכיל מר, והתניא: "אם נמצאו יפות מהן תרומתו תרומה". [אם נמצאו יפות כו' - אלמא גלי דעתיה דניחא ליה. הכא נמי גלי דעתיה [כאן גם גילה דעתו] דניחא ליה במה שנתן לנו. רש"י.
ואביי שהלכה כמותו חולק בכלך אצל יפות כשלא עשאו שליח רק לגבי מה שתרם מקודם כשבעל הבית לא ידע. אבל מכל מקום אחרי שבעל הבית כבר אמר כלך אצל יפות יש ללמוד מהברייתא לכל הדעות שפירוש דבריו של בעל הבית שהוא מתרצה, ולכל הפחות מכאן ולהבא ודאי מותר לאכול. וכן פירש בשיטה מקובצת בשם ריטב"א וריצב"ש]
אמר להו הכי [כך] אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות [דהוי גלוי דעת. רש"י] אלא לענין תרומה בלבד משום דמצוה הוא וניחא ליה, אבל הכא משום כסיפותא הוא דאמר הכי [אבל כאן משום בושה הוא שאמר כך].
.
.
(כתב בחידושי הר"ן:
"אמימר ורב אשי אכול. הקשה הרמב"ן ז"ל אמאי [למה] אכלי, הא תנן בפרק הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ח ב') "אין לוקחין משומרי פירות עצים ופירות" [ואם סמכו על הברייתא שבאומר לו כלך אצל יפות תרומתו תרומה, היה להם להמתין עד שיאמר כלך אצל יפות. שכך הדין גם בתרומה. וזה הדין שנאמר בבבא קמא שכל זמן שלא אמר הבעלים שהוא מתרצה אין לסמוך על אומדן הדעת שיתרצה].
ותירץ דהאי אריסא הוי ליה חולקא בפירי [היה לו חלק בפירות] וכהאי גוונא שרי [מותר], כדאמרינן התם דרבא זבן שבישתא מאריסא [קנה זמורות מהאריס] ותניא התם כותיה [כמותו].
ואם תאמר אם כן מר זוטרא אמאי לא אכל?
יש לומר דסבירא ליה דשבישתא דוקא בתלושים והגיעו לחלוק, ואיכא למיתלי [ויש לתלות] דמחלקו הוא נותן אבל פירות מחוברים לא.
אבל הרשב"א ז"ל תירץ דאפילו לית ליה [אין לו] חולקא בפירי שרי, לפי שאומדן הדעת הוא שאין בעל הפרדס מקפיד בכך וכך נהגו. דמיא למאי דאמרינן בתוספתא דפרק בתרא דבבא קמא הבן שהיה אוכל משל אביו, וכן עבד שהיה אוכל משל רבו, קוצה ונותן פרוסה לבנו ולעבדו של אוהבו, ואינו חושש משום גזלו של בעל הבית שכך נהגו. ומשום האי טעמא נמי אמרינן בפרק הגוזל בתרא שגבאי צדקה מקבלין מן הנשים בדבר מועט [והדין שאין לוקחים משומרי פירות עצים ופירות הוא משום שאם אינם מחלקו של השומר אין בזה מנהג שבעל הבית מוחל, מה שאין כן כשבאו אורחים חשובים ומכבדם האריס בפירות בזה נהגו שבעל הבית מוחל ובידוע שדעתו שהוא מתרצה גם כשהוא עצמו עדיין לא ידע שבאו אורחים. ובזה גם אביי מודה וכמו שמודה שזכין לאדם שלא מדעתו שבידוע שניחא לו אע"פ שלא ידע בזכיה זו. ורק באבידה שנפלה ואין בה סימן סימן סובר שאינו ידוע בוודאי שהוא מתייאש]".
.
.
- - -
.
.
רמב"ם פרק ד' מהלכות תרומות הלכה ג':
"התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם. אם בא בעל הבית ואמר לו כלך אצל יפות, אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד. ואם לא היו שם יפות אין תרומתו תרומה שלא אמר לו אלא על דרך מיחוי. ואם בא בעל הבית וליקט והוסיף בין יש לו יפות מהן בין אין לו תרומתו תרומה".
ובכסף משנה וברדב"ז הקשו עליו מסוגייתנו, שהרי הלכה כאביי, ולפי אביי העמדנו שמדובר בעשאו שליח.
אמנם הנה בשולחן ערוך אבן העזר סימן ל"ד סעיף ה' כתב: "יש מי שאומר שאפילו לא מינוהו שליח בהדיא, אלא שגילה דעתו שהוא חפץ באשה פלונית ואמר לו לשדכה לו, והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחות, הרי זו מקודשת".
והטעם שכמו בזכין לאדם שלא בפניו, כיוון שאנו יודעים שדעתו שהוא רוצה לזכות בממון, יכול אחר להעשות שליח שלו לזכות לו, אע"פ שהוא עצמו אינו יודע מזה כלל יש כאן שפיר דין דעת שלו וכמו שנתבאר לעיל עמוד א'.
וכמו כן אחרי שגילה דעתו שהוא חפץ באשה זו, הרי כבר גמר דעתו והכריע שכך דעתו ויש כאן דין דעת, ומכח זה מעתה יכול השליח להעשות שלוחו בלי שהוא עצמו יידע ולקדשה בשליחותו.
ומי שחולק סובר שעדיין אין גמירות דעת שהוא מתרצה בשליחות זו שהרי אפשר שרצונו לקדשה בעצמו או על ידי שליח אחר או בזמן אחר.
לפני שהגמרא הביאה שצריך דין שליחות כדי לתרום משל חבירו, מה שיש גילוי דעת שהוא מסכים כשאומר כלך אצל יפות, הפירוש בזה היה שחבירו הוא זה שתרם במקומו ולא על ידי שנעשה שלוחו כמותו, וכעת הוא צריך לגמור בדעתו האם הוא מסכים למעשהו של חבירו שתחול התרומה על היפות או לא. ולאביי לפני כן לא היתה דעתו מוכרעת ולא היה לה דין דעת, וכשהוא גומר בדעתו כעת ומסכים יש כאן דין דעת רק מכאן ולהבא, ולא מועיל על מה שהלה תרם מקודם.
אמנם אחרי שהגמרא הביאה שכדי לתרום משל חבירו צריך להיות שלוחו, הנה כעת כשבא בעל הבית ורואה שהלה תרם על היפות, מה שבעל הבית צריך לגלות דעתו האם הוא רוצה לתרום מהיפות, אין זה שהוא צריך עכשיו לגמור דעתו האם כך רצונו וכמו שהלה עשה או שאין רצונו בכך, שאין זו השאלה העומדת לפניו, שבין אם יגמור בדעתו שהוא עכשיו רוצה לתרום מיפות או מבינוניות, אין גמירות דעת זו מעלה או מורידה, שאחרי שנודע שצריך דין שליחות לתרומה כעת השאלה הקובעת לגבי חלות התרומה היא האם רצונו שהלה שתרם ייעשה שלוחו. והשאלה הזו אינה נוגעת לעכשיו כלל אלא היא נוגעת רק למקודם, לשעה שהתורם עשה את עצמו שלוחו של בעל הבית, וכעת בעל הבית צריך לגמור דעתו על אותה שעה שמקודם. ואם בעל הבית אומר כלך אצל יפות, הרי הוא מודיע בזה שרצונו שיחולו מעשי השליח, וזהו על ידי שמגלה עכשיו שדעתו נוחה במה שמקודם עשה התורם את עצמו לשלוחו. ואם כן נמצא שבעל הבית מודיע לנו עכשיו מה היתה דעתו מקודם כשהלה עשה את עצמו שלוחו לתרום. וכשדעתו ידועה אז יש לה דין דעת גם אם הוא לא היה יודע בשעת מעשה, וכמו זכין לאדם שלא בפניו שיש לו דין דעת שרצונו לזכות גם כשאינו יודע ובזה אביי מודה. ולכן אחרי שהודיע שדעתו על מקודם היא שנוח לו במה שהלה תרם בשליחותו יש לנו על מקודם דין דעת גם לפי אביי אפילו שבשעת מעשה לא ידע. ולכן להלכה מועיל גם אם לא עשאו שליח בפירוש לפני שתרם ומיושבים היטב בע"ה דברי הרמב"ם.
ושוב ראיתי שכך גם משמע מלשון רש"י בעירובין ע"א א' שכתב: "כלך אצל יפות - גבי תורם את של חבירו שלא מדעת תניא (בבא מציעא דף כ"ב א') בא בעל הבית ומצאו שהוא תורם ואמר לו כלך אצל יפות, אם יש לו יפות מהן תרומתו תרומה דגלי אדעתיה דניחא ליה ואמרינן כמאן דשוויה שליח מעיקרא דמי".
וכן גם פירש הש"ך בשולחן ערוך יורה דעה סימן של"א סעיף קטן נ"ח [השולחן ערוך העתיק דברי הרמב"ם], וזה לשונו: "תרומתו תרומה - דכיון שיש שם יפות והוא אומר לו כלך אצל יפות משמעות לשונו הוא גלוי דעתא דניחא ליה במה שזה עושה ואינו מקפיד והרי זה כשלוחו".
אמנם לדעת הגר"א (שם על השולחן ערוך וכאן בהגהת הגר"א על דף הגמרא) היתה לרמב"ם גירסא אחרת בגמרא והוא מפרש דבריו בדרך אחרת עיין בדבריו, ובכסף משנה וברדב"ז על הרמב"ם.)
תגובות
הוסף רשומת תגובה