[המשנה במכשירין (הובאה לעיל עמוד א') שסוגייתנו דנה בה: "מצא בה אבידה אם רוב ישראל חייב להכריז, אם רוב כנענים אינו חייב להכריז"]
ואיבעית אימא לעולם [המשנה במכשירין] רבנן [ובשאינה טמון. ולא תפשוט מינה דמודו ליה ברוב כנענים. רש"י], מי [האם] קתני הן שלו? "אינו חייב להכריז קתני", ויניח, וייתי [ויבוא] ישראל ויהיב ביה סימנא ושקיל [ויתן בו סימן ויטול.
רש"י: מי קתני כו', אינו חייב להכריז קתני, דכיון דרובא כנענים דלמא דכנענים הוא, ושלו נמי לא הויא דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא [שלא הולכים חכמים אחר רוב בממון]].
.
.
(שיטה מקובצת בשם הר"ן:
"מי קתני והן שלו אינו חייב להכריז וכו'. פירוש דכיון דרובה גוים נינהו לא מחייב בהשבת אבידה, דאזיל בתר רובא כשאר איסורין. ומיהו שלו נמי לא הויא דכיון דאפשר שיבא ישראל ויתן סימניה יניח. ולא מטעמא דאין הולכין בממון אחר הרוב דלא אמרינן הכי אלא היכא דאתחזק ממונא בידא דחד מינייהו דלא מפקינן ליה מחזקת מאריה משום רוב, כההוא דהמוכר שור לחברו ונמצא נגחן דפליגי בה רב ושמואל. וכההיא דאמרינן לימא רוב נשים בתולות נשאות לענין כתובה. אבל היכא דליכא חזקת ממון אזלינן בתר רובא. כדאמרינן בפרק לא יחפור גבי ניפול הנמצא. אלא הכא מדרבנן בעלמא הוא דתקון דלא ניזיל בהא מילתא בתר רובא כיון דאפשר שיבא ישראל ויתן סימניה. הר"ן".
וזהו כמו דברי תוספות הרא"ש שהבאתי לעיל עמוד א' שלפי הצד שחכמים לא מתירים למוצא לזכות אפילו ברוב גויים הוא מטעם תקנת חכמים.
ועוד כתב בשיטה מקובצת בשם הריצב"ש:
"ואיבעית אימא לעולם רבנן וכו'. קשיא לי. הא כי מוקמינן לה כרבי שמעון וכשמצאו טמון [לעיל בסוף עמוד א'] כי קתני ברוב גוים אינו חייב להכריז לאו משום דמייאש הוא, דהא טמון הוא וליכא ייאוש, אלא משום דתלי לה דגוי הוא. ואם כן אם בא ישראל ונתן סימניה חייב להחזיר דהא ליכא ייאוש. ואם כן לעיל נמי הוה ליה למימר מי קתני והן שלו, אינו חייב להכריז קתני ויניח.
נראה לי דלעיל כיון דתלינן לה ברוב גוים ואזיל רבי שמעון בתר רובא הרי היא שלו לגמרי, אלא שאם בא ישראל ונתן סימניהם חייב להחזיר. אבל השתא [כעת] שאינה שלו כלל, דרבנן לא אזלי בהא מילתא בתר רובא, דכי היכי דאמרי דלא מתייאש משום רובא גוים הכי נמי לא אזלי בתר רובא למיתלי שנאבדה מגוי, ואם כן חייב להניחה אצלו. אלא שכיון שיש רוב גוים לא נחייבהו לטרוח בהשבתה ולהכריז.
ואפשר דמאי דסבירי להו לרבנן בהא מילתא דלא אזלינן בתר רובא לתלותה בגוי הוי מדרבנן [כתוספות הרא"ש לעיל עמוד א' וכהר"ן כאן], דמדאורייתא אזלינן בתר רובא [כיוון שאין כאן הוצאה ממוחזק]. כמו שכתוב בחידושין. הריצב"ש".
כאמור לפי הצד שחכמים אוסרים אבידה גם ברוב נוכרים, הטעם הוא שלא הולכים אחר הדין שבכל התורה שנלמד מדיינים ללכת אחר הרוב. שגם אם הם סוברים שדעת סתם בני אדם לא להתייאש במקום שיש רוב נכרים, עדיין דין רוב של כל התורה מורה שהאבידה נפלה מנכרי, ולכן היא מותרת גם ללא יאוש. ובהכרח שכאן לא הולכים אחר דין רוב של כל התורה. והרא"ש הר"ן והריצב"ש כתבו שזהו מדרבנן כיוון שהמחלוקת אם מהתורה הולכים אחר הרוב בממון זהו רק לעניין להוציא ממון ממוחזק מכח רוב, אבל כשאין מוחזק, וכמו כאן, לכל הדעות הולכים אחר הרוב מהתורה.
אמנם מלשון רש"י משמע שלפי הצד שחכמים אוסרים אבידה גם ברוב נכרים זהו משום שמהתורה לא הולכים אחר הרוב ואפילו שאין כאן הוצאה ממוחזק. שהוא כתב: "ושלו נמי לא הויא דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא". ומשמע שהטעם שלא הולכים אחר הרוב הוא משום שהוא ממונא, ולא משום שתיקנו חכמים. ומבואר שלצד זה מה שהוא ממונא הוא סיבה שלא לילך אחר הרוב ואע"פ שאין כאן הוצאה ממוחזק.
ושמא יש לומר שהנה צריך ביאור מה הטעם לומר שבממון לא הולכים אחר רוב להוציא ממוחזק, שהרי התורה חידשה שיש דין ללכת אחר הרוב בכל דיני התורה, ומה הטעם לומר שבממון לא נלך אחר הרוב להוציא ממוחזק.
והנה שני עדים התורה אמרה שמועילים להיות ראיה להוציא ממוחזק. ונראה שיסוד עניין עדות מצאנו גם לפני מתן תורה ובלא שייכות לדין תורה. לבן רדף אחרי יעקב ואחר כך נשבע לו שלא ירע לו, ואמר לו "עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה". וכשבלעם בא לקלל את ישראל, ואמרו חז"ל שבלעם הוא לבן, נאמר "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּלָּחֵץ אֶל-הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת-רֶגֶל בִּלְעָם אֶל-הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ", ואמרו חז"ל שהקיר הוא אותו גל ומצבה שהיה עד שלא יבוא להרע [עיין תרגום יונתן בן עוזיאל בפרשת בלק ומדרש תנחומא ויצא סימן י"ג]. ומבואר שעניין ועדות הוא כח שפועל בדינים שבין אדם לחבירו מכח טבע הבריאה וגם בלא דין תורה. והתורה אמרה ששני עדים הכשרים לפי דין תורה הם עדות ומעתה הם כמו הגל של יעקב ולבן.
דיני ממונות שהם בין אדם לחבירו הכרעת הדין היא לפי הכח שיש לו לתובע על הנתבע, וההכרעה היא עניין שבין התובע לנתבע.
בדינים שבין אדם למקום לא שייך כלל עניין כמו חזקת ממון. ואין שייכות בין דין חזקה דמעיקרא שלומדים מבית המנוגע לעניין חזקת ממון. שמבית המנוגע לומדים דין חזקה דמעיקרא איך ההלכה בספיקות של תורה [כמבואר בחולין י' ב'], שאם היה לפני נפילת הספק בירור לאיסור אחרי נפילת הספק הדין הוא כמו הבירור שהיה מקודם ואסור. ואם היה מבורר להיתר הדין שמותר. וכמו אשה שהיא בחזקת נשואה והיה ספק גט שהיא בחזקת איסור מהתורה, ואם היא בחזקת פנויה והיה ספק קידושין היא בחזקת מותרת מהתורה. וזוהי גזירת הכתוב.
אמנם בבבא קמא מ"ו א' וב' דנה הסוגיא מניין לנו להעמיד ממון בחזקתו, והיה צד שיש פסוק שמלמד שכך הוא, ומסיקה הגמרא למה לי פסוק הרי זו סברא. והסברא היא מי שכואב לו הולך לרופא. ואין צד כלל בסוגיא שם ללמוד חזקת ממון מדין בית המנוגע.
והסברא מי שכואב לו הולך לרופא שייכת רק בטענה של אדם אחד לאדם שני, שדנים זה עם זה כוחו של מי רב לזכות בממון, ואומר לו הנתבע הממון שאתה טוען עליו בחזקתי, ואני לא כואב לי ואין עלי להוכיח מאומה, ואם לך כואב הבא אתה ראיה, ועד אז אין לך כח עלי.
ובדיני תורה אין זה שייך כלל שאין שייכות שיאמר האדם לקב"ה לך כואב ולי לא כואב ולכן עלי לא מוטל מאומה עד שתביא אתה ראיה ברורה לדבריך.
וללמוד לדיני ממונות מחזקה דמעיקרא בבית המנוגע אין זה שייך, ועל כגון זה נאמר בכל מקום ממונא מאיסורא לא ילפינן, שמה אכפת לנתבע שהתורה חידשה דין חזקה שמעיקרא, שהדין שלו אינו עם התורה אלא עם חבירו. שמצוות גזל היא רק לקיים את דיני הממונות, ולכן בספק ממון כשזוכה המוחזק מספק אין לו לחשוש לספק איסור גזל, כיוון שהוא עשה כדיני הממונות. איסור גזל אינו בין התורה לאדם, אלא התורה מצווה שיקיים את מה שבין אדם לאדם. ובין אדם לאדם יש סברא שכל זמן שלא תביא ראיה שיש לה כח בין אדם לאדם, וכגון עדות, לי לא כואב ואין עלי לתת לך מאומה עד שאתה, שלך הוא שכואב, תביא ראיה לדבריך. ובין אדם לאדם לא אכפת לו מדין חזקה דמעיקרא ולא אכפת לו מדין רוב שהם חידושים שחידשה התורה כיצד לנהוג בדיני תורה ואין זה נוגע למה שבין אדם לאדם. וזה תוכן מה שנאמר בכל מקום שממונא מאיסורא לא ילפינן. ולא חלילה בגלל שדיני ממונות חמורים פחות מדיני תורה, שזה ודאי לא ניתן לנאמר ואדרבה גזל מקטרג בראש.
ומי שסובר שרוב מועיל להוציא ממוחזק זהו משום שהוא מפרש שהתורה גילתה שרוב אינו רק חידוש של התורה כיצד לדון בספיקות דיני תורה, אלא גילתה שהוא שייך גם בטבע העולם, וכמו שגילתה כך לגבי שני עדים. וכעין שיש צד בסוגייתנו שמה שהבעלים גומר בדעתו להתייאש או לא תלוי אם יש רוב נכרים או לא. והרי דעתו היא לפי דעת סתם בני אדם ולא לפי דיני התורה. ואם יש אלף נכרים ותשע מאות תשעים ותשעה ישראל מהיכי תיתי שבדעת בני אדם הרוב יהיה סיבה להתייאש. אלא וודאי גם מצד טבע העולם שייך עניין רוב, וכמו שרגילות להכריע דעת הקהילה לפי דעת הרוב וכיו"ב. והמחלוקת אם הולכים בממון אחר הרוב להוצאי מוחזק היא האם עניין רוב הוא עד כדי כך שייך בטבע העולם שיהיה בו די כח להיות ראיה להוציא ממון.
והנה לעיל כ"א א' הבאתי מחלוקת שלהרמב"ם ורבינו חננאל דיני אבידה הם דיני ממונות שבין האובד למוצא, ואומרים בהם ספק ממון למוחזק. ודלא כהרא"ש שסובר שהם דיני איסור ואומרים בהם ספק דאורייתא לחומרא. ואם נאמר שרש"י יסבור כהרמב"ם ורבינו חננאל אם כן יש צד לומר שכיוון שדין אבידה הוא דיני ממונות בין האובד למוצא, ודיני ממונות לא נקבעים לפי דינים מחודשים של התורה אלא רק לפי טבע העולם באופן שהוא מושג בדעת סתם אדם. ולכן יש מקום שיהיה צד לומר שבדעת בני אדם רוב אין בו כח להכריע בדין ממון גם במקום שאין אחד מוחזק יותר מחבירו. ויש כמובן גם צד לומר שדווקא להוציא ממוחזק שצריך ראיה גמורה לא מועיל רוב, אבל במקום שאין הוצאה ממוחזק אצל דיני ממון שבין בני אדם יועיל רוב להכריע כל שאין כאן סברא של המוציא מחבירו.
ומה שמבואר בבבא בתרא שלכל הדעות הולכים בממון אחר הרוב במקום שאין הוצאה ממוחזק הוא לפי ההלכה, שלהלכה במקום שיש רוב נכרים האבידה מותרת. ומה שהגמרא העלתה צד לומר שחכמים אוסרים אבידה במקום שיש רוב נכרים הוא דלא כהסוגיא בבבא בתרא שהיא לפי שיטת ההלכה, ואין קושיא משם על דברי רש"י כאן. ולפי זה הסוגיא כפשוטה, שלחדש שלפי הצד שחכמים אוסרים אבידה ברוב נוכרים הוא משום תקנת חכמים מחודשת שרק לפי הצד הזה סוברים שהיא נאמרה זהו כמובן דוחק גדול)
.
.
תא שמע דאמר רב אסי מצא חבית יין בעיר שרובה כנענים מותרת משום מציאה [דאינו חייב להכריז. רש"י] ואסורה בהנאה [משום יין נסך כיוון שמן הדין תולים שנפלה מנכרי. רש"י: ולקמיה פריך אם כן מה היתר יש במציאתה]. בא ישראל ונתן בה סימן מותרת בשתיה למוצאה [בא ישראל ונתן סימן יצאת מספק יין כנענים ומותרת בשתיה למוצאה דכיון דרובא כנענים נתייאשו הבעלים. רש"י].
כמאן, כרבי שמעון בן אלעזר. שמע מינה כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר ברוב כנענים אבל ברוב ישראל לא.
לעולם אימא [אומר] לך רבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל נמי [גם] קאמר, ורב אסי סבר לה כוותיה [כמותו] בחדא [להתיר ברוב נכרים], ופליג עליה [וחולק עליו] בחדא [להתיר ברוב ישראל].
.
[תוספות: "סבר כוותיה בחדא. ולא בעי למימר דסבר כרבנן דאם כן תפשוט דמודו רבנן ברוב כנענים. ומכל מקום יש לפשוט דהלכה כמותו ברוב כנענים"]
.
וכי מאחר דאסירא בהנאה, מותרת משום מציאה למאי הלכתא?
אמר רב אשי לקנקנה [שופך את היין וזוכה בקנקן].
.
.
ההוא גברא דאשכח [אותו אדם שמצא] ארבעה זוזי דציירי [שצרורים] בסדינא ושדו [ומושלכים. רש"י] בנהר בירן [שם הנהר]. אתא לקמיה [בא לפני] דרב יהודה.
אמר ליה זיל אכריז [לך הכרז].
והא זוטו של ים הוא?
שאני נהר בירן כיון דמתקיל לא מיאש. [דמתקיל - יש בו מכשולים אבנים וסתימת גדר שעושין לדגים ולא מיאש, סבר לא יוכל הנהר להוליכם חוץ למכשולים. ורגילים היו לסוכרו ולנקותו ולכרותו שישטפו מימיו, וסומך שימצאם כשיסכרו אותו וינקום. רש"י]
והא רובא כנענים נינהו [הם], שמע מינה אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב כנענים?
שאני נהר בירן דישראל סכרו ליה [סוכרים אותו. רש"י: סכרו ליה - שקורין נשנ"ש בלע"ז כמו עושי שכר אגמי נפש (ישעיהו יט)], וישראל כרו ליה [כורים אותו]. כיון דישראל סכרו ליה אימור מישראל נפל [אימא מישראל נפיל - לפיכך חייב להכריז ולא אמרינן יניח כדאמרינן לעיל ברוב כנענים לרבנן. רש"י], וכיון דישראל כרו ליה לא מיאש [שהכורה ימצאם. רש"י].
.
.
רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא [היה נוטל [את שולי גלימתו. ויש עוד פירושים מהו שקיל] והולך אחרי מר שמואל בשוק של מוכרי חיטין. רש"י: דבי דיסא - שמוכרים שם חטים כתושין לדייסא ורבים מצויין שם]. אמר ליה מצא כאן ארנקי מהו?
אמר ליה הרי אלו שלו.
בא ישראל ונתן בה סימן מהו?
אמר ליה חייב להחזיר.
תרתי? [שתיים. מקשה שיש כאן תרתי דסתרי, שתי הלכות שסותרות זו את זו, שאם הוא סובר שהישראל לא מתייאש ולכן אם נתן סימן יש להשיב לו, אם כן כיצד אמר מקודם הרי אלו שלו]
אמר ליה לפנים משורת הדין.
כי [כמו] הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא [מצא חמורים אלה במדבר והחזירם לבעליהם, לאחר שנים עשר חודשי שנה. הוא מצאם לאחר שנים עשר חודשים מאז שאבדו. ובוודאי בעליהם כבר התייאש ואעפ"כ השיב לו לפנים משורת הדין. רש"י: בתר תריסר ירחי שתא - מצאם] לפנים משורת הדין.
.
.
(תוספות:
"לבתר תריסר ירחי שתא כו'. פירוש הן עצמן החזיר אע"ג דלא היה צריך ליתן רק דמיהם, כדתנן בפרקין (כ"ח ב') כל דבר שעושה ואוכל מטפל בו י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן.
אבל רש"י פירש שמצאן אחר י"ב חדש שנאבדו, קשה דמנלן שיהא בשביל כך למוצא, דהאובד אינו מתיאש שסבור שהמוצא יסבור שמקרוב נאבדו ויכריז".
ופירוש התוספות דחוק קצת שלפי זה אין ללמוד מכאן שראוי להחזיר לפנים משורת הדין גם במקום שמן הדין הם שלו ומפסיד ממון.
ולפירוש רש"י יש לומר שניכר עליהם שהם זמן רב במדבר שהם כחושים ומלוכלכים, והבעלים יודע שניכר שהוא התייאש כבר.
.
בברכות נ"ח ב' נאמר: "אמר רב אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חדש שנאמר (תהלים לא, יג) נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד".
ופירש רש"י: "ככלי אובד - וסתם כלי לאחר י"ב חדש משתכח מן הלב, דיאוש בעלים לאחר י"ב חדש בפרק אלו מציאות (כ"ח א') מי שמצא כלי או שום מציאה חייב להכריז שלש רגלים ואם נמצא אחר הסוכות צריך להמתין ולהכריז בפסח ובעצרת ובחג דהיינו י"ב חדש ושוב אין צריך להכריז)
.
.
רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דגלדאי [רצענים. רש"י], ואמרי לה [ואומרים אותה. גרסה אחרת] בשוקא דרבנן. אמר ליה מצא כאן ארנקי מהו?
אמר ליה הרי אלו שלו.
בא ישראל ונתן בה סימן מהו?
אמר ליה הרי אלו שלו.
והלא עומד וצווח?
נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים.
.
.
ההוא דיו [עוף שקורין אוזלטו"ר והוא לשון דיה. רש"י] דשקיל בשרא בשוקא [שנטל בשר בשוק] ושדיה בצנייתא דבי בר מריון [השליכתו בין דקלים של בר מריון. רש"י]. אתא לקמיה דאביי.
אמר ליה זיל שקול לנפשך [לך טול לעצמך].
והא רובא דישראל נינהו [הם], שמעת מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל?
שאני דיו דכזוטו של ים דמי [דומה כמו זוטו של ים, שנחשב אבודה מממנו ומכל אדם ויש בה דין יאוש גם אם הוא צווח שאינו מתייאש].
והא אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור? [שמא נתחלף בנבילה. רש"י]
בעומד ורואהו. [משנטלו עד שהשליכו. רש"י]
.
.
(כתב הרשב"א:
"והאמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור. ואע"ג דרובא דההוא אתרא [של אותו מקום] ישראל נינהו, כיון דדיו אפשר דממרחק אייתי [הביא] אזלינן בתר רובא דעלמא".
הנה הסוגיא אומרת שאותו דיו נטל את הבשר מהשוק, ומשמע שידוע שהוא מהשוק, והיינו שראה שנטל בשר מהשוק ואחר כך נתעלם הדיו מן העין ואחר כך השליך את הבשר בין דקליו.
לגבי דיני אבידה לא נאמרה החומרא של נתעלם מן העין, ואין חוששים שמא החליפו הדיו בבשר אחר, ולכן לגבי דיני אבידה נדון הבשר כבשר של בני השוק שרובם ישראל ולכן אמר לגבי אבידה והא רובא דישראל נינהו.
אמנם לגבי איסור אכילה של הבשר לדעת רב יש דין להחמיר לחשוש שהתחלף כל שהתעלם מן העין, וחוששים שהדיו החליפו בבשר אחר, ואותו בשר אחר איננו יודעים בו שהוא מן השוק ומן הקרוב, ולכן על הצד שזהו הבשר שהחליף ולא מה שנטל מהשוק, אי אפשר להתירו משום רוב ישראל.
ובחולין צ"ה א': "אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור".
רש"י: שנתעלם מן העין - שהיה שעה אחת שלא ראהו ואפילו היה מונח על שלחנו. אסור - שמא נתחלף בנבלה".
תוספות: "אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור. ואפילו בעיר שיש בה רוב טבחי ישראל דחיישינן שמא עורבין אייתו [הביאו] נבלה מרובא דעלמא וחלפוה [והחליפוה]. וחומרא בעלמא הוא משום עובדא דהוה כדלקמן".
ודברי התוספות הם כדברי הרשב"א כאן.
ריטב"א:
"ההוא דיו דשקל בשרא וכו' והא ודאי רובא ישראל נינהו שמע מינה הלכה כרבי שמעון וכו'.
תימא הוא מאי איכפת גבי דיו אם רוב זאת העיר ישראל, הוה לן להולך אחר רוב העולם כיון שהוא עוף ואין לו מקום קבוע והלך לשוט בכל העולם ואית לן למיחש שמא מעיר אחרת הביאו הנה.
ואפשר לומר שאע"פ שדרכו לילך בכל העולם ואין לו מקום קבוע סתמא דמילתא אינו מביא אלא מן הקרוב שימצא [ומן הקרוב הוא רוב ישראל]".
נראה שהריטב"א לא פירש בלשון הגמרא שמה שהדיו נטל בשר מן השוק הכוונה שראה אותו נוטל מהשוק, אלא פירש שלא ראה כלל מניין הביא הדיו, ושוק נאמר רק משום שנראה שהיא חתיכה מוכנה למכירה ולא חיה מתה ומן הסתם הביאה משוק שאפשר שהוא בכל מקום ואפשר שהוא שוק בשר של נוכרים, ולכן גם בדיני אבידה נדון בו כנפל ממקום שיש בו רוב נכרים. ותירץ שמן הסתם תולים שהביא מהקרוב, היכן שיש רוב ישראל.
ואם יש רוב ישראל אם כן קשה מה אכפת לנו שנתעלם מן העין, שגם אם הוחלף הוחלף בחתיכה מהרוב שהיא כשרה. ונראה שהריטב"א דיבר רק לגבי דיני אבידה, אבל לגבי איסור אכילת הבשר הוא מודה שחיישינן שהוחלף עם בשר מרובא דעלמא.
ואפשר גם לומר שהנה בקרוב יש רוב אנשים ישראל, ורוב חתיכות בשוק שלהם כשרות כיוון שהן עומדות להימכר לאכילה. אבל איננו יודעים שהביא דווקא מהשוק, ואפשר שהביא מהאשפה ששם הבהמות שנתנבלו. ולכן אע"פ שרוב אנשים ישראל אין מוכרח מזה שרוב החתיכות כשרות. וצריך עוד עיון.
יש מחלוקת בראשונים אם הלכה כרב, ובשולחן ערוך יורה דעה סימן ס"ג כתב בזה:
"סעיף א
בשר הנמצא מושלך בשוק הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש. אם היו רוב המוכרים עובדי גילולים אסור, ואם היו רוב המוכרים ישראל מותר. וכן בשר הנמצא ביד עו"ג ולא נודע ממי לקח, אם היו מוכרי הבשר ישראל מותר. זה דין תורה, וכבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא בין בשוק בין ביד עו"ג, אעפ"י שכל המוכרים וכל השוחטים ישראל. ולא עוד אלא הלוקח בשר והניחו בביתו ונעלם מן העין אסור אלא אם כן היה לו בו סימן או שהיה לו בו טביעות עין והוא מכירו ודאי שהוא זה, או שהיה צרור וחתום.
סעיף ב
תלה כלי מלא חתיכות בשר, ונשבר הכלי ונפלו החתיכות לארץ ובא ומצא חתיכות ואין לו בהם לא סימן ולא טביעות עין הרי זה אסור, שיש לומר אותו בשר שהיה בכלי גררתו חיה או שרץ וזה בשר אחר הוא. ואם תלאו במסמר וכיוצא בו שאי אפשר לשרץ ליטול ולהניח מותר. ויש מתירין בשר שנתעלם מן העין אם מצאו במקום שהניחו.
הגה: והמנהג להקל כסברא האחרונה. ואפילו אם היה ביד נכרים, במקום שכל המוכרים הם ישראלים המוכרים בשר כשר. ועיין לקמן סימן קי"ח".
ובמפרשי השולחן ערוך שם כתבו עוד פרטים להלכה בדין זה)
.
.
רבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירוהו לו.
אמר רבי אמי התירוהו לו משום מציאה כרבי שמעון בן אלעזר, משום שחיטה כרבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי, דתניא: "הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין, רבי יהודה אוסר ורבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר".
אמר רבי נראין דברי רבי יהודה כשמצאן באשפה [שדרך נבילה להשליכה באשפה. רש"י] ודברי רבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי כשמצאן בבית.
מדהתירוהו לו משום שחיטה רובא ישראל נינהו [הם], שמעת מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל?
אמר רבא רוב כנענים, ורוב טבחי [שוחטים] ישראל.
.
.
רבי אמי אשכח [מצא] פרגיות [גוזלות. רש"י] שחוטות בין טבריא לציפורי. אתא לקמיה [בא לפני] דרבי אסי, ואמרי לה לקמיה דרבי יוחנן, ואמרי לה בי מדרשא [ויש גורסים שבא לבית המדרש לשאול], ואמרו ליה זיל שקול לנפשך [לך טול לעצמך].
.
.
רבי יצחק נפחא אשכח קיבורא דאזלי ביה אזלויי [אשכח קיבורי דאזלי ביה אזלויי - מצא פקעיות של טווי למכמורות ורשתות במקום שהציידין מצויין. אזלוי - ציידים העושים מכמורות. רש"י]. אתא לקמיה דרבי יוחנן, ואמרי לה בבי מדרשא, ואמרו ליה זיל שקול לנפשך.
ואיבעית אימא לעולם [המשנה במכשירין] רבנן [ובשאינה טמון. ולא תפשוט מינה דמודו ליה ברוב כנענים. רש"י], מי [האם] קתני הן שלו? "אינו חייב להכריז קתני", ויניח, וייתי [ויבוא] ישראל ויהיב ביה סימנא ושקיל [ויתן בו סימן ויטול.
רש"י: מי קתני כו', אינו חייב להכריז קתני, דכיון דרובא כנענים דלמא דכנענים הוא, ושלו נמי לא הויא דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא [שלא הולכים חכמים אחר רוב בממון]].
.
.
(שיטה מקובצת בשם הר"ן:
"מי קתני והן שלו אינו חייב להכריז וכו'. פירוש דכיון דרובה גוים נינהו לא מחייב בהשבת אבידה, דאזיל בתר רובא כשאר איסורין. ומיהו שלו נמי לא הויא דכיון דאפשר שיבא ישראל ויתן סימניה יניח. ולא מטעמא דאין הולכין בממון אחר הרוב דלא אמרינן הכי אלא היכא דאתחזק ממונא בידא דחד מינייהו דלא מפקינן ליה מחזקת מאריה משום רוב, כההוא דהמוכר שור לחברו ונמצא נגחן דפליגי בה רב ושמואל. וכההיא דאמרינן לימא רוב נשים בתולות נשאות לענין כתובה. אבל היכא דליכא חזקת ממון אזלינן בתר רובא. כדאמרינן בפרק לא יחפור גבי ניפול הנמצא. אלא הכא מדרבנן בעלמא הוא דתקון דלא ניזיל בהא מילתא בתר רובא כיון דאפשר שיבא ישראל ויתן סימניה. הר"ן".
וזהו כמו דברי תוספות הרא"ש שהבאתי לעיל עמוד א' שלפי הצד שחכמים לא מתירים למוצא לזכות אפילו ברוב גויים הוא מטעם תקנת חכמים.
ועוד כתב בשיטה מקובצת בשם הריצב"ש:
"ואיבעית אימא לעולם רבנן וכו'. קשיא לי. הא כי מוקמינן לה כרבי שמעון וכשמצאו טמון [לעיל בסוף עמוד א'] כי קתני ברוב גוים אינו חייב להכריז לאו משום דמייאש הוא, דהא טמון הוא וליכא ייאוש, אלא משום דתלי לה דגוי הוא. ואם כן אם בא ישראל ונתן סימניה חייב להחזיר דהא ליכא ייאוש. ואם כן לעיל נמי הוה ליה למימר מי קתני והן שלו, אינו חייב להכריז קתני ויניח.
נראה לי דלעיל כיון דתלינן לה ברוב גוים ואזיל רבי שמעון בתר רובא הרי היא שלו לגמרי, אלא שאם בא ישראל ונתן סימניהם חייב להחזיר. אבל השתא [כעת] שאינה שלו כלל, דרבנן לא אזלי בהא מילתא בתר רובא, דכי היכי דאמרי דלא מתייאש משום רובא גוים הכי נמי לא אזלי בתר רובא למיתלי שנאבדה מגוי, ואם כן חייב להניחה אצלו. אלא שכיון שיש רוב גוים לא נחייבהו לטרוח בהשבתה ולהכריז.
ואפשר דמאי דסבירי להו לרבנן בהא מילתא דלא אזלינן בתר רובא לתלותה בגוי הוי מדרבנן [כתוספות הרא"ש לעיל עמוד א' וכהר"ן כאן], דמדאורייתא אזלינן בתר רובא [כיוון שאין כאן הוצאה ממוחזק]. כמו שכתוב בחידושין. הריצב"ש".
כאמור לפי הצד שחכמים אוסרים אבידה גם ברוב נוכרים, הטעם הוא שלא הולכים אחר הדין שבכל התורה שנלמד מדיינים ללכת אחר הרוב. שגם אם הם סוברים שדעת סתם בני אדם לא להתייאש במקום שיש רוב נכרים, עדיין דין רוב של כל התורה מורה שהאבידה נפלה מנכרי, ולכן היא מותרת גם ללא יאוש. ובהכרח שכאן לא הולכים אחר דין רוב של כל התורה. והרא"ש הר"ן והריצב"ש כתבו שזהו מדרבנן כיוון שהמחלוקת אם מהתורה הולכים אחר הרוב בממון זהו רק לעניין להוציא ממון ממוחזק מכח רוב, אבל כשאין מוחזק, וכמו כאן, לכל הדעות הולכים אחר הרוב מהתורה.
אמנם מלשון רש"י משמע שלפי הצד שחכמים אוסרים אבידה גם ברוב נכרים זהו משום שמהתורה לא הולכים אחר הרוב ואפילו שאין כאן הוצאה ממוחזק. שהוא כתב: "ושלו נמי לא הויא דלא אזלי רבנן בתר רובא בממונא". ומשמע שהטעם שלא הולכים אחר הרוב הוא משום שהוא ממונא, ולא משום שתיקנו חכמים. ומבואר שלצד זה מה שהוא ממונא הוא סיבה שלא לילך אחר הרוב ואע"פ שאין כאן הוצאה ממוחזק.
ושמא יש לומר שהנה צריך ביאור מה הטעם לומר שבממון לא הולכים אחר רוב להוציא ממוחזק, שהרי התורה חידשה שיש דין ללכת אחר הרוב בכל דיני התורה, ומה הטעם לומר שבממון לא נלך אחר הרוב להוציא ממוחזק.
והנה שני עדים התורה אמרה שמועילים להיות ראיה להוציא ממוחזק. ונראה שיסוד עניין עדות מצאנו גם לפני מתן תורה ובלא שייכות לדין תורה. לבן רדף אחרי יעקב ואחר כך נשבע לו שלא ירע לו, ואמר לו "עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה". וכשבלעם בא לקלל את ישראל, ואמרו חז"ל שבלעם הוא לבן, נאמר "וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה וַתִּלָּחֵץ אֶל-הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת-רֶגֶל בִּלְעָם אֶל-הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ", ואמרו חז"ל שהקיר הוא אותו גל ומצבה שהיה עד שלא יבוא להרע [עיין תרגום יונתן בן עוזיאל בפרשת בלק ומדרש תנחומא ויצא סימן י"ג]. ומבואר שעניין ועדות הוא כח שפועל בדינים שבין אדם לחבירו מכח טבע הבריאה וגם בלא דין תורה. והתורה אמרה ששני עדים הכשרים לפי דין תורה הם עדות ומעתה הם כמו הגל של יעקב ולבן.
דיני ממונות שהם בין אדם לחבירו הכרעת הדין היא לפי הכח שיש לו לתובע על הנתבע, וההכרעה היא עניין שבין התובע לנתבע.
בדינים שבין אדם למקום לא שייך כלל עניין כמו חזקת ממון. ואין שייכות בין דין חזקה דמעיקרא שלומדים מבית המנוגע לעניין חזקת ממון. שמבית המנוגע לומדים דין חזקה דמעיקרא איך ההלכה בספיקות של תורה [כמבואר בחולין י' ב'], שאם היה לפני נפילת הספק בירור לאיסור אחרי נפילת הספק הדין הוא כמו הבירור שהיה מקודם ואסור. ואם היה מבורר להיתר הדין שמותר. וכמו אשה שהיא בחזקת נשואה והיה ספק גט שהיא בחזקת איסור מהתורה, ואם היא בחזקת פנויה והיה ספק קידושין היא בחזקת מותרת מהתורה. וזוהי גזירת הכתוב.
אמנם בבבא קמא מ"ו א' וב' דנה הסוגיא מניין לנו להעמיד ממון בחזקתו, והיה צד שיש פסוק שמלמד שכך הוא, ומסיקה הגמרא למה לי פסוק הרי זו סברא. והסברא היא מי שכואב לו הולך לרופא. ואין צד כלל בסוגיא שם ללמוד חזקת ממון מדין בית המנוגע.
והסברא מי שכואב לו הולך לרופא שייכת רק בטענה של אדם אחד לאדם שני, שדנים זה עם זה כוחו של מי רב לזכות בממון, ואומר לו הנתבע הממון שאתה טוען עליו בחזקתי, ואני לא כואב לי ואין עלי להוכיח מאומה, ואם לך כואב הבא אתה ראיה, ועד אז אין לך כח עלי.
ובדיני תורה אין זה שייך כלל שאין שייכות שיאמר האדם לקב"ה לך כואב ולי לא כואב ולכן עלי לא מוטל מאומה עד שתביא אתה ראיה ברורה לדבריך.
וללמוד לדיני ממונות מחזקה דמעיקרא בבית המנוגע אין זה שייך, ועל כגון זה נאמר בכל מקום ממונא מאיסורא לא ילפינן, שמה אכפת לנתבע שהתורה חידשה דין חזקה שמעיקרא, שהדין שלו אינו עם התורה אלא עם חבירו. שמצוות גזל היא רק לקיים את דיני הממונות, ולכן בספק ממון כשזוכה המוחזק מספק אין לו לחשוש לספק איסור גזל, כיוון שהוא עשה כדיני הממונות. איסור גזל אינו בין התורה לאדם, אלא התורה מצווה שיקיים את מה שבין אדם לאדם. ובין אדם לאדם יש סברא שכל זמן שלא תביא ראיה שיש לה כח בין אדם לאדם, וכגון עדות, לי לא כואב ואין עלי לתת לך מאומה עד שאתה, שלך הוא שכואב, תביא ראיה לדבריך. ובין אדם לאדם לא אכפת לו מדין חזקה דמעיקרא ולא אכפת לו מדין רוב שהם חידושים שחידשה התורה כיצד לנהוג בדיני תורה ואין זה נוגע למה שבין אדם לאדם. וזה תוכן מה שנאמר בכל מקום שממונא מאיסורא לא ילפינן. ולא חלילה בגלל שדיני ממונות חמורים פחות מדיני תורה, שזה ודאי לא ניתן לנאמר ואדרבה גזל מקטרג בראש.
ומי שסובר שרוב מועיל להוציא ממוחזק זהו משום שהוא מפרש שהתורה גילתה שרוב אינו רק חידוש של התורה כיצד לדון בספיקות דיני תורה, אלא גילתה שהוא שייך גם בטבע העולם, וכמו שגילתה כך לגבי שני עדים. וכעין שיש צד בסוגייתנו שמה שהבעלים גומר בדעתו להתייאש או לא תלוי אם יש רוב נכרים או לא. והרי דעתו היא לפי דעת סתם בני אדם ולא לפי דיני התורה. ואם יש אלף נכרים ותשע מאות תשעים ותשעה ישראל מהיכי תיתי שבדעת בני אדם הרוב יהיה סיבה להתייאש. אלא וודאי גם מצד טבע העולם שייך עניין רוב, וכמו שרגילות להכריע דעת הקהילה לפי דעת הרוב וכיו"ב. והמחלוקת אם הולכים בממון אחר הרוב להוצאי מוחזק היא האם עניין רוב הוא עד כדי כך שייך בטבע העולם שיהיה בו די כח להיות ראיה להוציא ממון.
והנה לעיל כ"א א' הבאתי מחלוקת שלהרמב"ם ורבינו חננאל דיני אבידה הם דיני ממונות שבין האובד למוצא, ואומרים בהם ספק ממון למוחזק. ודלא כהרא"ש שסובר שהם דיני איסור ואומרים בהם ספק דאורייתא לחומרא. ואם נאמר שרש"י יסבור כהרמב"ם ורבינו חננאל אם כן יש צד לומר שכיוון שדין אבידה הוא דיני ממונות בין האובד למוצא, ודיני ממונות לא נקבעים לפי דינים מחודשים של התורה אלא רק לפי טבע העולם באופן שהוא מושג בדעת סתם אדם. ולכן יש מקום שיהיה צד לומר שבדעת בני אדם רוב אין בו כח להכריע בדין ממון גם במקום שאין אחד מוחזק יותר מחבירו. ויש כמובן גם צד לומר שדווקא להוציא ממוחזק שצריך ראיה גמורה לא מועיל רוב, אבל במקום שאין הוצאה ממוחזק אצל דיני ממון שבין בני אדם יועיל רוב להכריע כל שאין כאן סברא של המוציא מחבירו.
ומה שמבואר בבבא בתרא שלכל הדעות הולכים בממון אחר הרוב במקום שאין הוצאה ממוחזק הוא לפי ההלכה, שלהלכה במקום שיש רוב נכרים האבידה מותרת. ומה שהגמרא העלתה צד לומר שחכמים אוסרים אבידה במקום שיש רוב נכרים הוא דלא כהסוגיא בבבא בתרא שהיא לפי שיטת ההלכה, ואין קושיא משם על דברי רש"י כאן. ולפי זה הסוגיא כפשוטה, שלחדש שלפי הצד שחכמים אוסרים אבידה ברוב נוכרים הוא משום תקנת חכמים מחודשת שרק לפי הצד הזה סוברים שהיא נאמרה זהו כמובן דוחק גדול)
.
.
תא שמע דאמר רב אסי מצא חבית יין בעיר שרובה כנענים מותרת משום מציאה [דאינו חייב להכריז. רש"י] ואסורה בהנאה [משום יין נסך כיוון שמן הדין תולים שנפלה מנכרי. רש"י: ולקמיה פריך אם כן מה היתר יש במציאתה]. בא ישראל ונתן בה סימן מותרת בשתיה למוצאה [בא ישראל ונתן סימן יצאת מספק יין כנענים ומותרת בשתיה למוצאה דכיון דרובא כנענים נתייאשו הבעלים. רש"י].
כמאן, כרבי שמעון בן אלעזר. שמע מינה כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר ברוב כנענים אבל ברוב ישראל לא.
לעולם אימא [אומר] לך רבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל נמי [גם] קאמר, ורב אסי סבר לה כוותיה [כמותו] בחדא [להתיר ברוב נכרים], ופליג עליה [וחולק עליו] בחדא [להתיר ברוב ישראל].
.
[תוספות: "סבר כוותיה בחדא. ולא בעי למימר דסבר כרבנן דאם כן תפשוט דמודו רבנן ברוב כנענים. ומכל מקום יש לפשוט דהלכה כמותו ברוב כנענים"]
.
וכי מאחר דאסירא בהנאה, מותרת משום מציאה למאי הלכתא?
אמר רב אשי לקנקנה [שופך את היין וזוכה בקנקן].
.
.
ההוא גברא דאשכח [אותו אדם שמצא] ארבעה זוזי דציירי [שצרורים] בסדינא ושדו [ומושלכים. רש"י] בנהר בירן [שם הנהר]. אתא לקמיה [בא לפני] דרב יהודה.
אמר ליה זיל אכריז [לך הכרז].
והא זוטו של ים הוא?
שאני נהר בירן כיון דמתקיל לא מיאש. [דמתקיל - יש בו מכשולים אבנים וסתימת גדר שעושין לדגים ולא מיאש, סבר לא יוכל הנהר להוליכם חוץ למכשולים. ורגילים היו לסוכרו ולנקותו ולכרותו שישטפו מימיו, וסומך שימצאם כשיסכרו אותו וינקום. רש"י]
והא רובא כנענים נינהו [הם], שמע מינה אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב כנענים?
שאני נהר בירן דישראל סכרו ליה [סוכרים אותו. רש"י: סכרו ליה - שקורין נשנ"ש בלע"ז כמו עושי שכר אגמי נפש (ישעיהו יט)], וישראל כרו ליה [כורים אותו]. כיון דישראל סכרו ליה אימור מישראל נפל [אימא מישראל נפיל - לפיכך חייב להכריז ולא אמרינן יניח כדאמרינן לעיל ברוב כנענים לרבנן. רש"י], וכיון דישראל כרו ליה לא מיאש [שהכורה ימצאם. רש"י].
.
.
רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא [היה נוטל [את שולי גלימתו. ויש עוד פירושים מהו שקיל] והולך אחרי מר שמואל בשוק של מוכרי חיטין. רש"י: דבי דיסא - שמוכרים שם חטים כתושין לדייסא ורבים מצויין שם]. אמר ליה מצא כאן ארנקי מהו?
אמר ליה הרי אלו שלו.
בא ישראל ונתן בה סימן מהו?
אמר ליה חייב להחזיר.
תרתי? [שתיים. מקשה שיש כאן תרתי דסתרי, שתי הלכות שסותרות זו את זו, שאם הוא סובר שהישראל לא מתייאש ולכן אם נתן סימן יש להשיב לו, אם כן כיצד אמר מקודם הרי אלו שלו]
אמר ליה לפנים משורת הדין.
כי [כמו] הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא [מצא חמורים אלה במדבר והחזירם לבעליהם, לאחר שנים עשר חודשי שנה. הוא מצאם לאחר שנים עשר חודשים מאז שאבדו. ובוודאי בעליהם כבר התייאש ואעפ"כ השיב לו לפנים משורת הדין. רש"י: בתר תריסר ירחי שתא - מצאם] לפנים משורת הדין.
.
.
(תוספות:
"לבתר תריסר ירחי שתא כו'. פירוש הן עצמן החזיר אע"ג דלא היה צריך ליתן רק דמיהם, כדתנן בפרקין (כ"ח ב') כל דבר שעושה ואוכל מטפל בו י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן.
אבל רש"י פירש שמצאן אחר י"ב חדש שנאבדו, קשה דמנלן שיהא בשביל כך למוצא, דהאובד אינו מתיאש שסבור שהמוצא יסבור שמקרוב נאבדו ויכריז".
ופירוש התוספות דחוק קצת שלפי זה אין ללמוד מכאן שראוי להחזיר לפנים משורת הדין גם במקום שמן הדין הם שלו ומפסיד ממון.
ולפירוש רש"י יש לומר שניכר עליהם שהם זמן רב במדבר שהם כחושים ומלוכלכים, והבעלים יודע שניכר שהוא התייאש כבר.
.
בברכות נ"ח ב' נאמר: "אמר רב אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חדש שנאמר (תהלים לא, יג) נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד".
ופירש רש"י: "ככלי אובד - וסתם כלי לאחר י"ב חדש משתכח מן הלב, דיאוש בעלים לאחר י"ב חדש בפרק אלו מציאות (כ"ח א') מי שמצא כלי או שום מציאה חייב להכריז שלש רגלים ואם נמצא אחר הסוכות צריך להמתין ולהכריז בפסח ובעצרת ובחג דהיינו י"ב חדש ושוב אין צריך להכריז)
.
.
רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דגלדאי [רצענים. רש"י], ואמרי לה [ואומרים אותה. גרסה אחרת] בשוקא דרבנן. אמר ליה מצא כאן ארנקי מהו?
אמר ליה הרי אלו שלו.
בא ישראל ונתן בה סימן מהו?
אמר ליה הרי אלו שלו.
והלא עומד וצווח?
נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים.
.
.
ההוא דיו [עוף שקורין אוזלטו"ר והוא לשון דיה. רש"י] דשקיל בשרא בשוקא [שנטל בשר בשוק] ושדיה בצנייתא דבי בר מריון [השליכתו בין דקלים של בר מריון. רש"י]. אתא לקמיה דאביי.
אמר ליה זיל שקול לנפשך [לך טול לעצמך].
והא רובא דישראל נינהו [הם], שמעת מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל?
שאני דיו דכזוטו של ים דמי [דומה כמו זוטו של ים, שנחשב אבודה מממנו ומכל אדם ויש בה דין יאוש גם אם הוא צווח שאינו מתייאש].
והא אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור? [שמא נתחלף בנבילה. רש"י]
בעומד ורואהו. [משנטלו עד שהשליכו. רש"י]
.
.
(כתב הרשב"א:
"והאמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור. ואע"ג דרובא דההוא אתרא [של אותו מקום] ישראל נינהו, כיון דדיו אפשר דממרחק אייתי [הביא] אזלינן בתר רובא דעלמא".
הנה הסוגיא אומרת שאותו דיו נטל את הבשר מהשוק, ומשמע שידוע שהוא מהשוק, והיינו שראה שנטל בשר מהשוק ואחר כך נתעלם הדיו מן העין ואחר כך השליך את הבשר בין דקליו.
לגבי דיני אבידה לא נאמרה החומרא של נתעלם מן העין, ואין חוששים שמא החליפו הדיו בבשר אחר, ולכן לגבי דיני אבידה נדון הבשר כבשר של בני השוק שרובם ישראל ולכן אמר לגבי אבידה והא רובא דישראל נינהו.
אמנם לגבי איסור אכילה של הבשר לדעת רב יש דין להחמיר לחשוש שהתחלף כל שהתעלם מן העין, וחוששים שהדיו החליפו בבשר אחר, ואותו בשר אחר איננו יודעים בו שהוא מן השוק ומן הקרוב, ולכן על הצד שזהו הבשר שהחליף ולא מה שנטל מהשוק, אי אפשר להתירו משום רוב ישראל.
ובחולין צ"ה א': "אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור".
רש"י: שנתעלם מן העין - שהיה שעה אחת שלא ראהו ואפילו היה מונח על שלחנו. אסור - שמא נתחלף בנבלה".
תוספות: "אמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור. ואפילו בעיר שיש בה רוב טבחי ישראל דחיישינן שמא עורבין אייתו [הביאו] נבלה מרובא דעלמא וחלפוה [והחליפוה]. וחומרא בעלמא הוא משום עובדא דהוה כדלקמן".
ודברי התוספות הם כדברי הרשב"א כאן.
ריטב"א:
"ההוא דיו דשקל בשרא וכו' והא ודאי רובא ישראל נינהו שמע מינה הלכה כרבי שמעון וכו'.
תימא הוא מאי איכפת גבי דיו אם רוב זאת העיר ישראל, הוה לן להולך אחר רוב העולם כיון שהוא עוף ואין לו מקום קבוע והלך לשוט בכל העולם ואית לן למיחש שמא מעיר אחרת הביאו הנה.
ואפשר לומר שאע"פ שדרכו לילך בכל העולם ואין לו מקום קבוע סתמא דמילתא אינו מביא אלא מן הקרוב שימצא [ומן הקרוב הוא רוב ישראל]".
נראה שהריטב"א לא פירש בלשון הגמרא שמה שהדיו נטל בשר מן השוק הכוונה שראה אותו נוטל מהשוק, אלא פירש שלא ראה כלל מניין הביא הדיו, ושוק נאמר רק משום שנראה שהיא חתיכה מוכנה למכירה ולא חיה מתה ומן הסתם הביאה משוק שאפשר שהוא בכל מקום ואפשר שהוא שוק בשר של נוכרים, ולכן גם בדיני אבידה נדון בו כנפל ממקום שיש בו רוב נכרים. ותירץ שמן הסתם תולים שהביא מהקרוב, היכן שיש רוב ישראל.
ואם יש רוב ישראל אם כן קשה מה אכפת לנו שנתעלם מן העין, שגם אם הוחלף הוחלף בחתיכה מהרוב שהיא כשרה. ונראה שהריטב"א דיבר רק לגבי דיני אבידה, אבל לגבי איסור אכילת הבשר הוא מודה שחיישינן שהוחלף עם בשר מרובא דעלמא.
ואפשר גם לומר שהנה בקרוב יש רוב אנשים ישראל, ורוב חתיכות בשוק שלהם כשרות כיוון שהן עומדות להימכר לאכילה. אבל איננו יודעים שהביא דווקא מהשוק, ואפשר שהביא מהאשפה ששם הבהמות שנתנבלו. ולכן אע"פ שרוב אנשים ישראל אין מוכרח מזה שרוב החתיכות כשרות. וצריך עוד עיון.
יש מחלוקת בראשונים אם הלכה כרב, ובשולחן ערוך יורה דעה סימן ס"ג כתב בזה:
"סעיף א
בשר הנמצא מושלך בשוק הלך אחר הרוב דכל דפריש מרובא פריש. אם היו רוב המוכרים עובדי גילולים אסור, ואם היו רוב המוכרים ישראל מותר. וכן בשר הנמצא ביד עו"ג ולא נודע ממי לקח, אם היו מוכרי הבשר ישראל מותר. זה דין תורה, וכבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא בין בשוק בין ביד עו"ג, אעפ"י שכל המוכרים וכל השוחטים ישראל. ולא עוד אלא הלוקח בשר והניחו בביתו ונעלם מן העין אסור אלא אם כן היה לו בו סימן או שהיה לו בו טביעות עין והוא מכירו ודאי שהוא זה, או שהיה צרור וחתום.
סעיף ב
תלה כלי מלא חתיכות בשר, ונשבר הכלי ונפלו החתיכות לארץ ובא ומצא חתיכות ואין לו בהם לא סימן ולא טביעות עין הרי זה אסור, שיש לומר אותו בשר שהיה בכלי גררתו חיה או שרץ וזה בשר אחר הוא. ואם תלאו במסמר וכיוצא בו שאי אפשר לשרץ ליטול ולהניח מותר. ויש מתירין בשר שנתעלם מן העין אם מצאו במקום שהניחו.
הגה: והמנהג להקל כסברא האחרונה. ואפילו אם היה ביד נכרים, במקום שכל המוכרים הם ישראלים המוכרים בשר כשר. ועיין לקמן סימן קי"ח".
ובמפרשי השולחן ערוך שם כתבו עוד פרטים להלכה בדין זה)
.
.
רבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירוהו לו.
אמר רבי אמי התירוהו לו משום מציאה כרבי שמעון בן אלעזר, משום שחיטה כרבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי, דתניא: "הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין, רבי יהודה אוסר ורבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר".
אמר רבי נראין דברי רבי יהודה כשמצאן באשפה [שדרך נבילה להשליכה באשפה. רש"י] ודברי רבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי כשמצאן בבית.
מדהתירוהו לו משום שחיטה רובא ישראל נינהו [הם], שמעת מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל?
אמר רבא רוב כנענים, ורוב טבחי [שוחטים] ישראל.
.
.
רבי אמי אשכח [מצא] פרגיות [גוזלות. רש"י] שחוטות בין טבריא לציפורי. אתא לקמיה [בא לפני] דרבי אסי, ואמרי לה לקמיה דרבי יוחנן, ואמרי לה בי מדרשא [ויש גורסים שבא לבית המדרש לשאול], ואמרו ליה זיל שקול לנפשך [לך טול לעצמך].
.
.
רבי יצחק נפחא אשכח קיבורא דאזלי ביה אזלויי [אשכח קיבורי דאזלי ביה אזלויי - מצא פקעיות של טווי למכמורות ורשתות במקום שהציידין מצויין. אזלוי - ציידים העושים מכמורות. רש"י]. אתא לקמיה דרבי יוחנן, ואמרי לה בבי מדרשא, ואמרו ליה זיל שקול לנפשך.
תגובות
הוסף רשומת תגובה