בבא מציעא - דף כ"ד עמוד א'

מר זוטרא חסידא אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא [אגניב ליה כסא דכספא [כוס של כסף] - כלי של אושפיזו היה. רש"י. של בעל הבית שמר זוטרא דר אצלו]. חזיא לההוא בר בי רב [ראה את אותו תלמיד בית רב] דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה [שרחץ ידיו וניגב בבגד של חבירו] אמר היינו האי דלא איכפת ליה אממונא דחבריה. כפתיה ואודי [כפת אותו והודה].
.
.
תניא: "ומודה רבי שמעון בן אלעזר בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להכריז.
ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין שאינו חייב להכריז, כגון בדי מחטין וצינוריות [בדי מחטין וצינוריות - לקמיה מפרש בדי מחטין שתולין בו מחטין. וצינוריות - מזלגות קטנים שטוות בו זהב. רש"י] ומחרוזות של קרדומות.
כל אלו שאמרו אימתי מותרים, בזמן שמצאן אחד אחד [בד אחת ומחרוז אחד. רש"י], אבל מצאן שנים שנים חייב להכריז ‏[דמנין הוי סימן. רש"י]".מאי בדי? שוכי [ענפים של אילן. רש"י]. ואמאי קרו ליה בדי? דבר דתלו ביה מידי [שתולים בו משהו] בד קרו ליה, כי ההוא דאמרינן התם [שם] עלה אחד בבד אחד. [עלה אחד בבד אחד - במסכת סוכה (מ"ד ב') גבי ערבה שנשרו מקצת עליה ונשתיירו בה שלשה עלין לחין, ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] אפילו עלה אחד בבד אחד כשירה. רש"י]
.
.
"וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס [צבוע. ויש אומרים פוטיא"ש. ודרך להרוג אווזים ותרנגולים. רש"י], ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר, המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם [וכל מקום שהרבים כו' - ואפילו דבר שיש בו סימן. רש"י], הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן". איבעיא להו [הסתפק להם] כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר ברוב כנענים אבל ברוב ישראל לא, או דלמא [שמא] אפילו ברוב ישראל נמי [גם] אמר.
.
.
(תוספות:
"כי קאמר רבי שמעון ברוב כנענים. ואם תאמר אם כן מה צריך טעם מפני שהבעלים מתיאשים תיפוק ליה דיש לתלות דמכנענים נפל דהוו רובא?
ויש לומר דאיצטריך דאפילו יודע ודאי שמישראל נפל קאמר הרי אלו שלו, דהמפסיד מתיאש ואומר דכנענים שקלי ליה [נטלו אותה], ואפילו אם ישראל ימצאם לא יכריז דתולה דמן הכנענים נפל דהן רובא".במקום שיש ישראל ונכרים, יש שני ענייני הליכה אחר הרוב. עניין אחד הוא לגבי השאלה ממי נפלה האבידה מישראל או נכרי שאין חייבים בהשבת אבידתו. ובזה גם חכמים סוברים שהולכים אחר הרוב, ואם יש שם רוב נכרים אומרים שהאבידה נפלה מנכרי ואפילו אם אין ייאוש אינו מכריז אלא זוכה בה לעצמו. שזה דין פשוט בכל התורה שכשיש תערובת ופרש אחד מתוך התערובת אומרים שהפורש פרש מהרוב וחכמים לא חולקים על זה. ומכח דין זה אם יש רוב נכרים אומרים שנפלה מנכרי ומותרת גם בלי יאוש, ולכן הקשו התוספות למה הוצרך רבי שמעון בן אלעזר לתת טעם משום שהבעלים מתייאשים מהם.
ותירצו שמדובר שיודע שנפלה מישראל. והמחלוקת היא רק לגבי השאלה מה דעת הבעלים, שאפשר שדעתו שאם יש רוב נכרים מן הסתם מי שמצא את האבידה הוא נכרי ונטל אותה לעצמו ומתייאש, או שמא אינו מתייאש כי דעתו ששמא מי שמצא אותה הוא מהמיעוט והוא ישראל ויכריז עליה. וייתכן גם להיפך שגם ברוב ישראל הוא מתייאש כי דעתו שאולי מצא אותה נכרי מהמיעוט נכרים, וגם אפשר שמצא אותה ישראל שאינו הגון, ונטל אותה לעצמו.
ואם הבעלים היה גומר את דעתו לפי דין תורה היה פשוט שדין תורה מורה שאם יש רוב נכרים מי שמצא נכרי ויש להתייאש, ואם רוב ישראל מי שמצא הוא ישראל ואין מקום להתייאש [אם רוב אנשי המקום הם ישראל הגונים]. אמנם זה וודאי שדעת הבעלים אינה כפי דין תורה של רוב, שהוא דין מחודש שחידשה תורה, ודעת סתם בני אדם אינה בהכרח כמו דין התורה, ומחלוקתם היא לפי דעת סתם בני אדם ולכן אפשר לנקוט ככל אחד מהצדדים.

ולכאורה תירוצם של התוספות נצרך גם למה ששואלת הגמרא בהמשך האם חכמים חולקים על רבי שמעון ואומרים שצריך להכריז גם ברוב כנענים כי הבעלים אינו מתייאש שדעתו על כך ששמא ימצא אותה ישראל מהמיעוט ויכריז עליה והוא ממתין לשמוע את ההכרזה ורק אחרי שלא יכריזו אז ייתיאש. וקשה מה אכפת לנו שאינו מתייאש הרי דין תורה של הליכה אחר הרוב מורה שהאבידה נפלה מנכרי והיא מותרת גם בלא יאוש. וגם בזה צריך לתרץ שהמוצא יודע שנפלה מישראל.
אמנם אי אפשר לומר כן שהרי גם אם המוצא ידע שנפלה מישראל, מכל מקום הבעלים אינו מעלה על דעתו שהמוצא ידע ממי נפלה, והבעלים יסבור שגם אם מצאה ישראל הגון יקחנה לעצמו כיוון שאינו ידוע ממי נפלה ילך אחר הרוב שנפלה מנכרי.

ואכן בתוספות בבא בתרא כ"ג ב' כתבו תירוץ אחר וזה לשונם:

"חוץ לחמשים אמה הרי הוא של מוצאו [גוזל שנפל מהקן]. דאזלינן בתר רובא דעלמא [ולא אומרים שנפל מקן זה כיוון שהוא חוץ לחמישים אמה ממנו]. ואפילו למאן דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב היינו במקום שהוא מוחזק, אבל הכא דליכא חזקה דממונא אזלינן בתר רובא.

ואם תאמר בפרק אלו מציאות (בבא מציעא כ"ד א') לרבנן דרבי שמעון בן אלעזר, דאמרי אפילו בעיר שרובה כותים חייב להכריז בדבר שיש בו סימן, ואמאי לא אזלינן בתר רובא כיון דליכא חזקה דממונא?

ויש לומר דתקנת חכמים הוא כדי לקיים מצות השבת אבידה כיון דיכול להתברר על ידי הכרזה אם היא של ישראל. וישראל נמי לא מייאש דמסיק אדעתיה דלמא משכח ישראל ויכריז".

וכוונתם שרק לפי הצד שחכמים מחייבים להכריז גם ברוב גויים אז אומרים שעשו תקנת חכמים להכריז אע"פ שמהתורה אינו צריך. אבל לשאר הצדדים אין תקנת חכמים בהכרזה. ולהלכה אינו צריך להכריז ברוב גויים ואין תקנת חכמים בהכרזה.

ועיין עוד ביאור בעניין הליכה אחר הרוב בממון ובאבידה לקמן עמוד ב'.

.
.
- - -
.
.
תוספות:
"אפילו ברוב ישראל נמי. הוי שלו וטעמא משום דאיכא אינשי דלא מעלי ושקלי לה [משום שיש אנשים [ישראל] שאינם הגונים ונוטלים אותה]".
הוקשה להם שאין סברא לומר שסתם אדם מתייאש מייד רק מכח המחשבה שמא מצא אותה נכרי מהמיעוט ונטל אותה לעצמו. שהרי הוא יכול להמתין ולראות אם הכריזו, ואם ישמע שהכריזו מוטב ואם לאו אז יחשוב שמצא אותה נכרי ויתייאש. ולכן אמרו שיש מלבד זה גם עוד צד שמא מצא אותה ישראל שאינו הגון. ואע"פ שעדיין הוא יכול להמתין שמא ישמע הכרזה שהרי אפשר שמצא ישראל הגון ויכריז, לפי צד זה אחרי שיש גם ישראל שאינם הגונים סתם אדם אין בו תקווה כל כך והוא מתייאש מייד, וכל הצדדים למחלוקת בין חכמים לרבי שמעון תלויים באמדן כמה כח תקווה יש לסתם אדם עד שגומר דעתו להתייאש)
.
.
אם תמצא לומר אפילו ברוב ישראל נמי אמר, פליגי [חולקים] רבנן עליה או לא פליגי. [פליגי רבנן עליה - בתרוייהו [בשניהם]. רש"י]
ואם תמצא לומר פליגי, ברוב ישראל ודאי פליגי, ברוב כנענים פליגי או לא פליגי.
ואם תמצא לומר פליגי אפילו ברוב כנענים, הלכה כמותו או אין הלכה כמותו.
אם תמצא לומר הלכה כמותו, דוקא ברוב כנענים או אפילו ברוב ישראל.

תא [בוא] שמע: "המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשין מהן" [המוצא מעות - קא סלקא דעתך צבורי מעות דקתני מתניתין חייב להכריז, והכא הואיל ורבים מצויין שם הרי אלו שלו שנתייאשו הבעלים. רש"י.
לעיל כ"א א' נאמר במשנה שמעות מפוזרת הרי אלו שלו. ולקמן כ"ד ב' נאמר בהמשך המשנה שמצא צבורי מעות חייב להכריז. ואת הברייתא כאן מפרש כעת שמדברת בצבורי מעות, שמה שהן צבורות נחשב שיש בהן סימן. שאם היא מדברת במפוזרות שאין בהן סימן מותרות אפילו אין הרבים מצויין שם. וצבורי מעות שנחשב שיש בהן סימן מה שחייב להכריז הוא רק אם אין הרבים מצויים שם, אבל אם רבים מצויים מתייאשים בעליהן כיוון שסובר שמיעוט הנכרים לקחו אותם לעצמם]. מאן שמעת ליה דאזיל בתר רובא [שהולך אחר הרוב] רבי שמעון בן אלעזר [דאזיל בתר רובא - כלומר שהולך בדין מציאה אחר טעם רבים מצויים שם. רש"י. רש"י הוצרך לומר "כלומר", דהיינו שהוא מוציא את לשון הגמרא מפשוטה, כיוון שלכל הדעות יש דין בכל התורה ללכת אחר הרוב, ורק לגבי מציאה יש מחלוקת האם יאוש הבעלים תלוי ברוב מי שיכול למצוא]. שמעת מינה אפילו ברוב ישראל נמי. [ברוב ישראל - דסתם בתי כנסיות ישראל בהן. רש"י]

הכא [כאן] במאי עסקינן במפוזרין. [במפוזרים - ורבנן היא דמודו במפוזרין דתנן מעות מפוזרין הרי אלו שלו. רש"י. ובצבורים אפשר שרבי שמעון בן אלעזר מודה שרק ברוב נכרים מותר]
אי [אם] במפוזרין מאי אריא [דווקא] מקום שהרבים מצויין שם אפילו אין הרבים מצויין שם?
אלא לעולם בצרורין, והכא במאי עסקינן בבתי כנסיות של כנענים. [כנסיות - אסיפת מקום שמתכנסים שם להתיעץ ולהוועד. רש"י]
בתי מדרשות מאי איכא למימר [מה יש לומר. הרי בהם ודאי אין רוב כנענים]?
בתי מדרשות דידן [שלנו] דיתבי בהו [שיושבים בהם] כנענים. [דיתבי בהו כנענים - שהן חוץ לעיר ומושיבין בה כנענים לשמור. רש"י]
השתא דאתית להכי [עכשיו שבאת לכך] בתי כנסיות נמי [גם] דידן דיתבי בהו כנענים.
.
.
תא שמע: "מצא בה אבידה, אם רוב ישראל חייב להכריז, אם רוב כנענים אינו חייב להכריז" [מצא בה אבידה - משנה היא בסדר טהרות בעיר שישראל וכנענים דרים בה במסכת מכשירין [ב' ח']. רש"י].
מאן שמעת ליה דאמר אזלינן בתר רובא רבי שמעון בן אלעזר. שמעת מינה כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר ברוב כנענים, אבל ברוב ישראל לא.
הא מני [מי היא], רבנן היא.
תפשוט מינה דמודו ליה רבנן לרבי שמעון בן אלעזר ברוב כנענים? [ותפשוט מיהא [על כל פנים] מקצת משאלותיך, דמודו רבנן ברוב כנענים ופליגי ברוב ישראל. רש"י]
אלא לעולם רבי שמעון בן אלעזר היא, ואפילו ברוב ישראל נמי [גם], והכא [וכאן] במאי עסקינן בטמון. [בטמון - דכיון דטמנו לאו אבידה היא [הבעלים סבור שלא ימצאנה אדם ואינו מתייאש], הלכך ברוב ישראל יכריז. רש"י.
דווקא ברוב ישראל צריך להכריז בטמון שאין בו יאוש בעלים, ולא ברוב כנענים, כי ברוב כנענים דין הליכה אחר הרוב שבכל התורה שהכל מודים בו מורה שהיא של כנעני ומותרת גם בלא יאוש, וכמו שביארתי לעיל בדברי התוספות. ומה שהעמידו התוספות לעיל דברי רבי שמעון בן אלעזר בשהמוצא יודע ממי נפלה, זהו כשנפלה ואירע שהוא ראה כשנפלה, אבל בטמון ודאי אינו יודע של מי היא]
אי [אם] בטמון מאי עבידתיה גביה [מה מעשיה אצלו], והתנן [לקמן כ"ה ב']: "מצא כלי באשפה, מכוסה לא יגע בו [דאין זו אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם דמשתמר הוא. רש"י לקמן כ"ה ב'], מגולה נוטל ומכריז".
כדאמר רב פפא באשפה שאינה עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה [שאינה עשויה לפנות - רגילים היו בעלים להניחה ימים רבים ולא לפנותה מיד, ונמלך עליה לפנותה מיד, ועל כרחו או יטלנו או יהא הפקר. להכי [לכך] נקט שאינה עשויה לפנות דאי עשויה לפנות אבידה מדעת היא שהיה לו לחוש שמא יפנה. רש"י], הכא נמי [כאן גם] באשפה שאינה עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה.
.
.
(תוספות:
"בטמון. ולא בעי לאוקמה [להעמידה] שאין רבים מצויין שם, מדמפליג [משמחלק] בין רוב העיר כנענים לרוב העיר ישראל משמע שמצא במקום שרוב בני העיר מצויים שם, דאי מצא במקום שאין רבים מצויין לא הוה ליה למנקט רוב העיר אלא אם רוב כנענים או ישראל שכיחי במקום שמצא.
ואם תאמר ובטמון למה יגע בו, אי משום שיפנה אותה, המפנה יקחנה ויכריז?
ויש לומר דשמא המפנה יהיה כנעני או שמא לא ימצאנה המפנה וישליכנה לחוץ עם הזבל.
ואם תאמר ואמאי יכריז, יקחנה לעצמו, דכשלא ימצאנה בעליה יתייאש ויאמר שאדם שאינו הגון לקחה, ואע"ג דאיכא [שיש] רובא ישראל, דהיינו טעמא דרבי שמעון דשרי [שמתיר] ברוב ישראל?
ויש לומר דהוי יאוש שלא מדעת, דבשעה שלוקחה עדיין לא ידע האובד שנלקחה. וברוב כנענים הוי שלו דתלינן דכנענים הטמינוה דהוו רובא")