מתני' מצא בגל [גל אבנים מחומה שנפלה. רש"י] ובכותל ישן הרי אלו שלו [בגמרא מפרש. רש"י].
מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו [מחציו ולחוץ - באחד מחורי כותל הסמוכים לרשות הרבים מצאה מחצי עוביו של כותל ולחוץ שלו, דאמרינן אחד מבני רשות הרבים נתנו שם ושכח, דאע"ג דאמרן לעיל ספק הינוח לא יטול והאי הינוח הוא, הא מוקמינן למתניתין [מעמידים את המשנה] בגמרא דשתיך טפי [שחלוד הרבה] דאיכא יאוש בעלים. רש"י], מחציו ולפנים של בעל הבית.
אם היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו. [ואפילו מצא בתוך הבית כו' - דלא ידוע דמאן נינהו [של מי הם] ובעליו נואשו. רש"י]
.
.
(כתב הרמב"ן:
"ורש"י ז"ל פירש דמתניתין בדשתיך [חלוד] ומשום יאוש בעלים נגעו בה. פירוש לפירושו לא בדשתיך טפי [בחלוד הרבה] שכיון שהוא בכותל חדש לאו מאמוריים הוא, ומיהו מחציו ולחוץ שלו שאחד מבני רשות הרבים הניחוה ונתיאש, אבל מחציו ולפנים אני אומר הבעלים הניחוהו וחצרו קונה לו שלא יצא מרשותו שאין יאוש מפקיע ממון בעל הבית שברשותו וזה עיקר.
והא דאמרינן מצא בכותל ישן הרי אלו שלו מפני שיכול לומר של אמוריים היו ואוקימנא בדשתיך טפי, ואי ישראל אצנעינהו אסור אע"פ שנראה שנתיאשו, מפני שהוא מקום המשתמר לגמרי וליכא יאוש, והא דלא זכי בעל כותל מפני שממון האמוריים בחזקת שבטים הוא ולא בחזקת אותו שבט שנמצא בחלקו. וה"ר משה הספרדי ז"ל [הרמב"ם] פירש מפני שהיא אבודה ממנו ומכל אדם משנים קדמוניות". ועיין עוד שם)
.
.
גמ' תנא [גבי גל וכותל ישן. רש"י]: "מפני שיכול לומר לו [לבעל הגל או לבעל הכותל. רש"י] של אמוריים הן". [של אמוריים שהורישו אבותינו היו. רש"י]
אטו [וכי] אמורים מצנעי, ישראל לא מצנעי? [ישראל לא מצנעי - ומחציו ולפנים אמאי שלו? הרי בעל הבית זה משתמש בה זה כמה שנים. רש"י]
לא צריכא דשתיך טפי. [דשתיך טפי - העלו חלודה רבה דכולי האי לא שביק להו. רש"י]
.
.
(תוספות:
דשתיך. ואם תאמר וליקני ליה חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל?
ויש לומר דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם, כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל.
וכן מוכח לקמן (עמוד ב') דתנן: "מצא בחנות ובשולחנות הרי אלו שלו", ואין חצירו קונה לחנוני או לשולחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו הוה לימצא.
וכן לקמן (כ"ז א') דקאמר לא שנו אלא בלוקח מן התגר דאז הוי שלו ולא אמרינן דקנה אותם תגר כשהיה ברשותו".
יש לעיין לשיטת תוספות מה הטעם שחצירו אינה קונה לו בדבר שיכל להיות שלא ימצאנו לעולם.
במאירי כתב:
"ושמא תאמר אף בישן למה של מוצא, הואיל ויש כאן יאוש יזכה בה בעל החצר שהרי חצרו של אדם המשתמרת קונה לו שלא מדעתו. פרשו גאוני ספרד דוקא באבדה שהוא יכול לראותה אבל זו אינה ידועה לא לו ולא לאחרים והרי היא אבודה מכל אדם".
ולפי זה הביאור בשיטת תוספות שאם אינה גלוייה לעין ויכול להיות שלא ימצאנה לעולם יש בה דין זוטו של ים, שגזירת הכתוב שיש כאן יאוש מצד כל אדם על חפץ זה. ואע"פ שחצירו קונה לו שלא מדעתו זהו משום שיש לו תמיד דעת לזכות בכל דבר שלא יהיה, ומכל מקום זה לא עדיף מצווח שאינו מתייאש שאעפ"כ בדבר שאבודה מכל אדם גזירת הכתוב שיש כאן יאוש.
וכך היא שיטת הרמב"ם בפרק ט"ז מהלכות גזילה ואבידה הלכה ז' ח':
"המוצא מטמון בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו שאני אומר של גוים הקדמונים הן והוא שימצא אותן מטה מטה כדרך כל המטמונות הישנות אבל אם מראין הדברים שהן מטמון חדש אפילו נסתפק לו הדבר הרי זה לא יגע בהן שמא מונחים הם שם.
והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אע"פ שהוא של אמוריים ותהיה מציאה זו לבעל החצר?
מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם, קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם לפיכך הוא של מוצאו.
השגת הראב"ד - ומה אבידה של אדם אמרה תורה וכו'. אמר אברהם: זהו קל וחומר שיש עליו תשובה, אבידה שבים למי תזכה הים אבל אבידה שבגל הגל תזכה לבעליו וכן כותל ישן. אבל הטעם בכאן לפי שאינה חצר המשתמרת וצריך שיהא בעליו בצדו ויאמר זכתה לי חצרי".
ובשיטה מקובצת בשם ריטב"א כתב:
"ויש אומרים דכיון דשתיך טפי עד שיש לומר של אמוריין הוא לא מסקי בעלים אדעתייהו כי הא, וכל מילתא דלא מסקי בעלים אדעתייהו והוי מילתא דלא שכיחא אין חצרם זוכה הם. כן פירש בתוספות. הריטב"א".
ולפי זה נראה שהביאור בשיטת תוספות הוא משום שמה שחצירו זוכה לו שלא מדעתו הוא משום שמן הסתם הוא לעולם מעלה בדעתו שמא נפל דבר בחצירו ורצונו לזכות בו. ובדבר שאינו מעלה בדעתו חסר כאן דין של דעת לזכות.
ובחידושי הריטב"א כתב עוד דרך בהבנת שיטת התוספות:
"הני מילי היכא דאי איתא לבעל חצר בחצרו יכול לראות את המציאה ולזכות בה, אבל הכא דאפילו כי קאי בחצרו לא מצי זכי לה דהא אינו יודע שתהיה אותה מציאה לא קני ליה חצרו.
ודמיא האי תירוצא למאי דאמר בשלוח הקן כל היכא דאיהו מצי זכי [שהוא יכול לזכות] חצירו נמי מצי זכי ליה, אבל היכא דאיהו לא מצי זכי חצירו נמי לא מצי זכי ליה".
וכוונתו לגמרא בחולין קמ"א ב', והובאה גם לקמן ק"ב א', "אמר רב אסור לזכות בביצים שהאם רובצת עליהן שנאמר שלח את האם והדר [ואחר כך] הבנים תקח לך". ועל זה אומרת הגמרא שכמו שהוא עצמו אסור לזכות בביצים כל זמן שלא שילח את האם, כך גם חצירו אינה זוכה לו. והטעם שהרי חצירו אינה אלא כמו יד ארוכה או שליח שלו. ואע"פ שיש לחלק ששם מדובר שהתורה אסרה עליו לזכות בביצים ואם כן וודאי גם אין חצירו זוכה לו בהם, מה שאין כן כאן שמותר לו לזכות באבידה רק אינו יודע שהיא בחצירו ועל זה היה אפשר לומר שחצירו זוכה לו שלא מדעתו, מכל מקום דעת הריטב"א שכיוון שחצירו אינה אלא ידו או שלוחו, מה שהוא עצמו אין לו כח לזכות כיוון שגם אם היה בא לשם לא היה רואהו, ממילא גם חצירו אינה יכולה לזכות לו.
ושם בחידושי הריטב"א הביא שיטת ב"ה שיש לו שיטה מחודשת בביאור למה אין בעל החצר זוכה באבידה:
"והב"ה תירץ דכי אמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו הני מילי כשנפלה מציאה לחצרו כגון אם על הבנים דאמר בפרק בתרא דחולין ובפרק השואל. אי נמי בבאה לו בחצרו כגון ההוא דתנן גבי צבי שבור. אבל הכא בחורין שלו לא כמו החפצים מאליהן ולא נפלו שם אלא הונחו שם מדעת וכי האי גוונא לא אמר רבי יוסי בר חנינא חצרו קונה לו שלא מדעתו אלא כל הקודם להחזיק בהן אחר יאוש בעלים זכה בהן. דיקא נמי דדרך הנחה לאו מציאה היא דכל היכא דמשכח איניש חפץ המונח לא שרו ליה רבנן ליטול ולהכריז אלא היכא דאינו משתמר כלל ואיכא למימר דילמא משכח ליה עכומ"ז ונוטלו אבל היכא דהוי משתמר קצת יניחנו במקום שמונח עד שיבא בעליו ויטלנו, הלכך מחציו ולחוץ אמרינן אחד מבני רשות הרבים הניחו שם ושכח ונתייאש לפי שרבים מצוין שם וזה שקדם זכה ואמרינן דלפני שמצאו זה נתייאש ולא הוי יאוש שלא מדעת. חציו ולפנים נמי שלו לפי שאימר של אמוריים הן ולא אמרינן חצר בעל הבית קונה לו כדפרישנא. דאי אמרינן הכא דחצירו של אדם קונה לו אם כן הוי של אותו ישראל שנפלה קרקע זו בחלקו בשעת חלוק ארץ ישראל וליורשיו אחריו עד עולם ואם כן לא הוי תני הרי אלו שלו".
ונראה ביאור שיטתו שהנה בדרך הינוח אין זה דין אבידה, ואם כן היא כמו באחיזת בעליה, וחצרו זוכה לו כיוון שנתרבתה להיות חשובה כיד שלו, או שמשום שליחות נעשית חשובה כיד שלו, וצריך שהיא תהיה אחוזה בידו. ואם נפלה לשם או רצה לשם הרי דרך נפילה היא כמו נשמטה מאחיזת יד בעליה, ולכן דרך נפילה חשובה אבידה והיא בדין אבידה, ולכן חצירו יכולה להיות חשובה כאחיזת ידו בה. אבל אם הונח בחצירו בכוונה הרי הנחה היא כמו שעדיין היא באחיזת יד המניח ואין כאן אחיזת ידו של בעל החצר בה ולכן אין חצירו יכולה לזכות לו כמו ידו. .
.
.
- --
.
.
ר"ן:
"מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו. מפרש בגמרא מפני שיכול לומר של אמוריים הם ובדשתיך טפי [ובחלוד הרבה], וכיון דתלינן באמוריים ודאי אפילו יש בו סימן הרי אלו שלו.
ואם תאמר למה שלו, תזכה לו חצירו לבעל הכותל, תירצו בתוספות שאין חצירו זוכה לו לאדם אלא במה שהוא עשוי שימצא שם, אבל בשאינו מצוי שימצא שם כי הכא [כמו כאן] לא.
ויש לתרץ עוד ולומר דהכא לא אפשר דתקני ליה חצירו כלל דממון האמוריים לא זכה בו אותו שנמצא בקרקע שלו ששללם מתחלה היה לכל ישראל ולאחר שעמד שם כל כך הרי הוא כאבוד מכל אדם ולפיכך הרי הוא של מוצאו.
ואם תאמר אם כן משנעשה אבוד מכל אדם תקני ליה חצירו?
יש לומר דחצירו לא עדיפא מידו ואלו באה לידו קודם יאוש בעלים תו לא קני ליה הואיל ובאסורא אתא לידיה הילכך חצירו נמי [גם] לא קניא ליה".
תירוצו השני של הר"ן הוא לפי שיטתו כמו שנתבאר לעיל כ"ג ב' עיין שם. וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א על דף כ"ה ב'.
ובריטב"א הביא להקשות על זה:
"וליכא לשנויי כיון דבאיסורא אתא לחצרו לא קני דהכא ודאי לאו באיסורא אתא לידיה דודאי אבדת עכומ"ז מיד כשנפל מעכומ"ז מצי זכי ביה".
והר"ן כבר יישב זאת שכתב שכתב ששללם היה מוקנה לכל ישראל והוא אבידת ישראל ויש בו דין חיוב השבת אבידה.
ובריטב"א בשם ב"ה שהבאתי לעיל כתב בתוך דבריו להקשות על שיטת הרמב"ן:
"דאי אמרינן הכא דחצירו של אדם קונה לו אם כן הוי של אותו ישראל שנפלה קרקע זו בחלקו בשעת חלוק ארץ ישראל וליורשיו אחריו עד עולם ואם כן לא הוי תני הרי אלו שלו".
וגם זה יישב הר"ן שהבעלים הישראל כבר התייאש)
.
.
"בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו, מחציו ולפנים של בעל הבית".
.
.
(תוספות:
"בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו. ואם תאמר והא אמרינן ספק הינוח לא יטול, ועוד דהכא כי נמי נטל להוי מקום סימן ויכריז?
ועוד דמשמע דמתניתין מיירי אפילו ביש בו סימן, דבגמרא הוה בעי לאוקמי מתניתין בסכין וכיס אלא מחמת פירכא אחריתי מוקי לה [מעמיד אותה] באודרא ונסכא.
ויש לומר דאיירי בשתיך [בחלוד] דומיא דכותל ישן, ומסתמא כבר בקשו בעלים ולא מצאו ונתייאשו. אבל מחציו ולפנים של בעל הבית דאינו שוכח חפציו ימים רבים".
תוספות:
"בתוך הבית הרי אלו שלו. מיירי שמצא בזה הענין שנראה שהוא אבידה")
.
.
אמר רב אשי סכינא בתר קתא [אחר הקת], וכיסא [כיס שנותנים בו מעות] בתר שנציה. [סכינא הנמצא באחד מחורי הכותל בתר קתא אזיל [אחר הקת הולך], אי קתיה לגיו [אם קתו לפנים] בני הבית נתנוהו שם, אי קתא לבר בני רשות הרבים נתנוהו שם, שכן דרך אחיזתו. וכן כיסא בתר שנציה. אשטדל"א בלע"ז. רש"י]
ואלא מתניתין דקתני "מחציו ולחוץ שלו, מחציו ולפנים של בעל הבית" ולחזי [ולראות] אי [אם] קתא לגאו [לפנים] אי קתא לבר [לחוץ], אי שנציה לגאו אי שנציה לבר?
מתניתין באודרא [מוכין. רש"י] ונסכא [פלטא של כסף. רש"י].
תנא: "אם היה כותל ממולא מהן חולקין". [ממולא מן החפץ שמחזיק כל רוחב הכותל. רש"י]
פשיטא?
לא צריכא דמשפע בחד גיסא [לא צריכא דמשפע הכותל לחד גיסא [לצד אחד]. רש"י], מהו דתימא [מהו שתאמר] אשתפוכי אישתפוך [מהו דתימא בחצי הגובה היה תחילה ואשתפוכי אשתפוך לצד הנמוך. רש"י], קא משמע לן [משמיענו שלא חוששים לזה].
.
.
"אם היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו".
ואמאי [ולמה], ליזיל בתר בתרא [לילך אחר האחרון]? מי [האם] לא תנן [שקלים ז' ב']: "מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה [בירושלים. רש"י] לעולם מעשר [בין בשעת הרגל בין שלא בשעת הרגל מעשר. שרוב בשר הנאכל בירושלים מעשר לפי שאין אדם שוהה בירושלים עד שיאכל כל מעשרותיו ונותן מעות מעשר לעניי העיר או לאוהביו יושבי העיר ורוב הוצאות מעשר לוקחין בהן בהמות לשלמים, כדגמר שם שם מעשר משלמים במסכת מנחות (פ"ב א'). רש"י]. בהר הבית חולין [ואפילו בשעת הרגל ואע"פ שרוב מעות שבעיר מעשר שעולי רגלים מביאין מעות מעשרותיהן לאכלם, לא שבקינן רובא דשתא [לא עוזבים אנו רוב השנה] ואזלינן בתר רגל [והולכים אחר רגל] אלא אמרינן מלפני הרגל נפלו כאן וחולין הן. רש"י]. ובירושלים [בשאר שווקים שבה. רש"י. מלבד סוחרי בהמה] בשאר ימות השנה חולין בשעת הרגל הכל מעשר [בשאר ימות השנה חולין - דרוב מעות שבעיר חולין. ובשעת הרגל מעשר - שרוב מעות העיר מעשר. רש"י]". ואמר ר' שמעיה בר זעירא מאי טעמא [בירושלים בשעת הרגל מעשר ולא אמרינן מלפני הרגל נפלו כדאמרן בהר הבית. רש"י] הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום [ואם נפלו שם לפני הרגל כבר מצאום מכבדי השוק. אבל הר הבית אין צריך להתכבד בכל יום שאין טיט ועפר קולט שם מתוך שהוא משופע, ועוד שאין אדם נכנס שם במנעל ובאבק שעל רגליו. רש"י]. אלמא [בדבר שעשוי להתכבד. רש"י] אמרינן קמאי קמאי אזלו [ראשונים ראשונים הלכו] והני אחריני נינהו [ואלה אחרים הם]. הכא נמי [כאן גם] קמא קמא אזל והני דבתרא הוא? [ואלה של האחרון הוא. רש"י: הכא נמי - סתם שוכר בית כשהוא יוצא מחפש כל זויותיו ונוטל את שלו ויוצא, ונימא [ונאמר] האחרונים שכחוהו שאילו הראשונים שכחוהו כבר מצאו האחרונים]
.
.
(תוספות:
"וניזל בתר בתרא. דהיינו בעל הבית דמסתמא לעולם הוא דר בביתו עם השוכרים וטרם שהלכו חפשו חפציהם וכבדו הבית ולא שכחו דבר, ואין לתלות המציאה שהיא שלהם אלא בבעל הבית שעדיין נשאר בביתו באחרונה, כגון מעות דתלינן בתר בתרא לפי שמכבדין השווקים בכל יום, ואפילו אין בו סימן דאין בעל הבית מתיאש מה שמפסיד בביתו כסבור שימצאנו היום או למחר כיון שאין נכרים עמו דרים בביתו, וכי משני שעשה פונדק לשלשה בני אדם אפילו כי יש סימן מתיאש".
וזהו שלא כרש"י שפירש בתר בתרא היינו השוכר האחרון. ומבואר מדברי התוספות שאם בעל הבית מתייאש מועיל הייאוש גם כשהחפץ ברשותו, ודלא כמו שכתבו בהרבה ראשונים שייאוש מועיל רק כשאינה ברשות בעלים, וכך נראה מהסוגיות. ואפשר שדברי התוספות כאן זהו דווקא משום שהבית מושכר גם לאחרים והוא גם רשותם ולא רק רשותו של בעל הבית, וברשות שמיוחדת לו מודים התוספות שלא מועיל ייאוש.
אמנם מלשון הרשב"א מבואר שיש שתי שיטות האם יאוש מועיל גם ברשות בעלים, וזה לשונו:
"בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו. ואי תאמר אי דבר שיש בו סימן וכדהוה סלקא דעתך מעקרא בגמרא דמיירי אפילו בסכינא וכיסא, אמאי שלו, יטול ויכריז?
ואפילו למסקנא דאוקימנא בנסכא ואודרא, לאו מהאי טעמא הוא, אלא משום דבסכינא אזלינן בתר קתא ובכיסא בתר שנציה, הא במידי אחרינא אף על גב דאית בה סימן כסכינא וכיסא הרי הוא שלו. ועוד אפילו נסכא יטול ויכריז משום משקל, ואי נמי באודרא ונסכא משום מקום, דמקום הוי סימן.
ועוד דהאי ודאי הנוח הוא ובודאי הנוח לא יגע בהם כלל.
ופירשו בתוספות דהכא נמי בדשתיך טפי, ודמיא לההיא כופרא (לעיל כ"ג ב') דאשתכח במעצרתא דשריא משום דקדחי בה חילפי. ומיהו מחציו ולפנים דבעל הבית, משום דדרך בעל הבית להצניע חפציו בביתו ימים רבים ואינו מתיאש מהם. אי נמי אין יאוש של בעל הבית מפקיע ממון שברשותו, וההיא מעצרתא לא של בעלים ידועים היתה. ואי נמי אין דרך הבעלים להצניע שם אלא של אדם אחר היה, והיינו דאקשינן וליהוי מקום סימן".
אמנם זה נראה וודאי ופשוט שדבר שמונח ביד שומר שלו או גלוי בביתו לא מועיל בו יאוש בעלים, עיין בבא קמא ס"ו א' מה שכתבתי בזה ובעוד מקומות. שהרי לא שייך כלל שתהיה לו דעת של וי לחסרון כיס שהרי הוא מונח ברשותו במקום ידוע לו או ביד שומר שלו, ולא שייך בזה כלל דעת ייאוש, ואם רצונו שלא יהיה שלו עליו להפקירו שהוא מעשה קניין להוציאו מרשותו. ומתוספות לקמן ל' ב' דיבור המתחיל "אפקרה" נראה שאפילו כשהחפץ מחוץ לרשותו לא מועיל בו יאוש כל שהוא לפניו וידוע לו. ודברי הרשב"א הם דווקא באופן שהניח בכותל ושכח שהוא שם ואחר כך לא ידע היכן הוא והוא במקום נסתר ולא מצאו ואמר וי לחסרון כיס. ובזה יש לרשב"א שני צדדים האם הוא כמו אבידה ומועיל בו יאוש, או שכיוון שסוף סוף הוא בחצר שלו לא יועיל בו יאוש. אבל אם יודע שהוא ביד שומר שלו וכל שכן במונח גלוי ברשותו פשוט שלא ייתכן בו דעת ייאוש כלל)
.
.
אמר ריש לקיש משום בר קפרא כגון שעשאו פונדק לשלשה ישראל. [לשלשה ישראל - בבת אחת וכל שכן אם היו עובדי כוכבים, ומי שנפל ממנו מיאש שלא ידע ממאן נבעי [ממי יבקש].
פונדק - מקום שעוברים ושבים לנים לילה אחד ושנים. רש"י]
שמע מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל? [ואפילו ברוב ישראל - דעביד דמייאש ולא סמיך דליהדרו נהליה [ולא סומך שיחזירו לו], דלא מפלגי [שלא מחלקים] בין דבר שיש בו סימן לאין בו סימן. רש"י]
אלא אמר רב מנשיא בר יעקב כגון שעשאו פונדק לשלשה עובדי כוכבים. [שלשה עובדי כוכבים - איידי [אגב] דנקט שלשה גבי ישראל נקט נמי גבי עובדי כוכבים, והוא הדין חד ובלבד שיהא אחרון. רש"י]
רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפילו תימא [תאמר] לשלשה ישראל, מאי טעמא ההוא דנפל מיניה מיאש, מימר אמר מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדי אלא הני [אמר מכיוון שאיש אחר לא היה עמי אלא אלה] אמרי קמייהו כמה זמני ליהדרו לי [אמרתי לפניהם כמה פעמים להחזיר לי] ולא הדרו לי, והשתא ליהדרו [ועכשיו יחזירו]? אי דעתייהו לאהדורה אהדרוה ניהלי והאי דלא אהדרוה לי בדעתייהו למיגזלה. [אם דעתם להחזירה היו מחזירים לי, וזה שלא החזירו לי בדעתם לגזלה.
רש"י: אפילו תימא לשלשה ישראל - ולא תפשוט דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר, דכי פליגי רבנן עליה היכא דנפלה במקום שהרבים מצויין דלא ידע להו לכולהו, דסבר האובד ומימר אמר ההוא דאשכח לא ידע ממי נפלה ולכשיגיע הרגל יכריז עליה ואתן סימן ואטול, אבל הכא דידע להו לכולהו ותבענהו ולא אודו איאושי מיאוש מימר אמר כו']
מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו [מחציו ולחוץ - באחד מחורי כותל הסמוכים לרשות הרבים מצאה מחצי עוביו של כותל ולחוץ שלו, דאמרינן אחד מבני רשות הרבים נתנו שם ושכח, דאע"ג דאמרן לעיל ספק הינוח לא יטול והאי הינוח הוא, הא מוקמינן למתניתין [מעמידים את המשנה] בגמרא דשתיך טפי [שחלוד הרבה] דאיכא יאוש בעלים. רש"י], מחציו ולפנים של בעל הבית.
אם היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו. [ואפילו מצא בתוך הבית כו' - דלא ידוע דמאן נינהו [של מי הם] ובעליו נואשו. רש"י]
.
.
(כתב הרמב"ן:
"ורש"י ז"ל פירש דמתניתין בדשתיך [חלוד] ומשום יאוש בעלים נגעו בה. פירוש לפירושו לא בדשתיך טפי [בחלוד הרבה] שכיון שהוא בכותל חדש לאו מאמוריים הוא, ומיהו מחציו ולחוץ שלו שאחד מבני רשות הרבים הניחוה ונתיאש, אבל מחציו ולפנים אני אומר הבעלים הניחוהו וחצרו קונה לו שלא יצא מרשותו שאין יאוש מפקיע ממון בעל הבית שברשותו וזה עיקר.
והא דאמרינן מצא בכותל ישן הרי אלו שלו מפני שיכול לומר של אמוריים היו ואוקימנא בדשתיך טפי, ואי ישראל אצנעינהו אסור אע"פ שנראה שנתיאשו, מפני שהוא מקום המשתמר לגמרי וליכא יאוש, והא דלא זכי בעל כותל מפני שממון האמוריים בחזקת שבטים הוא ולא בחזקת אותו שבט שנמצא בחלקו. וה"ר משה הספרדי ז"ל [הרמב"ם] פירש מפני שהיא אבודה ממנו ומכל אדם משנים קדמוניות". ועיין עוד שם)
.
.
גמ' תנא [גבי גל וכותל ישן. רש"י]: "מפני שיכול לומר לו [לבעל הגל או לבעל הכותל. רש"י] של אמוריים הן". [של אמוריים שהורישו אבותינו היו. רש"י]
אטו [וכי] אמורים מצנעי, ישראל לא מצנעי? [ישראל לא מצנעי - ומחציו ולפנים אמאי שלו? הרי בעל הבית זה משתמש בה זה כמה שנים. רש"י]
לא צריכא דשתיך טפי. [דשתיך טפי - העלו חלודה רבה דכולי האי לא שביק להו. רש"י]
.
.
(תוספות:
דשתיך. ואם תאמר וליקני ליה חצירו לבעל הגל או לבעל הכותל?
ויש לומר דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם, כמו הכא שהוא מוצנע בעובי הכותל.
וכן מוכח לקמן (עמוד ב') דתנן: "מצא בחנות ובשולחנות הרי אלו שלו", ואין חצירו קונה לחנוני או לשולחני לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו הוה לימצא.
וכן לקמן (כ"ז א') דקאמר לא שנו אלא בלוקח מן התגר דאז הוי שלו ולא אמרינן דקנה אותם תגר כשהיה ברשותו".
יש לעיין לשיטת תוספות מה הטעם שחצירו אינה קונה לו בדבר שיכל להיות שלא ימצאנו לעולם.
במאירי כתב:
"ושמא תאמר אף בישן למה של מוצא, הואיל ויש כאן יאוש יזכה בה בעל החצר שהרי חצרו של אדם המשתמרת קונה לו שלא מדעתו. פרשו גאוני ספרד דוקא באבדה שהוא יכול לראותה אבל זו אינה ידועה לא לו ולא לאחרים והרי היא אבודה מכל אדם".
ולפי זה הביאור בשיטת תוספות שאם אינה גלוייה לעין ויכול להיות שלא ימצאנה לעולם יש בה דין זוטו של ים, שגזירת הכתוב שיש כאן יאוש מצד כל אדם על חפץ זה. ואע"פ שחצירו קונה לו שלא מדעתו זהו משום שיש לו תמיד דעת לזכות בכל דבר שלא יהיה, ומכל מקום זה לא עדיף מצווח שאינו מתייאש שאעפ"כ בדבר שאבודה מכל אדם גזירת הכתוב שיש כאן יאוש.
וכך היא שיטת הרמב"ם בפרק ט"ז מהלכות גזילה ואבידה הלכה ז' ח':
"המוצא מטמון בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו שאני אומר של גוים הקדמונים הן והוא שימצא אותן מטה מטה כדרך כל המטמונות הישנות אבל אם מראין הדברים שהן מטמון חדש אפילו נסתפק לו הדבר הרי זה לא יגע בהן שמא מונחים הם שם.
והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אע"פ שהוא של אמוריים ותהיה מציאה זו לבעל החצר?
מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם, קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם לפיכך הוא של מוצאו.
השגת הראב"ד - ומה אבידה של אדם אמרה תורה וכו'. אמר אברהם: זהו קל וחומר שיש עליו תשובה, אבידה שבים למי תזכה הים אבל אבידה שבגל הגל תזכה לבעליו וכן כותל ישן. אבל הטעם בכאן לפי שאינה חצר המשתמרת וצריך שיהא בעליו בצדו ויאמר זכתה לי חצרי".
ובשיטה מקובצת בשם ריטב"א כתב:
"ויש אומרים דכיון דשתיך טפי עד שיש לומר של אמוריין הוא לא מסקי בעלים אדעתייהו כי הא, וכל מילתא דלא מסקי בעלים אדעתייהו והוי מילתא דלא שכיחא אין חצרם זוכה הם. כן פירש בתוספות. הריטב"א".
ולפי זה נראה שהביאור בשיטת תוספות הוא משום שמה שחצירו זוכה לו שלא מדעתו הוא משום שמן הסתם הוא לעולם מעלה בדעתו שמא נפל דבר בחצירו ורצונו לזכות בו. ובדבר שאינו מעלה בדעתו חסר כאן דין של דעת לזכות.
ובחידושי הריטב"א כתב עוד דרך בהבנת שיטת התוספות:
"הני מילי היכא דאי איתא לבעל חצר בחצרו יכול לראות את המציאה ולזכות בה, אבל הכא דאפילו כי קאי בחצרו לא מצי זכי לה דהא אינו יודע שתהיה אותה מציאה לא קני ליה חצרו.
ודמיא האי תירוצא למאי דאמר בשלוח הקן כל היכא דאיהו מצי זכי [שהוא יכול לזכות] חצירו נמי מצי זכי ליה, אבל היכא דאיהו לא מצי זכי חצירו נמי לא מצי זכי ליה".
וכוונתו לגמרא בחולין קמ"א ב', והובאה גם לקמן ק"ב א', "אמר רב אסור לזכות בביצים שהאם רובצת עליהן שנאמר שלח את האם והדר [ואחר כך] הבנים תקח לך". ועל זה אומרת הגמרא שכמו שהוא עצמו אסור לזכות בביצים כל זמן שלא שילח את האם, כך גם חצירו אינה זוכה לו. והטעם שהרי חצירו אינה אלא כמו יד ארוכה או שליח שלו. ואע"פ שיש לחלק ששם מדובר שהתורה אסרה עליו לזכות בביצים ואם כן וודאי גם אין חצירו זוכה לו בהם, מה שאין כן כאן שמותר לו לזכות באבידה רק אינו יודע שהיא בחצירו ועל זה היה אפשר לומר שחצירו זוכה לו שלא מדעתו, מכל מקום דעת הריטב"א שכיוון שחצירו אינה אלא ידו או שלוחו, מה שהוא עצמו אין לו כח לזכות כיוון שגם אם היה בא לשם לא היה רואהו, ממילא גם חצירו אינה יכולה לזכות לו.
ושם בחידושי הריטב"א הביא שיטת ב"ה שיש לו שיטה מחודשת בביאור למה אין בעל החצר זוכה באבידה:
"והב"ה תירץ דכי אמרינן חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו הני מילי כשנפלה מציאה לחצרו כגון אם על הבנים דאמר בפרק בתרא דחולין ובפרק השואל. אי נמי בבאה לו בחצרו כגון ההוא דתנן גבי צבי שבור. אבל הכא בחורין שלו לא כמו החפצים מאליהן ולא נפלו שם אלא הונחו שם מדעת וכי האי גוונא לא אמר רבי יוסי בר חנינא חצרו קונה לו שלא מדעתו אלא כל הקודם להחזיק בהן אחר יאוש בעלים זכה בהן. דיקא נמי דדרך הנחה לאו מציאה היא דכל היכא דמשכח איניש חפץ המונח לא שרו ליה רבנן ליטול ולהכריז אלא היכא דאינו משתמר כלל ואיכא למימר דילמא משכח ליה עכומ"ז ונוטלו אבל היכא דהוי משתמר קצת יניחנו במקום שמונח עד שיבא בעליו ויטלנו, הלכך מחציו ולחוץ אמרינן אחד מבני רשות הרבים הניחו שם ושכח ונתייאש לפי שרבים מצוין שם וזה שקדם זכה ואמרינן דלפני שמצאו זה נתייאש ולא הוי יאוש שלא מדעת. חציו ולפנים נמי שלו לפי שאימר של אמוריים הן ולא אמרינן חצר בעל הבית קונה לו כדפרישנא. דאי אמרינן הכא דחצירו של אדם קונה לו אם כן הוי של אותו ישראל שנפלה קרקע זו בחלקו בשעת חלוק ארץ ישראל וליורשיו אחריו עד עולם ואם כן לא הוי תני הרי אלו שלו".
ונראה ביאור שיטתו שהנה בדרך הינוח אין זה דין אבידה, ואם כן היא כמו באחיזת בעליה, וחצרו זוכה לו כיוון שנתרבתה להיות חשובה כיד שלו, או שמשום שליחות נעשית חשובה כיד שלו, וצריך שהיא תהיה אחוזה בידו. ואם נפלה לשם או רצה לשם הרי דרך נפילה היא כמו נשמטה מאחיזת יד בעליה, ולכן דרך נפילה חשובה אבידה והיא בדין אבידה, ולכן חצירו יכולה להיות חשובה כאחיזת ידו בה. אבל אם הונח בחצירו בכוונה הרי הנחה היא כמו שעדיין היא באחיזת יד המניח ואין כאן אחיזת ידו של בעל החצר בה ולכן אין חצירו יכולה לזכות לו כמו ידו. .
.
.
- --
.
.
ר"ן:
"מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו. מפרש בגמרא מפני שיכול לומר של אמוריים הם ובדשתיך טפי [ובחלוד הרבה], וכיון דתלינן באמוריים ודאי אפילו יש בו סימן הרי אלו שלו.
ואם תאמר למה שלו, תזכה לו חצירו לבעל הכותל, תירצו בתוספות שאין חצירו זוכה לו לאדם אלא במה שהוא עשוי שימצא שם, אבל בשאינו מצוי שימצא שם כי הכא [כמו כאן] לא.
ויש לתרץ עוד ולומר דהכא לא אפשר דתקני ליה חצירו כלל דממון האמוריים לא זכה בו אותו שנמצא בקרקע שלו ששללם מתחלה היה לכל ישראל ולאחר שעמד שם כל כך הרי הוא כאבוד מכל אדם ולפיכך הרי הוא של מוצאו.
ואם תאמר אם כן משנעשה אבוד מכל אדם תקני ליה חצירו?
יש לומר דחצירו לא עדיפא מידו ואלו באה לידו קודם יאוש בעלים תו לא קני ליה הואיל ובאסורא אתא לידיה הילכך חצירו נמי [גם] לא קניא ליה".
תירוצו השני של הר"ן הוא לפי שיטתו כמו שנתבאר לעיל כ"ג ב' עיין שם. וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א על דף כ"ה ב'.
ובריטב"א הביא להקשות על זה:
"וליכא לשנויי כיון דבאיסורא אתא לחצרו לא קני דהכא ודאי לאו באיסורא אתא לידיה דודאי אבדת עכומ"ז מיד כשנפל מעכומ"ז מצי זכי ביה".
והר"ן כבר יישב זאת שכתב שכתב ששללם היה מוקנה לכל ישראל והוא אבידת ישראל ויש בו דין חיוב השבת אבידה.
ובריטב"א בשם ב"ה שהבאתי לעיל כתב בתוך דבריו להקשות על שיטת הרמב"ן:
"דאי אמרינן הכא דחצירו של אדם קונה לו אם כן הוי של אותו ישראל שנפלה קרקע זו בחלקו בשעת חלוק ארץ ישראל וליורשיו אחריו עד עולם ואם כן לא הוי תני הרי אלו שלו".
וגם זה יישב הר"ן שהבעלים הישראל כבר התייאש)
.
.
"בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו, מחציו ולפנים של בעל הבית".
.
.
(תוספות:
"בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו. ואם תאמר והא אמרינן ספק הינוח לא יטול, ועוד דהכא כי נמי נטל להוי מקום סימן ויכריז?
ועוד דמשמע דמתניתין מיירי אפילו ביש בו סימן, דבגמרא הוה בעי לאוקמי מתניתין בסכין וכיס אלא מחמת פירכא אחריתי מוקי לה [מעמיד אותה] באודרא ונסכא.
ויש לומר דאיירי בשתיך [בחלוד] דומיא דכותל ישן, ומסתמא כבר בקשו בעלים ולא מצאו ונתייאשו. אבל מחציו ולפנים של בעל הבית דאינו שוכח חפציו ימים רבים".
תוספות:
"בתוך הבית הרי אלו שלו. מיירי שמצא בזה הענין שנראה שהוא אבידה")
.
.
אמר רב אשי סכינא בתר קתא [אחר הקת], וכיסא [כיס שנותנים בו מעות] בתר שנציה. [סכינא הנמצא באחד מחורי הכותל בתר קתא אזיל [אחר הקת הולך], אי קתיה לגיו [אם קתו לפנים] בני הבית נתנוהו שם, אי קתא לבר בני רשות הרבים נתנוהו שם, שכן דרך אחיזתו. וכן כיסא בתר שנציה. אשטדל"א בלע"ז. רש"י]
ואלא מתניתין דקתני "מחציו ולחוץ שלו, מחציו ולפנים של בעל הבית" ולחזי [ולראות] אי [אם] קתא לגאו [לפנים] אי קתא לבר [לחוץ], אי שנציה לגאו אי שנציה לבר?
מתניתין באודרא [מוכין. רש"י] ונסכא [פלטא של כסף. רש"י].
תנא: "אם היה כותל ממולא מהן חולקין". [ממולא מן החפץ שמחזיק כל רוחב הכותל. רש"י]
פשיטא?
לא צריכא דמשפע בחד גיסא [לא צריכא דמשפע הכותל לחד גיסא [לצד אחד]. רש"י], מהו דתימא [מהו שתאמר] אשתפוכי אישתפוך [מהו דתימא בחצי הגובה היה תחילה ואשתפוכי אשתפוך לצד הנמוך. רש"י], קא משמע לן [משמיענו שלא חוששים לזה].
.
.
"אם היה משכירו לאחרים אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו".
ואמאי [ולמה], ליזיל בתר בתרא [לילך אחר האחרון]? מי [האם] לא תנן [שקלים ז' ב']: "מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה [בירושלים. רש"י] לעולם מעשר [בין בשעת הרגל בין שלא בשעת הרגל מעשר. שרוב בשר הנאכל בירושלים מעשר לפי שאין אדם שוהה בירושלים עד שיאכל כל מעשרותיו ונותן מעות מעשר לעניי העיר או לאוהביו יושבי העיר ורוב הוצאות מעשר לוקחין בהן בהמות לשלמים, כדגמר שם שם מעשר משלמים במסכת מנחות (פ"ב א'). רש"י]. בהר הבית חולין [ואפילו בשעת הרגל ואע"פ שרוב מעות שבעיר מעשר שעולי רגלים מביאין מעות מעשרותיהן לאכלם, לא שבקינן רובא דשתא [לא עוזבים אנו רוב השנה] ואזלינן בתר רגל [והולכים אחר רגל] אלא אמרינן מלפני הרגל נפלו כאן וחולין הן. רש"י]. ובירושלים [בשאר שווקים שבה. רש"י. מלבד סוחרי בהמה] בשאר ימות השנה חולין בשעת הרגל הכל מעשר [בשאר ימות השנה חולין - דרוב מעות שבעיר חולין. ובשעת הרגל מעשר - שרוב מעות העיר מעשר. רש"י]". ואמר ר' שמעיה בר זעירא מאי טעמא [בירושלים בשעת הרגל מעשר ולא אמרינן מלפני הרגל נפלו כדאמרן בהר הבית. רש"י] הואיל ושוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום [ואם נפלו שם לפני הרגל כבר מצאום מכבדי השוק. אבל הר הבית אין צריך להתכבד בכל יום שאין טיט ועפר קולט שם מתוך שהוא משופע, ועוד שאין אדם נכנס שם במנעל ובאבק שעל רגליו. רש"י]. אלמא [בדבר שעשוי להתכבד. רש"י] אמרינן קמאי קמאי אזלו [ראשונים ראשונים הלכו] והני אחריני נינהו [ואלה אחרים הם]. הכא נמי [כאן גם] קמא קמא אזל והני דבתרא הוא? [ואלה של האחרון הוא. רש"י: הכא נמי - סתם שוכר בית כשהוא יוצא מחפש כל זויותיו ונוטל את שלו ויוצא, ונימא [ונאמר] האחרונים שכחוהו שאילו הראשונים שכחוהו כבר מצאו האחרונים]
.
.
(תוספות:
"וניזל בתר בתרא. דהיינו בעל הבית דמסתמא לעולם הוא דר בביתו עם השוכרים וטרם שהלכו חפשו חפציהם וכבדו הבית ולא שכחו דבר, ואין לתלות המציאה שהיא שלהם אלא בבעל הבית שעדיין נשאר בביתו באחרונה, כגון מעות דתלינן בתר בתרא לפי שמכבדין השווקים בכל יום, ואפילו אין בו סימן דאין בעל הבית מתיאש מה שמפסיד בביתו כסבור שימצאנו היום או למחר כיון שאין נכרים עמו דרים בביתו, וכי משני שעשה פונדק לשלשה בני אדם אפילו כי יש סימן מתיאש".
וזהו שלא כרש"י שפירש בתר בתרא היינו השוכר האחרון. ומבואר מדברי התוספות שאם בעל הבית מתייאש מועיל הייאוש גם כשהחפץ ברשותו, ודלא כמו שכתבו בהרבה ראשונים שייאוש מועיל רק כשאינה ברשות בעלים, וכך נראה מהסוגיות. ואפשר שדברי התוספות כאן זהו דווקא משום שהבית מושכר גם לאחרים והוא גם רשותם ולא רק רשותו של בעל הבית, וברשות שמיוחדת לו מודים התוספות שלא מועיל ייאוש.
אמנם מלשון הרשב"א מבואר שיש שתי שיטות האם יאוש מועיל גם ברשות בעלים, וזה לשונו:
"בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו. ואי תאמר אי דבר שיש בו סימן וכדהוה סלקא דעתך מעקרא בגמרא דמיירי אפילו בסכינא וכיסא, אמאי שלו, יטול ויכריז?
ואפילו למסקנא דאוקימנא בנסכא ואודרא, לאו מהאי טעמא הוא, אלא משום דבסכינא אזלינן בתר קתא ובכיסא בתר שנציה, הא במידי אחרינא אף על גב דאית בה סימן כסכינא וכיסא הרי הוא שלו. ועוד אפילו נסכא יטול ויכריז משום משקל, ואי נמי באודרא ונסכא משום מקום, דמקום הוי סימן.
ועוד דהאי ודאי הנוח הוא ובודאי הנוח לא יגע בהם כלל.
ופירשו בתוספות דהכא נמי בדשתיך טפי, ודמיא לההיא כופרא (לעיל כ"ג ב') דאשתכח במעצרתא דשריא משום דקדחי בה חילפי. ומיהו מחציו ולפנים דבעל הבית, משום דדרך בעל הבית להצניע חפציו בביתו ימים רבים ואינו מתיאש מהם. אי נמי אין יאוש של בעל הבית מפקיע ממון שברשותו, וההיא מעצרתא לא של בעלים ידועים היתה. ואי נמי אין דרך הבעלים להצניע שם אלא של אדם אחר היה, והיינו דאקשינן וליהוי מקום סימן".
אמנם זה נראה וודאי ופשוט שדבר שמונח ביד שומר שלו או גלוי בביתו לא מועיל בו יאוש בעלים, עיין בבא קמא ס"ו א' מה שכתבתי בזה ובעוד מקומות. שהרי לא שייך כלל שתהיה לו דעת של וי לחסרון כיס שהרי הוא מונח ברשותו במקום ידוע לו או ביד שומר שלו, ולא שייך בזה כלל דעת ייאוש, ואם רצונו שלא יהיה שלו עליו להפקירו שהוא מעשה קניין להוציאו מרשותו. ומתוספות לקמן ל' ב' דיבור המתחיל "אפקרה" נראה שאפילו כשהחפץ מחוץ לרשותו לא מועיל בו יאוש כל שהוא לפניו וידוע לו. ודברי הרשב"א הם דווקא באופן שהניח בכותל ושכח שהוא שם ואחר כך לא ידע היכן הוא והוא במקום נסתר ולא מצאו ואמר וי לחסרון כיס. ובזה יש לרשב"א שני צדדים האם הוא כמו אבידה ומועיל בו יאוש, או שכיוון שסוף סוף הוא בחצר שלו לא יועיל בו יאוש. אבל אם יודע שהוא ביד שומר שלו וכל שכן במונח גלוי ברשותו פשוט שלא ייתכן בו דעת ייאוש כלל)
.
.
אמר ריש לקיש משום בר קפרא כגון שעשאו פונדק לשלשה ישראל. [לשלשה ישראל - בבת אחת וכל שכן אם היו עובדי כוכבים, ומי שנפל ממנו מיאש שלא ידע ממאן נבעי [ממי יבקש].
פונדק - מקום שעוברים ושבים לנים לילה אחד ושנים. רש"י]
שמע מינה הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל? [ואפילו ברוב ישראל - דעביד דמייאש ולא סמיך דליהדרו נהליה [ולא סומך שיחזירו לו], דלא מפלגי [שלא מחלקים] בין דבר שיש בו סימן לאין בו סימן. רש"י]
אלא אמר רב מנשיא בר יעקב כגון שעשאו פונדק לשלשה עובדי כוכבים. [שלשה עובדי כוכבים - איידי [אגב] דנקט שלשה גבי ישראל נקט נמי גבי עובדי כוכבים, והוא הדין חד ובלבד שיהא אחרון. רש"י]
רב נחמן אמר רבה בר אבוה אפילו תימא [תאמר] לשלשה ישראל, מאי טעמא ההוא דנפל מיניה מיאש, מימר אמר מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדי אלא הני [אמר מכיוון שאיש אחר לא היה עמי אלא אלה] אמרי קמייהו כמה זמני ליהדרו לי [אמרתי לפניהם כמה פעמים להחזיר לי] ולא הדרו לי, והשתא ליהדרו [ועכשיו יחזירו]? אי דעתייהו לאהדורה אהדרוה ניהלי והאי דלא אהדרוה לי בדעתייהו למיגזלה. [אם דעתם להחזירה היו מחזירים לי, וזה שלא החזירו לי בדעתם לגזלה.
רש"י: אפילו תימא לשלשה ישראל - ולא תפשוט דהלכה כרבי שמעון בן אלעזר, דכי פליגי רבנן עליה היכא דנפלה במקום שהרבים מצויין דלא ידע להו לכולהו, דסבר האובד ומימר אמר ההוא דאשכח לא ידע ממי נפלה ולכשיגיע הרגל יכריז עליה ואתן סימן ואטול, אבל הכא דידע להו לכולהו ותבענהו ולא אודו איאושי מיאוש מימר אמר כו']
תגובות
הוסף רשומת תגובה