"שוטחה לצורכה אבל לא לכבודו וכו'". [מצא כסות מנערה אחד לשלשים יום ושוטחה לצרכה אבל לא לכבודו]
איבעיא להו לצורכו ולצורכה מאי?
תא [בוא] שמע: "שוטחה לצורכה". לצורכה אין [הן], הא לצורכו ולצורכה לא.
אימא [אמור] סיפא: "אבל לא לכבודו". לכבודו הוא דלא, הא לצורכה ולצורכו שפיר דמי.
אלא מהא ליכא למשמע מינה [מהמשנה אין לשמוע].
.
.
(תוספות:
"לצורכו ולצורכה מאי. דוקא בשיטוח כסות מבעיא ליה וכל דדמי ליה, דשמא יניחנה שטוחה יותר מכדי צורכה עד שיתקלקל. אבל בספר אמרינן דקורא בהן אף על גב דצורכו הוא כמו צורכה ולא גזרינן דליכא למיחש למידי [שאין לחשוש למאומה] כיון שקבעו לו זמן אחד לשלשים יום או אחד לי"ב חדש ולא ילמוד בו בתחלה גם לא יקרא וישנה.
וכלי נחשת דתניא לקמן דמשתמש אפילו בחמין, וכלי כסף בצונן, אפילו לצורכו מותר כיון שעל ידי אותו תשמיש אינו יכול לבא לידי קלקול. ותדע דאי דוקא לצורך הכלי מאי פריך פקדון מאי עבידתיה גביה כיון שהוא שומר יש לו לעיין שלא יתקלקל אע"פ שהבעלים אינם אומרים לו להשתמש")
.
.
תא [בוא] שמע: "לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד [יתד שתולים עליה בגדים] לצרכו. אבל ישטחנה על גבי מטה ועל גבי מגוד לצרכה.
נזדמנו לו אורחים לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד בין לצורכו בין לצורכה". [נזדמנו לו אורחים - קא סלקא דעתך [עולה בדעתך] טעמא משום דמתכבד בהם ואיכא לצורכה ולצרכו. רש"י]
שאני התם דמקלא קלי לה [ששורף אותה], אי [אם] משום עינא אי משום גנבי. [שאני התם דקא קלי לה - בשטיחה זו הוא שורפה ומה הוא שריפתה. אי משום עינא - שתשלוט בה עין רע של אורחין. אי משום גנבי - פן יגנבוה האורחים. רש"י]
.
.
[פרשת עגלה ערופה. דברים כ"א:
"א כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. ב וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. ג וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. ד וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. ה וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. ו וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. ז וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. ח כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. ט וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה]
.
תא שמע: "הכניסה לרבקה ודשה כשירה [הכניסה לרבקה - בעגלה ערופה קאי. רבקה - קופל"ה בלע"ז, שמדבקים שלש בהמות או ארבעה בצואריהן זו אצל זו ודשים הדישה. כשירה - הואיל ולא נתכוון שתדוש. רש"י]. בשביל שתינק ותדוש פסולה [ואם בשביל שתינק ותידוש - שהיתה אמה דשה והכניס את הבת לשם שתינק ואף נתכוין שתדוש פסולה. רש"י]". והא הכא דלצורכו ולצורכה הוא וקתני פסולה? [כעת סובר שמהתורה אם עושה לצרכו ולצרכה מותרת כיוון שממילא עושה לצרכה אין בכך כדי לפסול אם מתכוון שאותה עבודה תהא בו בזמן גם לצורך עצמו. רק חכמים גזרו שמא יימשך לעשות לצרכו יותר ממה שהוא לצרכה. והיא כמו הגזירה באבידה שאם ישטח לצרכו ולצרכה יבוא לשטח יותר מאשר אם היה משטח רק לצרכה.
שיטה מקובצת: "והא הכא דלצרכו ולצרכה וקתני פסולה, אלמא לצרכו ולצרכה חשיב כלצרכו לחודיה. דקתני התם [המשך ברייתא זו כפי שהיא בתוספתא]: "זה הכלל כל שלצרכה כשרה לצורך אחר פסולה". וקסלקא דעתין דטעמא משום דחיישינן שמא ישהה אותה לדוש אחר שתפסוק מלינק. הרא"ש ז"ל.
וכך כתב תלמיד הרב רבינו פרץ ז"ל וזה לשונו, השתא סלקא דעתין דהאי פסולה היינו מדרבנן משום דחיישינן שמא תפסוק מלינק דהשתא ליכא בזו לצרכה. עד כאן]
שאני התם דאמר קרא (דברים כא, ג): "אשר לא עובד בה" - מכל מקום [כל צד עבודה אסור, וגם אם עשה לצרכו ולצרכה אסור מהתורה, והוא גזירת הכתוב בעגלה ערופה ואין מזה ראיה לתקנת חכמים באבידה].
אי הכי [אם כך] אפילו רישא נמי? [אם היינו דורשים לאסור כל עבודה, היה אסור גם ברישא כיוון שמכל מקום היא דשה. וממה שמותר ברישא מוכח שאין אנו דורשים לאסור כל צד עבודה אלא הדין מדאורייתא נשאר כפי הסברא שאם עושה לצורך עצמה לא אכפת לנו אם ממילא מאותה עבודה הוא מכוון להנות. ושוב מוכח מכאן שחכמים גזרו שמא תדוש גם אחרי היניקה והוא הדין יש לגזור גם בשטח את האבידה לצרכו ולצרכה]
הא לא דמיא [תירוצא היא. רש"י] אלא להא דתנן [פרה ב' ד']: "שכן עליה עוף כשירה [בפרה אדומה קאי. רש"י]. עלה עליה זכר פסולה". [שנאמר אשר לא עלה עליה עול [במדבר י"ט ב': "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל], ותניא עול אין לי אלא עול כו' במסכת סוטה (מ"ו א') והאי הכניסה לרבקה ודשה דלא ניחא ליה בה דמיא לשכן עליה עוף. רש"י]
מאי טעמא, כדרב פפא. דאמר רב פפא אי [אם] כתיב עוּבַּד וקרינן עוּבַּד הוה אמינא [היינו אומרים] אפילו ממילא [עוּבַּד משמע כל עבודה שעשתה מממילא מאליה ולא רק מה שהוא עשה בעצמו]. ואי כתיב עָבַד וקרינן עָבַד הוה אמינא עד דעבד בה איהו [הוא. משמע דווקא שהוא עבד בעצמו ולא שנעשתה בה עבודה ממילא מאליה]. השתא [כעת] דכתיב עָבַד וקרינן עוּבַּד, בעינן עוּבַּד דומיא דעָבַד מה עָבַד דניחא ליה אף עוּבַּד דניחא ליה. [בעגלה ערופה כתוב "אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ". התורה מתפרשת לפי הכתיב ומתפרשת לפי הקרי. הקרי הוא מסורת הקריאה והוא נמסר על ידי הניקוד, והכתיב הוא משמעות התיבה כמו שהיא כתובה ללא מסורת הקריאה והניקוד. לפי הכתיב אם כתוב עובד עם וא"ו הוא מתפרש עוּבַּד. ואם כתוב עבד בלי וא"ו הפירוש לפי הכתיב לעולם הוא עָבַד. כעת כתוב "עֻבַּד", ויש לה שני פירושים שונים. לפי הכתיב שהוא ללא מסורת הקריאה כתוב כאן עָבַד, ולפי מסורת הקריאה כתוב כאן עוּבַּד. ליישב את הסתירה דורשים שמעוּבַּד לומדים שנאסרת גם אם הוא לא עשה את המלאכה בעצמו, שאם היה כתוב רק עָבַד, היינו אומרים שנאסרת רק אם הוא עצמו עבד, וכגון שהעלה עליה זכר בעצמו, ומשמעות עוּבַּד יש בה לאסור גם אם נעשה לא על ידו. ומעָבַד לומדים שאע"פ שמסורת הקריאה מלמדת שאין צורך דווקא שיעשה בעצמו, מכל מקום צריך שיהיה מדעתו, ובדומה לעשה הוא עצמו שעשה מדעתו. ואם לא היה כתוב עָבַד אלא עובד, היינו אומרים שנאסרת בנעשתה בה מלאכה מאליה אפילו שלא מדעתו, וכגון ששכן עליה עוף.
בשיטה מקובצת בשם תוספות שאנ"ץ כתב:
"כתיב עבד וקרינן עובד. הא לא שייכא לפלוגתא דיש אם למקרא ויש אם למסורת כיון שיש המקרא והמסורת לענין אחד. וכן יותן דומיא דכי יתן"].
.
.
(כתב השיטה מקובצת בשם תוספות שאנ"ץ:
"עלה עליה זכר פסולה. אף על גב דלא ניחא ליה משום דדמיה יקרים מכל מקום חשיב ניחא ליה כיון דבשאר פרות הוה ניחא ליה. ועוד אם באת להכשיר אם כן הוה ניחא ליה".
ובתוספות הנדפס כתבו כתירוץ השני:
"ואם תאמר ועלה עליה זכר אמאי פסולה הא ודאי לא ניחא ליה להפסיל פרה שדמיה יקרים בשביל דבר מועט. ויש לומר דאם היתה כשירה הוה ניחא ליה ולכך אין להכשיר".
ובר"ן כתב:
"ויש לומר דכיון שהמעשה מצד עצמו ניחא ליה אין לנו להכשירה מצד פסולה, שאם כן יהא פסולה סבת הכשרה ואי אפשר, ועוד שאם תכשירנה ודאי ניחא ליה")
.
.
"כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהן וכו'". [כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהן לצרכן אבל לא לשחקן]
תנו רבנן: "המוצא כלי עץ משתמש בהן בשביל שלא ירקבו.
כלי נחושת משתמש בהן בחמין אבל לא על ידי האור מפני שמשחיקן. [משתמש בהן בחמין - וכל שכן בצונן. אבל לא על ידי האור - לא יתן הכלי על האור. רש"י]
כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן.
מגריפות וקרדומות משתמש בהן ברך אבל לא בקשה מפני שמפחיתן. [מגריפות - וודיל"ש עשויין לגרוף הכירות או להפריש תאנים המדובקים. שמפחיתן - פוגמן. רש"י.
כלי נחושת וכסף וזהב הם בכלל מה שנאמר לקמן מ"ב א' כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. וכמו שכתב רש"י על המשנה לעיל כ"ט ב'. וצריך שישתמש בהם כדי שלא יתעפשו מלבד זהב שאינו מתעפש. כלי עץ ומגריפות וקרדומות אינם צריכים שמירה בקרקע, וצריך לומר שאם לא משתמש בהם הם נרקבים אע"פ שאינם בקרקע]
כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבא אליהו. [זהב אינו מתעפש בארץ וזכוכית שמא ישבר. רש"י על המשנה לעיל כ"ט ב']
כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון".
פקדון מאי עבידתיה גביה? [מה מעשיו אצלו. רש"י: מאי עבידתיה גביה - מה לו להשתמש בו יבא בעליו וישתמש בו]
אמר רב אדא בר חמא אמר רב ששת בפקדון שהלכו בעליהן למדינת הים. [עיין מה שנתבאר בזה לעיל כ"ט ב']
.
.
"מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול הרי זה לא יטול".
מנהני מילי [מניין דברים אלה] דתנו רבנן: (דברים כב, א) [לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם] ""והתעלמת" - פעמים שאתה מתעלם [והתעלמת מהם - וללמדך בא שמותר להתעלם. רש"י], ופעמים שאי אתה מתעלם [דכתיב לא תוכל להתעלם. רש"י]. הא כיצד, היה כהן והיא [האבידה] בבית הקברות [וכהן אסור להיטמא למת], או שהיה זקן ואינה לפי כבודו [שישיבנה. רש"י], או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו [שיבטל בהשבתה מרובה על דמי האבידה. רש"י], לכך נאמר והתעלמת מהם".
למאי איצטריך קרא [למה נצרך הפסוק]? אילימא [אם לומר] לכהן והיא בבית הקברות, פשיטא, האי עשה [השב תשיבם. ואע"ג דלא תעשה נמי איכא [גם יש], אין לא תעשה מועיל לדחות לא תעשה, אלא עשה הוא דקא דחי ליה [הוא שדוחה אותו], כדאמרינן ביבמות (כ"א א'). רש"י.
נימוקי יוסף [ט"ז א' מדפי הרי"ף]: הלכך לגבי הדוחה לא מחשב לאו כלל, אבל לגבי הנדחין חשיב להו], והאי [טומאת מת לכהן] לא תעשה ועשה [לנפש לא יטמא [לא תעשה]. קדושים יהיו [עשה]. רש"י], ולא אתי [בא] עשה ודחי את לא תעשה ועשה. [מצוות עשה דוחה איסור לא תעשה, אבל אינה דוחה איסור שהוא גם לא תעשה וגם עשה [יבמות כ"א א']. לכן מצוות עשה של אבידה אינה דוחה את האיסור של טמואת מת לכהן, כיוון שהכהן מצווה גם בלאו [לנפש לא יטמא] וגם במצוות עשה [קדושים יהיו]]
.
.
(ר"ן:
"קרא למאי אתא, אילימא לכהן והיא בבית הקברות פשיטא עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה. כך היא הגרסא בהלכות הרב אלפסי ז"ל ובפירוש רש"י ז"ל.
והקשו הם ז"ל השבת אבידה נמי [גם] עשה ולא תעשה הוא, ותירצו דהכא לא חשיב ליה ללאו שבו משום דעשה הוא דקא דחי אבל לאו אינו דוחה, הילכך לגבי הדוחים לא מיחשב לאו כלל. אבל לקמן (ל"ב א') גבי אמר לו אביו אל תחזיר דלאו שבו נדחה, חשבינן ליה וכדאמרינן בההיא טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לאו הכי הוה אמינא [היינו אומרים] נציית ליה, עשה ולא תעשה הוא.
[לקמן ל"ב א': "תנו רבנן: "מנין שאם אמר לו אביו היטמא, או שאמר לו אל תחזיר, שלא ישמע לו, שנאמר: (ויקרא יט, ג) "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה'" כולכם חייבין בכבודי".
טעמא דכתב רחמנא "את שבתותי תשמרו" הא לאו הכי הוה אמינא צייתא ליה [היינו אומרים ציית לו. רש"י: דאתי [שבא] עשה דכיבוד ודחי לא תעשה דלא תוכל להתעלם], ואמאי [ולמה] האי עשה והאי לא תעשה ועשה [אבידה עשה ולא תעשה היא, השב תשיבם, לא תוכל להתעלם. רש"י], ולא אתי [בא] עשה ודחי את לא תעשה ועשה.
איצטריך סלקא דעתך אמינא [עולה בדעתך נאמר] הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום שנאמר כאן (שמות כ, יא) כבד את אביך ואת אמך, ונאמר להלן (משלי ג, ט) כבד את ה' מהונך, הלכך לציית ליה, קא משמע לן דלא לשמע ליה [משמיענו הדרשא את שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי שלא ישמע לאביו. אבל לולא שהיינו אומרים שישמע לו כי הוקש כיבוד אב לכבודו של מקום לא היה צריך דרשא זו ללמדנו שלא ישמע לו, כיוון שעשה של כיבוד אב לא דוחה השבת אבידה שיש בה לא תעשה וגם עשה]]
ואיכא דמקשו היכי אמרינן הכא דהשבת אבדה עשה, והא כל שלא נטלה, כזו שהיא בבית הקברות, לא עבר אעשה כלל, אלא הלאו דלא תוכל להתעלם. כדאמרינן לעיל (כ"ו ב') המתין לה לאחר שנתיאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם. דאלמא דעשה דהשב תשיבם לא חייל אלא על מי שנטלה שיחזירנה אבל מי שלא נטלה אינו עובר על עשה כלל.
וכן נמי הא דאמרינן לקמן [ל"ב א'] דהשבת אבדה עשה ולא תעשה היא, היכי משכחת לה [איך מוצאים אותה], אי [אם] בנטלה משום השב תשיבם בלבד הוא עובר, אי בשהעלים עיניו ולא נטלה כלל משום לא תוכל להתעלם בלבד הוא עובר.
וראיתי בחידושי הרמב"ן ז"ל בתירוץ קושיא זו דברים רחוקים מאוד ואע"פ שגדולי האחרונים ז"ל סמכו עליו אין דעתי נוחה מהם. לפי שהם ז"ל הוצרכו לידחק משום דסבירא להו שהרואה אבדה ואינו מחזירה והולך לו אינו עובר אעשה דהשב תשיבם אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד וכדמוכחא ההיא דלעיל לכאורה.
ואני איני אומר כן, אלא כל הרואה אבידה והולך לו עובר הוא בעשה ולא תעשה [הר"ן מחדש שלא כדעת הרמב"ן, שחיוב עשה של השב תשיבם אינו חל דווקא אחרי שהגביה, ולשיטת הר"ן גם אם לא הגביה ומתעלם והולך לדרכו עובר לא רק על לא תוכל להתעלם אלא גם על עשה של השב תשיבם], וכי אמרינן לעיל בהמתין לה לאחר שנתיאשו הבעלים ונטלה דאינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד התם היינו טעמא לפי שהמתין לה ולא הניחה באבידתה ועדיין היה יכול להשיבה ולקיים עשה שבה. דודאי הרואה אבדה ולא נטלה מיד כיון ששמר אותה לא עבר על עשה שבה אלא כשבטלו והלך לו, וכשנתיאשו בעלים ממנה מחמת הבעלים הוא שנתבטל עשה זה ולא מחמתו של מוצא זה, והרי הוא לענין זה כאלו נטלה להחזירה ואמר בעליה אי אפשי [אין רצוני] בה, שאע"פ שלא נתקיים עשה שבה מכל מקום לא נתבטל. אבל הרואה אבדה והניחה באבידתה והלך לו מיד בטלו.
שאם לא תאמר כן אלא שאין עשה של השב תשיבם בא אלא למי שנטלה שיחזירנה, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה האיך הוא עובר בכולן ועל אי זה צד אתה מחייבו משום השב תשיבם, אם תאמר מפני שלא נטלה כדי להחזירה והרי אתה אומר שמי שאינו נוטל אבדה אינו עובר בעשה כלל, ואם תאמר מפני שלא החזירה לאחר שנטלה והרי זה לגוזלה נטלה והשב תשיבם ליתיה בגזלה אלא באבידה, ועוד דעובר בכולן בשעה שנטלה משמע דהכי הוא בלאוין דלא תגזול ולא תוכל להתעלם ולדבריך אינו עובר משום השב תשיבם אלא מחויב הוא בהשב תשיבם, אלא כך הוא עיקרן של דברים שכל מי שרואה אבידה ומניח אותה באבידתה הרי הוא עובר בלאו ועשה ולפיכך נטלה על מנת לגוזלה אף משום השב תשיבם הוא עובר שהרי הניחה באבידתה ולא עוד אלא שהפקיעה מבעליה לגמרי, אבל המתין לה לאחר שנתיאשו הבעלים ונטלה אע"פ שלא קיים עשה שבה לאלתר מכל מקום לא בטלו, ומחמת בעלים הוא שנתבטל שנתיאשו ממנה, ואפילו הכי [כך] משום לא תוכל להתעלם הוא עובר שהרי העלים עיניו שלא ליטלה כדי שלא יזכו בה בעלים. נמצאת למד שכל הרואה אבידה ולא החזירה והלך לו עבר על עשה ועל לא תעשה, ונתקיימו סוגיות הללו כפשטן וכמשמען. כן נראה לי וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות גזילה ואבידה [הלכה א'] שכך כתב: "השבת אבידה לישראל מצות עשה שנאמר השב תשיבם. והרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה עובר בלא תעשה שנאמר לא תראה את שור אחיך והתעלמת מהם ובטל מצות עשה. ואם השיבה קיים מצות עשה".
ועיין שם עוד שכתב שיש מקשים שמצוות עשה דוחה לאו זהו דווקא כשמקיים את המצווה באותו זמן שעובר על הלאו. אבל אינו רשאי לעבור לאו עכשיו כדי לקיים מצווה אחר כך. וכאן מייד כשנכנס לבית הקברות הוא עובר על הלאו של טומאה לכהן, ואת המצווה מקיים רק אחר כך כשמשיב את האבידה. ותירץ: "הכא מעידנא [מזמן] דקא עקר ליה ללאו מתעסק הוא במצוה עצמה ואע"פ שלא נגמרה מה בכך, והא מילה בצרעת כיוצא בה היא שמשעה שמל קוצץ בהרתו [שזהו לאו שנדחה מפני עשה של מילה] ומצות מילה לא נגמרה עד שפרע, דקיימא לן מל ולא פרע כאלו לא מל")
.
.
ותו [ועוד] לא דחינן איסורא מקמי [מלפני] ממונא.
.
.
(עיין לעיל כ"א א' [ונתבאר עוד בזה לעיל כ"ג ב'], ששיטת הרמב"ם שאבידה היא דיני ממונות בין המוצא לבעלים, ובספק זוכה המוצא משום המוציא מחבירו עליו הראיה. ובזה מובן דברי הגמרא כאן, שחיוב עשה של אבידה הוא חיוב מסברת דיני ממונות לחבירו, ואינו חיוב מצווה שבין אדם למקום. שמצוות עשה של אבידה היא ציווי לקיים את חובתו לחבירו מדיני ממונות, ואינו שמוטל עליו חיוב ישר כלפי הקב"ה. וכמו מצוות גזל שחיובה הוא לקיים את מה שחייב לחבירו מדיני ממונות, ואינה חיוב ישר כלפי הקב"ה (ולכן בספק ממון זוכה המוחזק ואינו חושש משום ספק גזל, שדין גזל הוא רק לקיים חובתו לחבירו מדיני ממונות, ודיני ממונות מורים שבספק המוחזק זוכה). וחיוב לחבירו אינו דוחה לאו כלפי הקב"ה. ואע"פ שיש בו מצוות עשה היא אינה אלא לקיים את חיובו לחבירו ולא חיוב כלפי הקב"ה.
אמנם לשיטת הרא"ש צריך עיון, שהוא סובר שאבידה אינה מדיני ממונות וכמו שביארתי סברתו לעיל כ"ג ב', אלא היא מצוות עשה שמחויב בה כלפי הקב"ה ולכן ספיקה לחומרא ולא אומרים שהמוצא יזכה מספק משום שהוא מוחזק. וצריך לומר להרא"ש שמכל מקום כיוון שהיא מצווה על עניין ממון והיא מצווה שבין אדם לחבירו (להרמב"ם היא דיני ממונות ודנים בה מסברת דיני ממונות, ולהרא"ש היא מצווה ולא דיני ממונות, אבל עדיין היא מצווה שבין אדם לחבירו וכגון לאהוב את הגר וכיו"ב שאינה דיני ממונות אלא מצווה ונחשבת איסורא ולא ממונא, אבל עדיין היא בין אדם לחבירו ולא בין אדם למקום), אינה דוחה איסור, וצריך עוד עיון.
ושוב ראיתי שזכיתי לכוון בזה לדברי ראשונים, שלקמן ל"ב א' הקשו לגבי אמר לו אביו שלא להשיב אבידה, והגמרא דנה האם עשה של כבוד אב ידחה לא תעשה של אבידה. וכתב בשיטה מקובצת: "והקשה מהר"ם דמאי פריך הא אמרינן לעיל דלא דחינן איסורא מקמי ממונא אם כן לית לן למידחי עשה דכיבוד מקמי השבת אבידה". ובתירוץ אחד כתב שם השיטה מקובצת: "אי נמי עשה דכיבוד נמי חשיב עשה דממונא. פירוש כיון דהוא להנאת אדם")
.
.
אלא לשלו מרובה משל חבירו? מדרב יהודה אמר רב נפקא [יוצאת. נלמדת], דאמר רב יהודה אמר רב: (דברים טו, ד) "אפס כי לא יהיה בך אביון" [לא יהיה בך אביון - לא תביא עצמך לידי עניות. רש"י] שלך קודם לשל כל אדם.
איבעיא להו לצורכו ולצורכה מאי?
תא [בוא] שמע: "שוטחה לצורכה". לצורכה אין [הן], הא לצורכו ולצורכה לא.
אימא [אמור] סיפא: "אבל לא לכבודו". לכבודו הוא דלא, הא לצורכה ולצורכו שפיר דמי.
אלא מהא ליכא למשמע מינה [מהמשנה אין לשמוע].
.
.
(תוספות:
"לצורכו ולצורכה מאי. דוקא בשיטוח כסות מבעיא ליה וכל דדמי ליה, דשמא יניחנה שטוחה יותר מכדי צורכה עד שיתקלקל. אבל בספר אמרינן דקורא בהן אף על גב דצורכו הוא כמו צורכה ולא גזרינן דליכא למיחש למידי [שאין לחשוש למאומה] כיון שקבעו לו זמן אחד לשלשים יום או אחד לי"ב חדש ולא ילמוד בו בתחלה גם לא יקרא וישנה.
וכלי נחשת דתניא לקמן דמשתמש אפילו בחמין, וכלי כסף בצונן, אפילו לצורכו מותר כיון שעל ידי אותו תשמיש אינו יכול לבא לידי קלקול. ותדע דאי דוקא לצורך הכלי מאי פריך פקדון מאי עבידתיה גביה כיון שהוא שומר יש לו לעיין שלא יתקלקל אע"פ שהבעלים אינם אומרים לו להשתמש")
.
.
תא [בוא] שמע: "לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד [יתד שתולים עליה בגדים] לצרכו. אבל ישטחנה על גבי מטה ועל גבי מגוד לצרכה.
נזדמנו לו אורחים לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד בין לצורכו בין לצורכה". [נזדמנו לו אורחים - קא סלקא דעתך [עולה בדעתך] טעמא משום דמתכבד בהם ואיכא לצורכה ולצרכו. רש"י]
שאני התם דמקלא קלי לה [ששורף אותה], אי [אם] משום עינא אי משום גנבי. [שאני התם דקא קלי לה - בשטיחה זו הוא שורפה ומה הוא שריפתה. אי משום עינא - שתשלוט בה עין רע של אורחין. אי משום גנבי - פן יגנבוה האורחים. רש"י]
.
.
[פרשת עגלה ערופה. דברים כ"א:
"א כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. ב וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. ג וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. ד וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. ה וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. ו וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. ז וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. ח כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהוָה וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. ט וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה]
.
תא שמע: "הכניסה לרבקה ודשה כשירה [הכניסה לרבקה - בעגלה ערופה קאי. רבקה - קופל"ה בלע"ז, שמדבקים שלש בהמות או ארבעה בצואריהן זו אצל זו ודשים הדישה. כשירה - הואיל ולא נתכוון שתדוש. רש"י]. בשביל שתינק ותדוש פסולה [ואם בשביל שתינק ותידוש - שהיתה אמה דשה והכניס את הבת לשם שתינק ואף נתכוין שתדוש פסולה. רש"י]". והא הכא דלצורכו ולצורכה הוא וקתני פסולה? [כעת סובר שמהתורה אם עושה לצרכו ולצרכה מותרת כיוון שממילא עושה לצרכה אין בכך כדי לפסול אם מתכוון שאותה עבודה תהא בו בזמן גם לצורך עצמו. רק חכמים גזרו שמא יימשך לעשות לצרכו יותר ממה שהוא לצרכה. והיא כמו הגזירה באבידה שאם ישטח לצרכו ולצרכה יבוא לשטח יותר מאשר אם היה משטח רק לצרכה.
שיטה מקובצת: "והא הכא דלצרכו ולצרכה וקתני פסולה, אלמא לצרכו ולצרכה חשיב כלצרכו לחודיה. דקתני התם [המשך ברייתא זו כפי שהיא בתוספתא]: "זה הכלל כל שלצרכה כשרה לצורך אחר פסולה". וקסלקא דעתין דטעמא משום דחיישינן שמא ישהה אותה לדוש אחר שתפסוק מלינק. הרא"ש ז"ל.
וכך כתב תלמיד הרב רבינו פרץ ז"ל וזה לשונו, השתא סלקא דעתין דהאי פסולה היינו מדרבנן משום דחיישינן שמא תפסוק מלינק דהשתא ליכא בזו לצרכה. עד כאן]
שאני התם דאמר קרא (דברים כא, ג): "אשר לא עובד בה" - מכל מקום [כל צד עבודה אסור, וגם אם עשה לצרכו ולצרכה אסור מהתורה, והוא גזירת הכתוב בעגלה ערופה ואין מזה ראיה לתקנת חכמים באבידה].
אי הכי [אם כך] אפילו רישא נמי? [אם היינו דורשים לאסור כל עבודה, היה אסור גם ברישא כיוון שמכל מקום היא דשה. וממה שמותר ברישא מוכח שאין אנו דורשים לאסור כל צד עבודה אלא הדין מדאורייתא נשאר כפי הסברא שאם עושה לצורך עצמה לא אכפת לנו אם ממילא מאותה עבודה הוא מכוון להנות. ושוב מוכח מכאן שחכמים גזרו שמא תדוש גם אחרי היניקה והוא הדין יש לגזור גם בשטח את האבידה לצרכו ולצרכה]
הא לא דמיא [תירוצא היא. רש"י] אלא להא דתנן [פרה ב' ד']: "שכן עליה עוף כשירה [בפרה אדומה קאי. רש"י]. עלה עליה זכר פסולה". [שנאמר אשר לא עלה עליה עול [במדבר י"ט ב': "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל], ותניא עול אין לי אלא עול כו' במסכת סוטה (מ"ו א') והאי הכניסה לרבקה ודשה דלא ניחא ליה בה דמיא לשכן עליה עוף. רש"י]
מאי טעמא, כדרב פפא. דאמר רב פפא אי [אם] כתיב עוּבַּד וקרינן עוּבַּד הוה אמינא [היינו אומרים] אפילו ממילא [עוּבַּד משמע כל עבודה שעשתה מממילא מאליה ולא רק מה שהוא עשה בעצמו]. ואי כתיב עָבַד וקרינן עָבַד הוה אמינא עד דעבד בה איהו [הוא. משמע דווקא שהוא עבד בעצמו ולא שנעשתה בה עבודה ממילא מאליה]. השתא [כעת] דכתיב עָבַד וקרינן עוּבַּד, בעינן עוּבַּד דומיא דעָבַד מה עָבַד דניחא ליה אף עוּבַּד דניחא ליה. [בעגלה ערופה כתוב "אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ". התורה מתפרשת לפי הכתיב ומתפרשת לפי הקרי. הקרי הוא מסורת הקריאה והוא נמסר על ידי הניקוד, והכתיב הוא משמעות התיבה כמו שהיא כתובה ללא מסורת הקריאה והניקוד. לפי הכתיב אם כתוב עובד עם וא"ו הוא מתפרש עוּבַּד. ואם כתוב עבד בלי וא"ו הפירוש לפי הכתיב לעולם הוא עָבַד. כעת כתוב "עֻבַּד", ויש לה שני פירושים שונים. לפי הכתיב שהוא ללא מסורת הקריאה כתוב כאן עָבַד, ולפי מסורת הקריאה כתוב כאן עוּבַּד. ליישב את הסתירה דורשים שמעוּבַּד לומדים שנאסרת גם אם הוא לא עשה את המלאכה בעצמו, שאם היה כתוב רק עָבַד, היינו אומרים שנאסרת רק אם הוא עצמו עבד, וכגון שהעלה עליה זכר בעצמו, ומשמעות עוּבַּד יש בה לאסור גם אם נעשה לא על ידו. ומעָבַד לומדים שאע"פ שמסורת הקריאה מלמדת שאין צורך דווקא שיעשה בעצמו, מכל מקום צריך שיהיה מדעתו, ובדומה לעשה הוא עצמו שעשה מדעתו. ואם לא היה כתוב עָבַד אלא עובד, היינו אומרים שנאסרת בנעשתה בה מלאכה מאליה אפילו שלא מדעתו, וכגון ששכן עליה עוף.
בשיטה מקובצת בשם תוספות שאנ"ץ כתב:
"כתיב עבד וקרינן עובד. הא לא שייכא לפלוגתא דיש אם למקרא ויש אם למסורת כיון שיש המקרא והמסורת לענין אחד. וכן יותן דומיא דכי יתן"].
.
.
(כתב השיטה מקובצת בשם תוספות שאנ"ץ:
"עלה עליה זכר פסולה. אף על גב דלא ניחא ליה משום דדמיה יקרים מכל מקום חשיב ניחא ליה כיון דבשאר פרות הוה ניחא ליה. ועוד אם באת להכשיר אם כן הוה ניחא ליה".
ובתוספות הנדפס כתבו כתירוץ השני:
"ואם תאמר ועלה עליה זכר אמאי פסולה הא ודאי לא ניחא ליה להפסיל פרה שדמיה יקרים בשביל דבר מועט. ויש לומר דאם היתה כשירה הוה ניחא ליה ולכך אין להכשיר".
ובר"ן כתב:
"ויש לומר דכיון שהמעשה מצד עצמו ניחא ליה אין לנו להכשירה מצד פסולה, שאם כן יהא פסולה סבת הכשרה ואי אפשר, ועוד שאם תכשירנה ודאי ניחא ליה")
.
.
"כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהן וכו'". [כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהן לצרכן אבל לא לשחקן]
תנו רבנן: "המוצא כלי עץ משתמש בהן בשביל שלא ירקבו.
כלי נחושת משתמש בהן בחמין אבל לא על ידי האור מפני שמשחיקן. [משתמש בהן בחמין - וכל שכן בצונן. אבל לא על ידי האור - לא יתן הכלי על האור. רש"י]
כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן.
מגריפות וקרדומות משתמש בהן ברך אבל לא בקשה מפני שמפחיתן. [מגריפות - וודיל"ש עשויין לגרוף הכירות או להפריש תאנים המדובקים. שמפחיתן - פוגמן. רש"י.
כלי נחושת וכסף וזהב הם בכלל מה שנאמר לקמן מ"ב א' כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. וכמו שכתב רש"י על המשנה לעיל כ"ט ב'. וצריך שישתמש בהם כדי שלא יתעפשו מלבד זהב שאינו מתעפש. כלי עץ ומגריפות וקרדומות אינם צריכים שמירה בקרקע, וצריך לומר שאם לא משתמש בהם הם נרקבים אע"פ שאינם בקרקע]
כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבא אליהו. [זהב אינו מתעפש בארץ וזכוכית שמא ישבר. רש"י על המשנה לעיל כ"ט ב']
כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון".
פקדון מאי עבידתיה גביה? [מה מעשיו אצלו. רש"י: מאי עבידתיה גביה - מה לו להשתמש בו יבא בעליו וישתמש בו]
אמר רב אדא בר חמא אמר רב ששת בפקדון שהלכו בעליהן למדינת הים. [עיין מה שנתבאר בזה לעיל כ"ט ב']
.
.
"מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול הרי זה לא יטול".
מנהני מילי [מניין דברים אלה] דתנו רבנן: (דברים כב, א) [לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם] ""והתעלמת" - פעמים שאתה מתעלם [והתעלמת מהם - וללמדך בא שמותר להתעלם. רש"י], ופעמים שאי אתה מתעלם [דכתיב לא תוכל להתעלם. רש"י]. הא כיצד, היה כהן והיא [האבידה] בבית הקברות [וכהן אסור להיטמא למת], או שהיה זקן ואינה לפי כבודו [שישיבנה. רש"י], או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו [שיבטל בהשבתה מרובה על דמי האבידה. רש"י], לכך נאמר והתעלמת מהם".
למאי איצטריך קרא [למה נצרך הפסוק]? אילימא [אם לומר] לכהן והיא בבית הקברות, פשיטא, האי עשה [השב תשיבם. ואע"ג דלא תעשה נמי איכא [גם יש], אין לא תעשה מועיל לדחות לא תעשה, אלא עשה הוא דקא דחי ליה [הוא שדוחה אותו], כדאמרינן ביבמות (כ"א א'). רש"י.
נימוקי יוסף [ט"ז א' מדפי הרי"ף]: הלכך לגבי הדוחה לא מחשב לאו כלל, אבל לגבי הנדחין חשיב להו], והאי [טומאת מת לכהן] לא תעשה ועשה [לנפש לא יטמא [לא תעשה]. קדושים יהיו [עשה]. רש"י], ולא אתי [בא] עשה ודחי את לא תעשה ועשה. [מצוות עשה דוחה איסור לא תעשה, אבל אינה דוחה איסור שהוא גם לא תעשה וגם עשה [יבמות כ"א א']. לכן מצוות עשה של אבידה אינה דוחה את האיסור של טמואת מת לכהן, כיוון שהכהן מצווה גם בלאו [לנפש לא יטמא] וגם במצוות עשה [קדושים יהיו]]
.
.
(ר"ן:
"קרא למאי אתא, אילימא לכהן והיא בבית הקברות פשיטא עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה את לא תעשה ועשה. כך היא הגרסא בהלכות הרב אלפסי ז"ל ובפירוש רש"י ז"ל.
והקשו הם ז"ל השבת אבידה נמי [גם] עשה ולא תעשה הוא, ותירצו דהכא לא חשיב ליה ללאו שבו משום דעשה הוא דקא דחי אבל לאו אינו דוחה, הילכך לגבי הדוחים לא מיחשב לאו כלל. אבל לקמן (ל"ב א') גבי אמר לו אביו אל תחזיר דלאו שבו נדחה, חשבינן ליה וכדאמרינן בההיא טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו הא לאו הכי הוה אמינא [היינו אומרים] נציית ליה, עשה ולא תעשה הוא.
[לקמן ל"ב א': "תנו רבנן: "מנין שאם אמר לו אביו היטמא, או שאמר לו אל תחזיר, שלא ישמע לו, שנאמר: (ויקרא יט, ג) "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה'" כולכם חייבין בכבודי".
טעמא דכתב רחמנא "את שבתותי תשמרו" הא לאו הכי הוה אמינא צייתא ליה [היינו אומרים ציית לו. רש"י: דאתי [שבא] עשה דכיבוד ודחי לא תעשה דלא תוכל להתעלם], ואמאי [ולמה] האי עשה והאי לא תעשה ועשה [אבידה עשה ולא תעשה היא, השב תשיבם, לא תוכל להתעלם. רש"י], ולא אתי [בא] עשה ודחי את לא תעשה ועשה.
איצטריך סלקא דעתך אמינא [עולה בדעתך נאמר] הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום שנאמר כאן (שמות כ, יא) כבד את אביך ואת אמך, ונאמר להלן (משלי ג, ט) כבד את ה' מהונך, הלכך לציית ליה, קא משמע לן דלא לשמע ליה [משמיענו הדרשא את שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי שלא ישמע לאביו. אבל לולא שהיינו אומרים שישמע לו כי הוקש כיבוד אב לכבודו של מקום לא היה צריך דרשא זו ללמדנו שלא ישמע לו, כיוון שעשה של כיבוד אב לא דוחה השבת אבידה שיש בה לא תעשה וגם עשה]]
ואיכא דמקשו היכי אמרינן הכא דהשבת אבדה עשה, והא כל שלא נטלה, כזו שהיא בבית הקברות, לא עבר אעשה כלל, אלא הלאו דלא תוכל להתעלם. כדאמרינן לעיל (כ"ו ב') המתין לה לאחר שנתיאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם. דאלמא דעשה דהשב תשיבם לא חייל אלא על מי שנטלה שיחזירנה אבל מי שלא נטלה אינו עובר על עשה כלל.
וכן נמי הא דאמרינן לקמן [ל"ב א'] דהשבת אבדה עשה ולא תעשה היא, היכי משכחת לה [איך מוצאים אותה], אי [אם] בנטלה משום השב תשיבם בלבד הוא עובר, אי בשהעלים עיניו ולא נטלה כלל משום לא תוכל להתעלם בלבד הוא עובר.
וראיתי בחידושי הרמב"ן ז"ל בתירוץ קושיא זו דברים רחוקים מאוד ואע"פ שגדולי האחרונים ז"ל סמכו עליו אין דעתי נוחה מהם. לפי שהם ז"ל הוצרכו לידחק משום דסבירא להו שהרואה אבדה ואינו מחזירה והולך לו אינו עובר אעשה דהשב תשיבם אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד וכדמוכחא ההיא דלעיל לכאורה.
ואני איני אומר כן, אלא כל הרואה אבידה והולך לו עובר הוא בעשה ולא תעשה [הר"ן מחדש שלא כדעת הרמב"ן, שחיוב עשה של השב תשיבם אינו חל דווקא אחרי שהגביה, ולשיטת הר"ן גם אם לא הגביה ומתעלם והולך לדרכו עובר לא רק על לא תוכל להתעלם אלא גם על עשה של השב תשיבם], וכי אמרינן לעיל בהמתין לה לאחר שנתיאשו הבעלים ונטלה דאינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד התם היינו טעמא לפי שהמתין לה ולא הניחה באבידתה ועדיין היה יכול להשיבה ולקיים עשה שבה. דודאי הרואה אבדה ולא נטלה מיד כיון ששמר אותה לא עבר על עשה שבה אלא כשבטלו והלך לו, וכשנתיאשו בעלים ממנה מחמת הבעלים הוא שנתבטל עשה זה ולא מחמתו של מוצא זה, והרי הוא לענין זה כאלו נטלה להחזירה ואמר בעליה אי אפשי [אין רצוני] בה, שאע"פ שלא נתקיים עשה שבה מכל מקום לא נתבטל. אבל הרואה אבדה והניחה באבידתה והלך לו מיד בטלו.
שאם לא תאמר כן אלא שאין עשה של השב תשיבם בא אלא למי שנטלה שיחזירנה, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה האיך הוא עובר בכולן ועל אי זה צד אתה מחייבו משום השב תשיבם, אם תאמר מפני שלא נטלה כדי להחזירה והרי אתה אומר שמי שאינו נוטל אבדה אינו עובר בעשה כלל, ואם תאמר מפני שלא החזירה לאחר שנטלה והרי זה לגוזלה נטלה והשב תשיבם ליתיה בגזלה אלא באבידה, ועוד דעובר בכולן בשעה שנטלה משמע דהכי הוא בלאוין דלא תגזול ולא תוכל להתעלם ולדבריך אינו עובר משום השב תשיבם אלא מחויב הוא בהשב תשיבם, אלא כך הוא עיקרן של דברים שכל מי שרואה אבידה ומניח אותה באבידתה הרי הוא עובר בלאו ועשה ולפיכך נטלה על מנת לגוזלה אף משום השב תשיבם הוא עובר שהרי הניחה באבידתה ולא עוד אלא שהפקיעה מבעליה לגמרי, אבל המתין לה לאחר שנתיאשו הבעלים ונטלה אע"פ שלא קיים עשה שבה לאלתר מכל מקום לא בטלו, ומחמת בעלים הוא שנתבטל שנתיאשו ממנה, ואפילו הכי [כך] משום לא תוכל להתעלם הוא עובר שהרי העלים עיניו שלא ליטלה כדי שלא יזכו בה בעלים. נמצאת למד שכל הרואה אבידה ולא החזירה והלך לו עבר על עשה ועל לא תעשה, ונתקיימו סוגיות הללו כפשטן וכמשמען. כן נראה לי וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מהלכות גזילה ואבידה [הלכה א'] שכך כתב: "השבת אבידה לישראל מצות עשה שנאמר השב תשיבם. והרואה אבידת ישראל ונתעלם ממנה והניחה עובר בלא תעשה שנאמר לא תראה את שור אחיך והתעלמת מהם ובטל מצות עשה. ואם השיבה קיים מצות עשה".
ועיין שם עוד שכתב שיש מקשים שמצוות עשה דוחה לאו זהו דווקא כשמקיים את המצווה באותו זמן שעובר על הלאו. אבל אינו רשאי לעבור לאו עכשיו כדי לקיים מצווה אחר כך. וכאן מייד כשנכנס לבית הקברות הוא עובר על הלאו של טומאה לכהן, ואת המצווה מקיים רק אחר כך כשמשיב את האבידה. ותירץ: "הכא מעידנא [מזמן] דקא עקר ליה ללאו מתעסק הוא במצוה עצמה ואע"פ שלא נגמרה מה בכך, והא מילה בצרעת כיוצא בה היא שמשעה שמל קוצץ בהרתו [שזהו לאו שנדחה מפני עשה של מילה] ומצות מילה לא נגמרה עד שפרע, דקיימא לן מל ולא פרע כאלו לא מל")
.
.
ותו [ועוד] לא דחינן איסורא מקמי [מלפני] ממונא.
.
.
(עיין לעיל כ"א א' [ונתבאר עוד בזה לעיל כ"ג ב'], ששיטת הרמב"ם שאבידה היא דיני ממונות בין המוצא לבעלים, ובספק זוכה המוצא משום המוציא מחבירו עליו הראיה. ובזה מובן דברי הגמרא כאן, שחיוב עשה של אבידה הוא חיוב מסברת דיני ממונות לחבירו, ואינו חיוב מצווה שבין אדם למקום. שמצוות עשה של אבידה היא ציווי לקיים את חובתו לחבירו מדיני ממונות, ואינו שמוטל עליו חיוב ישר כלפי הקב"ה. וכמו מצוות גזל שחיובה הוא לקיים את מה שחייב לחבירו מדיני ממונות, ואינה חיוב ישר כלפי הקב"ה (ולכן בספק ממון זוכה המוחזק ואינו חושש משום ספק גזל, שדין גזל הוא רק לקיים חובתו לחבירו מדיני ממונות, ודיני ממונות מורים שבספק המוחזק זוכה). וחיוב לחבירו אינו דוחה לאו כלפי הקב"ה. ואע"פ שיש בו מצוות עשה היא אינה אלא לקיים את חיובו לחבירו ולא חיוב כלפי הקב"ה.
אמנם לשיטת הרא"ש צריך עיון, שהוא סובר שאבידה אינה מדיני ממונות וכמו שביארתי סברתו לעיל כ"ג ב', אלא היא מצוות עשה שמחויב בה כלפי הקב"ה ולכן ספיקה לחומרא ולא אומרים שהמוצא יזכה מספק משום שהוא מוחזק. וצריך לומר להרא"ש שמכל מקום כיוון שהיא מצווה על עניין ממון והיא מצווה שבין אדם לחבירו (להרמב"ם היא דיני ממונות ודנים בה מסברת דיני ממונות, ולהרא"ש היא מצווה ולא דיני ממונות, אבל עדיין היא מצווה שבין אדם לחבירו וכגון לאהוב את הגר וכיו"ב שאינה דיני ממונות אלא מצווה ונחשבת איסורא ולא ממונא, אבל עדיין היא בין אדם לחבירו ולא בין אדם למקום), אינה דוחה איסור, וצריך עוד עיון.
ושוב ראיתי שזכיתי לכוון בזה לדברי ראשונים, שלקמן ל"ב א' הקשו לגבי אמר לו אביו שלא להשיב אבידה, והגמרא דנה האם עשה של כבוד אב ידחה לא תעשה של אבידה. וכתב בשיטה מקובצת: "והקשה מהר"ם דמאי פריך הא אמרינן לעיל דלא דחינן איסורא מקמי ממונא אם כן לית לן למידחי עשה דכיבוד מקמי השבת אבידה". ובתירוץ אחד כתב שם השיטה מקובצת: "אי נמי עשה דכיבוד נמי חשיב עשה דממונא. פירוש כיון דהוא להנאת אדם")
.
.
אלא לשלו מרובה משל חבירו? מדרב יהודה אמר רב נפקא [יוצאת. נלמדת], דאמר רב יהודה אמר רב: (דברים טו, ד) "אפס כי לא יהיה בך אביון" [לא יהיה בך אביון - לא תביא עצמך לידי עניות. רש"י] שלך קודם לשל כל אדם.
תגובות
הוסף רשומת תגובה