תניא נמי הכי [כך]: "מצא טלית וקרדום באסרטיא [דרך כבושה לרבים. רש"י], ופרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה. טלית בצד גדר, קרדום בצד גדר, ופרה רועה בין הכרמים אין זו אבידה. ג' ימים זה אחר זה הרי זו אבידה.
ראה מים ששוטפין ובאין [לשדה חבירו. רש"י] הרי זה גודר בפניהם".
.
.
אמר רבא (דברים כב, ג) ""לכל אבידת אחיך" - לרבות אבידת קרקע". [מילתא באפיה נפשיה [דבר בפני עצמו] היא דאמרה רבא בבי מדרשא. רש"י]
אמר ליה רב חנניה לרבא תניא דמסייע לך: "ראה מים ששוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם".
אמר ליה אי [אם] משום הא לא תסייעי, הכא [כאן] במאי עסקינן בדאיכא [בשיש] עומרין.
אי [אם] דאיכא עומרין מאי למימרא? [מאי למימרא [מה לומר. כלומר מה צורך לומר] - ותיפוק ליה משום עומרין שישנן בכלל אבידה דדמו לפרטא דשה ושלמה ולמה לי "לכל" לרבוינהו. רש"י]
לא צריכא דאית [שיש] בה עומרין דצריכי לארעא [שצריכים לקרקע], מהו דתימא [שתאמר] כיון דצריכי לארעא כי [כמו] גופה דארעא דמיין, קא משמע לן.
.
.
(צריך ביאור למה אע"פ שהעומרים צריכים לקרקע אין דינם כאבידת קרקע אלא כאבידת מטלטלין. ןהיינו לומדים שחייב בהשבתם גם לולא שהיה ריבוי על אבידת קרקע.
שהנה לגבי שבועה המחובר לקרקע נדון כקרקע ואין נשבעים עליו, שנאמר במשנה בשבועות מ"ב ב': "רבי מאיר אומר יש דברים שהן בקרקע ואינן כקרקע ואין חכמים מודים לו. כיצד, עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש, רבי מאיר מחייב שבועה, וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע".
ושם בגמרא מ"ג א' מבואר שמחלוקתם בעומדות להיבצר האם דינן כבצורות, אבל שאינן עומדות להיבצר לכל הדעות דינן כקרקע. ועיין תוספות שם.
וכן לעניין גביית בעל חוב עיין לעיל ט"ו ב' ובכתובות נ"א א' ובתוספות שם שצריכות לקרקע דינן כקרקע.
ועיין בבא קמא נ"ח ב' עד נ"ט ב', שיש חילוק בין דרך שומת שדה לדרך שומת מיטלטלין, ומה שצריך לקרקע נדון כקרקע לעניין שומא.
.
.
- - -
.
.
דברים כ"ב:
לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.
מלשון רש"י מבואר שכיוון שהתורה פירטה בפסוק שה ושמלה, היינו סוברים שאין מצוות השבת אבידה בקרקע, ולכן הוצרך ריבוי מיוחד מהכתוב "לכל אבידת אחיך" לרבות אבידת קרקע.
ומסתבר שהטעם שקרקע אינה בכלל שה ושמלה, הוא כמו בגזל שקרקע נתמעטה מדיני גזילה מהדרשא "מה הפרט דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטלין" [בבא קמא קי"ז ב']. והטעם שאין בה הוצאה מרשות בעלים. וכן לגבי אבידה היינו אומרים שדין השבת אבידה יש רק באבידה שיצאה מרשות בעלים, ולזה הוצרך ריבוי מיוחד בקרקע)
.
.
"מצא חמור ופרה וכו'". [מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבידה. חמור וכליו הפוכין פרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה]
הא גופה קשיא, אמרת "מצא חמור ופרה רועין בדרך אין זו אבידה", רועין בדרך הוא דלא הוו אבידה, הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים הויא אבידה. [רועה בדרך - איכא תרתי [יש שתיים] למעליותא [שתי מעלות לומר שאינה אבידה] חדא דרועה, ועוד דאפילו רצה לא מסתקבא [נפצעת]. רצה בין הכרמים איכא תרתי לגריעותא, חדא דרצה ועוד דכרמים מסקבי לה [פוצעים אותה].
רצה בדרך איכא חדא לגריעותא דרצה ומתקלקלת בריצתה אי נמי [אם גם] תלך למרחקים. רועה בין הכרמים חדא לגריעותא דזימנין דמסתקבא [שלפעמים שנפצעת]. רש"י. ממה שנאמר שבשתיים למעליותא אינה אבידה, משמע שבאחד למעליותא הויא אבודה]
אימא [אמור] סיפא: "חמור וכליו הפוכים, ופרה רצה בין הכרמים, הרי זו אבידה", רצה בין הכרמים הוא דהויא אבידה, הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים אין זו אבידה [מהסיפא משמע שרק אם יש שתיים לגריעותא היא אבידה, ואם יש רק אחד למעליותא די בזה לומר שאינה אבידה].
אמר אביי (איוב לו, לג) יגיד עליו ריעו, תנא רועה בדרך דלא הויא אבידה, והוא הדין לרועה בין הכרמים. תנא רצה בין הכרמים דהויא אבידה והוא הדין לרצה בדרך.
אמר ליה רבא אי [אם] יגיד עליו ריעו ליתני קילתא [את הקלה] וכל שכן חמירתא [אם יכתוב בפירוש את החמורה נדע מסברא את הקלה], ליתני רצה בדרך דהויא אבידה וכל שכן [נדע מסברא] רצה בין הכרמים, ולתני רועה בין הכרמים דלא הויא אבידה וכל שכן רועה בדרך.
אלא אמר רבא רצה ארצה [רצה על רצה] לא קשיא, הא דאפה לגבי דברא [שפניה לצד השדה] הא דאפה לגבי מתא [שפניה לצד העיר].
רועה ארועה [על רועה] נמי [גם] לא קשיא, כאן באבידת גופה כאן באבידת קרקע [מפרש ואזיל [והולך] לה. רש"י]. כי [כאשר] קתני רועה בדרך לא הויא אבידה הא רועה בין הכרמים הויא אבידה, באבידת קרקע [וחייב להוציאה משום הפסד כרמים. רש"י]. וכי קתני רצה בין הכרמים הויא אבידה הא רועה בין הכרמים לא הויא אבידה, באבידת גופה. דרצה בין הכרמים מסקבא [נפצעת] ורועה בין הכרמים לא מסקבא.
ורועה בין הכרמים נהי דלא מסקבא [למרות שלא נפצעת] תיפוק ליה משום אבידת קרקע [שהיא מפסידה את הכרמים]?
בדכותי [בשל כותי שאין בו מצוות השבת אבידה].
ותיפוק ליה משום אבידת גופה דדלמא קטלו לה [ששמא יהרגו אותה. הכותי בעל הכרם יהרגנה שלא תפסיד את כרמו]?
באתרא דמתרו והדר קטלי [במקום שמתרים ואחר כך הורגים].
ודלמא אתרו בה [ושמא התרו בה]?
אי אתרו בה ולא אזדהרו בה [אם התרו בה ולא נזהרו בה. בעליה] ודאי אבידה מדעת היא [וכיוון שהבעלים אינו חושש לה אין המוצא חייב בהשבתה].
.
.
"החזירה וברחה החזירה וברחה וכו'". [החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזירה שנאמר (דברים כב, א) השב תשיבם]
[דברים כ"ב א': לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ]
אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא אימא [אמור] "השב" חדא זמנא [פעם אחת], "תשיבם" תרי זמני [שתי פעמים. ומכאן ואילך פטור]?
אמר ליה "השב" אפילו ק' פעמים משמע. "תשיבם" אין לי אלא לביתו, לגינתו ולחורבתו מנין [דהויא השבה ופטור. רש"י]? תלמוד לומר תשיבם מכל מקום.
היכי דמי [באיזה אופן], אי [אם] דמינטרא [שמשומרת. הגינה או החורבה] פשיטא [הרי זה כמו ביתו]. אי דלא מינטרא אמאי [למה]?
לעולם דמינטרא, והא קא משמע לן דלא בעינן דעת בעלים [לומר לו שמור פרתך שהחזרתיה לגינתך שמצאתיה אובדת. רש"י]. וכדרבי אלעזר דאמר הכל צריכין דעת בעלים [גנב גזלן וארבעה שומרים שהשיבו צריכין להודיעו, ואם לא הודיעו ומתה או נגנבה חייבים באחריותן, דכיון דידע שאבדה ולא ידע שהושבה לא נזהר בה ולא מאכילה. רש"י] חוץ מהשבת אבידה שהתורה ריבתה השבות הרבה.
.
.
[דברים כ"ב ו'-ז': כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים]
"שלח תשלח" [לגבי שלוח הקן. רש"י], אימא [אמור] "שלח" חדא זימנא, "תשלח" תרי זמני? [ואנן תנן [חולין קמ"א א'] שלחה וחזרה שלחה וחזרה אפילו ארבע וה' פעמים חייב [שנאמר שלח תשלח את האם ]. רש"י]
אמר ליה "שלח" אפילו מאה פעמים משמע. "תשלח" אין לי אלא לדבר הרשות [שאין צריך לצפור אלא לאוכלה. רש"י], לדבר מצוה מנין? תלמוד לומר "תשלח" מכל מקום. [היה צריך לטהר בו את המצורע מנין שאסור באם על הבנים, תלמוד לומר תשלח. רש"י]
.
.
אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא, ואימא [ואמור] (ויקרא יט, יז) [לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא] "הוכח" חדא זימנא, "תוכיח" תרי זמני?
אמר ליה "הוכח" אפילו ק' פעמים משמע. "תוכיח" אין לי אלא הרב לתלמיד, תלמיד לרב מנין? תלמוד לומר "הוכח תוכיח" מכל מקום.
.
.
[שמות כ"ג ה': כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ]
"עזב תעזוב עמו" [עזב תעזוב - פריקה. רש"י] אין לי אלא בעליו עמו, שאין בעליו עמו מנין? תלמוד לומר "עזב תעזוב" מכל מקום. [אין בעליו עמו פירושו שהבעלים אינו נמצא שם. אבל אם הבעלים שם ואינו טוען עמו אינו צריך לטעון]
.
.
[דברים כ"ב ד': לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ]
"הקם תקים עמו" [הקם תקים - טעינה. רש"י] אין לי אלא בעליו עמו, שאין בעליו עמו מנין? תלמוד לומר הקם תקים מכל מקום.
ולמה ליה למכתב פריקה ולמה ליה למיכתב טעינה?
צריכי, דאי כתב רחמנא פריקה הוה אמינא [היינו אומרים] משום דאיכא [שיש] צער בעלי חיים ואיכא [ויש] חסרון כיס [שהבהמה מתקלקלת. רש"י], אבל טעינה דלאו צער בעלי חיים איכא ולא חסרון כיס איכא אימא לא [אמור לא. ולכן צריך פסוק להשמיענו שחייב].
ואי [ואם] אשמעינן טעינה משום דבשכר [שנותנין לו שכר, דאיכא למאן דאמר לקמן (ל"ב א') טעינה בשכר פריקה בחנם. רש"י], אבל פריקה דבחנם אימא לא, צריכא.
ולרבי שמעון דאמר אף טעינה בחנם מאי איכא למימר [מה יש לומר]?
לרבי שמעון לא מסיימי קראי. [לא מסיימי קראי - הי [איזה] משמע טעינה והי משמע פריקה, ואי [ואם] כתב חדא הוה אמינא לפריקה אתא [בא] אבל טעינה לא, כתב רחמנא אידך [את האחר] לטעינה. רש"י]
למה לי למכתב הני תרתי [אלה שניים] ולמה לי למכתב אבידה? [למה לי למכתב אבידה - השבת אבידה. לכתוב או הא [פריקה וטעינה] או הא [השבת אבידה] וליגמר מניה [וללמוד ממנו. מהשבת אבידה נלמד על חיוב פריקה וטעינה, או מפריקה וטעינה נלמד על חיוב השבת אבידה] דהא כולהו אזהרות ממון ישראל הוא. רש"י]
צריכי, דאי [שאם] כתב רחמנא הני תרתי [שניים אלה. פריקה וטעינה] משום דצערא דמרה איתא [צער של בעלה יש. רש"י: הוא העומד שם ואין יכול לטעון לבדו וכן לפרוק] צערא דידה איתא [צער שלה יש. של הבהמה], אבל אבידה דצערא דמרה איתא וצערא דידה ליתא [אין], אימא [אמור] לא.
.
.
(חידושי הריטב"א:
"וכי תאמר בשלמא צערא דמרייהו איתא בין בפריקה בין בטעינה, דאדהכי והכי [שבין כך וכך] בטל משוקיה, אבל בבהמה היכי איכא [איך יש] צערא דבהמה דהא מפורקת היא. ויש ךומר דאית לה צערא כשעומדת בטלה ואינה אוכלת.
אבל אבדה דצערא דמריה איכא דידה ליכא. תימה הא באבדה נמי איכא צערא דידה יותר מטעינה כי רצה בין הכרמים דמסתקבא כדלעיל. יש לומר דאצטריך לאבידה שאינה של בעל חיים דלא שייך בה צערא דידה")
.
.
ואי [ואם] אשמעינן אבידה משום דליתא למרה בהדה [שאין בעליה עמה רש"י: שיטרח בהשבתה], אבל הני תרתי דאיתא למרה בהדה אימא לא, צריכא. [דאיתיה למרה - דכתיב עמו, אימא יחזור אחר בני אדם וישכור [אפילו הבעלים שם ויודע ויכול לשכור פועלים צריך לפרוק או לטעון עמו, וכל שכן כשאינו שם. וכשהבעלים שם אין ללמוד מאבידה שיש לומר שמא התורה חייבה רק כשאין הבעלים יכול להציל ממונו]. רש"י.
ובתוספות פירשו: "אבל הני תרתי דאיתנהו למרייהו בהדייהו. ואע"ג דמרבינן לעיל אין בעלים עמו היינו שהוא זקן או חולה ונהי דאין יכול לעזור יכול לשכור פועלין ואימא לא. קא משמע לן"]
.
.
.
(שולחן ערוך חושן משפט רע"ב:
סעיף א
מי שפגע בחבירו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה, בין שהיה עליה משא הראוי לה בין שהיה עליה יותר ממשאה, הרי זה מצוה לפרוק מעליה שנאמר עזוב תעזוב עמו (שמות כ"ג ה'). (היה דרך הבהמה לרבוץ תמיד תחת משאה, או שהיא עומדת תחת משאה, אינו חייב) (טור ס"ה). ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך, אלא יקום עמו ויטעון משאו עליה, שנאמר: הקם תקים (דברים כ"ב ד'), ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען, ביטל מצות עשה ועבר על מצות לא תעשה, שנאמר לא תראה את חמור אחיך (שמות כ"ג ה').
סעיף ד
פרק וטען וחזרה ונפלה, חייב לטעון ולפרוק פעם אחרת, אפילו מאה פעמים, שנאמר עזוב תעזוב (שמות כ"ג ה') הקם תקים עמו (דברים כ"ב ד') לפיכך צריך לדדות עמו עד פרסה, אלא אם כן אומר לו בעל המשא איני צריך לך.
סעיף ה
מאימתי יתחייב לפרוק ולטעון עמו, משיראהו ראיה (שהיא) כפגיעה, שהרי נאמר כי תראה (שמות כ"ג ה') ונאמר כי תפגע (שמות כ"ג ד') וכמה, שיערו חכמים שיהיה ביניהם רס"ו אמה ושני שלישי אמה, שהוא אחד מז' ומחצה במיל. היה רחוק ממנו יותר מזה אינו זקוק לו.
סעיף ו
מצוה מן התורה לפרוק עמו בחנם (כמו באבידה ועיין לעיל סימן רס"ה). אבל לטעון עליו הרי זה מצוה ונוטל שכרו. וכן בשעה שמדדה עמו עד פרסה יש לו שכר.
סעיף ז
מצא בהמת חבירו רבוצה, אעפ"י שאין הבעלים עמה מצוה לפרוק מעליה ולטעון עליה, שנאמר עזוב תעזוב (שמות כ"ג ה') הקם תקים (דברים כ"ב ד') מכל מקום. אם כן למה נאמר עמו (שמות כ"ג ה') שאם היה בעל הבהמה שם והלך וישב לו ואמר לזה שפגע בו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק לבדך פרוק, הרי זה פטור, שנאמר עמו (שמות כ"ג ה'). ואם היה בעל הבהמה זקן או חולה חייב לטעון ולפרוק לבדו)
ראה מים ששוטפין ובאין [לשדה חבירו. רש"י] הרי זה גודר בפניהם".
.
.
אמר רבא (דברים כב, ג) ""לכל אבידת אחיך" - לרבות אבידת קרקע". [מילתא באפיה נפשיה [דבר בפני עצמו] היא דאמרה רבא בבי מדרשא. רש"י]
אמר ליה רב חנניה לרבא תניא דמסייע לך: "ראה מים ששוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם".
אמר ליה אי [אם] משום הא לא תסייעי, הכא [כאן] במאי עסקינן בדאיכא [בשיש] עומרין.
אי [אם] דאיכא עומרין מאי למימרא? [מאי למימרא [מה לומר. כלומר מה צורך לומר] - ותיפוק ליה משום עומרין שישנן בכלל אבידה דדמו לפרטא דשה ושלמה ולמה לי "לכל" לרבוינהו. רש"י]
לא צריכא דאית [שיש] בה עומרין דצריכי לארעא [שצריכים לקרקע], מהו דתימא [שתאמר] כיון דצריכי לארעא כי [כמו] גופה דארעא דמיין, קא משמע לן.
.
.
(צריך ביאור למה אע"פ שהעומרים צריכים לקרקע אין דינם כאבידת קרקע אלא כאבידת מטלטלין. ןהיינו לומדים שחייב בהשבתם גם לולא שהיה ריבוי על אבידת קרקע.
שהנה לגבי שבועה המחובר לקרקע נדון כקרקע ואין נשבעים עליו, שנאמר במשנה בשבועות מ"ב ב': "רבי מאיר אומר יש דברים שהן בקרקע ואינן כקרקע ואין חכמים מודים לו. כיצד, עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש, רבי מאיר מחייב שבועה, וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע".
ושם בגמרא מ"ג א' מבואר שמחלוקתם בעומדות להיבצר האם דינן כבצורות, אבל שאינן עומדות להיבצר לכל הדעות דינן כקרקע. ועיין תוספות שם.
וכן לעניין גביית בעל חוב עיין לעיל ט"ו ב' ובכתובות נ"א א' ובתוספות שם שצריכות לקרקע דינן כקרקע.
ועיין בבא קמא נ"ח ב' עד נ"ט ב', שיש חילוק בין דרך שומת שדה לדרך שומת מיטלטלין, ומה שצריך לקרקע נדון כקרקע לעניין שומא.
.
.
- - -
.
.
דברים כ"ב:
לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.
מלשון רש"י מבואר שכיוון שהתורה פירטה בפסוק שה ושמלה, היינו סוברים שאין מצוות השבת אבידה בקרקע, ולכן הוצרך ריבוי מיוחד מהכתוב "לכל אבידת אחיך" לרבות אבידת קרקע.
ומסתבר שהטעם שקרקע אינה בכלל שה ושמלה, הוא כמו בגזל שקרקע נתמעטה מדיני גזילה מהדרשא "מה הפרט דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון יצאו קרקעות שאין מטלטלין" [בבא קמא קי"ז ב']. והטעם שאין בה הוצאה מרשות בעלים. וכן לגבי אבידה היינו אומרים שדין השבת אבידה יש רק באבידה שיצאה מרשות בעלים, ולזה הוצרך ריבוי מיוחד בקרקע)
.
.
"מצא חמור ופרה וכו'". [מצא חמור או פרה רועין בדרך אין זו אבידה. חמור וכליו הפוכין פרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה]
הא גופה קשיא, אמרת "מצא חמור ופרה רועין בדרך אין זו אבידה", רועין בדרך הוא דלא הוו אבידה, הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים הויא אבידה. [רועה בדרך - איכא תרתי [יש שתיים] למעליותא [שתי מעלות לומר שאינה אבידה] חדא דרועה, ועוד דאפילו רצה לא מסתקבא [נפצעת]. רצה בין הכרמים איכא תרתי לגריעותא, חדא דרצה ועוד דכרמים מסקבי לה [פוצעים אותה].
רצה בדרך איכא חדא לגריעותא דרצה ומתקלקלת בריצתה אי נמי [אם גם] תלך למרחקים. רועה בין הכרמים חדא לגריעותא דזימנין דמסתקבא [שלפעמים שנפצעת]. רש"י. ממה שנאמר שבשתיים למעליותא אינה אבידה, משמע שבאחד למעליותא הויא אבודה]
אימא [אמור] סיפא: "חמור וכליו הפוכים, ופרה רצה בין הכרמים, הרי זו אבידה", רצה בין הכרמים הוא דהויא אבידה, הא רצה בדרך ורועה בין הכרמים אין זו אבידה [מהסיפא משמע שרק אם יש שתיים לגריעותא היא אבידה, ואם יש רק אחד למעליותא די בזה לומר שאינה אבידה].
אמר אביי (איוב לו, לג) יגיד עליו ריעו, תנא רועה בדרך דלא הויא אבידה, והוא הדין לרועה בין הכרמים. תנא רצה בין הכרמים דהויא אבידה והוא הדין לרצה בדרך.
אמר ליה רבא אי [אם] יגיד עליו ריעו ליתני קילתא [את הקלה] וכל שכן חמירתא [אם יכתוב בפירוש את החמורה נדע מסברא את הקלה], ליתני רצה בדרך דהויא אבידה וכל שכן [נדע מסברא] רצה בין הכרמים, ולתני רועה בין הכרמים דלא הויא אבידה וכל שכן רועה בדרך.
אלא אמר רבא רצה ארצה [רצה על רצה] לא קשיא, הא דאפה לגבי דברא [שפניה לצד השדה] הא דאפה לגבי מתא [שפניה לצד העיר].
רועה ארועה [על רועה] נמי [גם] לא קשיא, כאן באבידת גופה כאן באבידת קרקע [מפרש ואזיל [והולך] לה. רש"י]. כי [כאשר] קתני רועה בדרך לא הויא אבידה הא רועה בין הכרמים הויא אבידה, באבידת קרקע [וחייב להוציאה משום הפסד כרמים. רש"י]. וכי קתני רצה בין הכרמים הויא אבידה הא רועה בין הכרמים לא הויא אבידה, באבידת גופה. דרצה בין הכרמים מסקבא [נפצעת] ורועה בין הכרמים לא מסקבא.
ורועה בין הכרמים נהי דלא מסקבא [למרות שלא נפצעת] תיפוק ליה משום אבידת קרקע [שהיא מפסידה את הכרמים]?
בדכותי [בשל כותי שאין בו מצוות השבת אבידה].
ותיפוק ליה משום אבידת גופה דדלמא קטלו לה [ששמא יהרגו אותה. הכותי בעל הכרם יהרגנה שלא תפסיד את כרמו]?
באתרא דמתרו והדר קטלי [במקום שמתרים ואחר כך הורגים].
ודלמא אתרו בה [ושמא התרו בה]?
אי אתרו בה ולא אזדהרו בה [אם התרו בה ולא נזהרו בה. בעליה] ודאי אבידה מדעת היא [וכיוון שהבעלים אינו חושש לה אין המוצא חייב בהשבתה].
.
.
"החזירה וברחה החזירה וברחה וכו'". [החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב להחזירה שנאמר (דברים כב, א) השב תשיבם]
[דברים כ"ב א': לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ]
אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא אימא [אמור] "השב" חדא זמנא [פעם אחת], "תשיבם" תרי זמני [שתי פעמים. ומכאן ואילך פטור]?
אמר ליה "השב" אפילו ק' פעמים משמע. "תשיבם" אין לי אלא לביתו, לגינתו ולחורבתו מנין [דהויא השבה ופטור. רש"י]? תלמוד לומר תשיבם מכל מקום.
היכי דמי [באיזה אופן], אי [אם] דמינטרא [שמשומרת. הגינה או החורבה] פשיטא [הרי זה כמו ביתו]. אי דלא מינטרא אמאי [למה]?
לעולם דמינטרא, והא קא משמע לן דלא בעינן דעת בעלים [לומר לו שמור פרתך שהחזרתיה לגינתך שמצאתיה אובדת. רש"י]. וכדרבי אלעזר דאמר הכל צריכין דעת בעלים [גנב גזלן וארבעה שומרים שהשיבו צריכין להודיעו, ואם לא הודיעו ומתה או נגנבה חייבים באחריותן, דכיון דידע שאבדה ולא ידע שהושבה לא נזהר בה ולא מאכילה. רש"י] חוץ מהשבת אבידה שהתורה ריבתה השבות הרבה.
.
.
[דברים כ"ב ו'-ז': כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים]
"שלח תשלח" [לגבי שלוח הקן. רש"י], אימא [אמור] "שלח" חדא זימנא, "תשלח" תרי זמני? [ואנן תנן [חולין קמ"א א'] שלחה וחזרה שלחה וחזרה אפילו ארבע וה' פעמים חייב [שנאמר שלח תשלח את האם ]. רש"י]
אמר ליה "שלח" אפילו מאה פעמים משמע. "תשלח" אין לי אלא לדבר הרשות [שאין צריך לצפור אלא לאוכלה. רש"י], לדבר מצוה מנין? תלמוד לומר "תשלח" מכל מקום. [היה צריך לטהר בו את המצורע מנין שאסור באם על הבנים, תלמוד לומר תשלח. רש"י]
.
.
אמר ליה ההוא מדרבנן לרבא, ואימא [ואמור] (ויקרא יט, יז) [לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא] "הוכח" חדא זימנא, "תוכיח" תרי זמני?
אמר ליה "הוכח" אפילו ק' פעמים משמע. "תוכיח" אין לי אלא הרב לתלמיד, תלמיד לרב מנין? תלמוד לומר "הוכח תוכיח" מכל מקום.
.
.
[שמות כ"ג ה': כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ]
"עזב תעזוב עמו" [עזב תעזוב - פריקה. רש"י] אין לי אלא בעליו עמו, שאין בעליו עמו מנין? תלמוד לומר "עזב תעזוב" מכל מקום. [אין בעליו עמו פירושו שהבעלים אינו נמצא שם. אבל אם הבעלים שם ואינו טוען עמו אינו צריך לטעון]
.
.
[דברים כ"ב ד': לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ]
"הקם תקים עמו" [הקם תקים - טעינה. רש"י] אין לי אלא בעליו עמו, שאין בעליו עמו מנין? תלמוד לומר הקם תקים מכל מקום.
ולמה ליה למכתב פריקה ולמה ליה למיכתב טעינה?
צריכי, דאי כתב רחמנא פריקה הוה אמינא [היינו אומרים] משום דאיכא [שיש] צער בעלי חיים ואיכא [ויש] חסרון כיס [שהבהמה מתקלקלת. רש"י], אבל טעינה דלאו צער בעלי חיים איכא ולא חסרון כיס איכא אימא לא [אמור לא. ולכן צריך פסוק להשמיענו שחייב].
ואי [ואם] אשמעינן טעינה משום דבשכר [שנותנין לו שכר, דאיכא למאן דאמר לקמן (ל"ב א') טעינה בשכר פריקה בחנם. רש"י], אבל פריקה דבחנם אימא לא, צריכא.
ולרבי שמעון דאמר אף טעינה בחנם מאי איכא למימר [מה יש לומר]?
לרבי שמעון לא מסיימי קראי. [לא מסיימי קראי - הי [איזה] משמע טעינה והי משמע פריקה, ואי [ואם] כתב חדא הוה אמינא לפריקה אתא [בא] אבל טעינה לא, כתב רחמנא אידך [את האחר] לטעינה. רש"י]
למה לי למכתב הני תרתי [אלה שניים] ולמה לי למכתב אבידה? [למה לי למכתב אבידה - השבת אבידה. לכתוב או הא [פריקה וטעינה] או הא [השבת אבידה] וליגמר מניה [וללמוד ממנו. מהשבת אבידה נלמד על חיוב פריקה וטעינה, או מפריקה וטעינה נלמד על חיוב השבת אבידה] דהא כולהו אזהרות ממון ישראל הוא. רש"י]
צריכי, דאי [שאם] כתב רחמנא הני תרתי [שניים אלה. פריקה וטעינה] משום דצערא דמרה איתא [צער של בעלה יש. רש"י: הוא העומד שם ואין יכול לטעון לבדו וכן לפרוק] צערא דידה איתא [צער שלה יש. של הבהמה], אבל אבידה דצערא דמרה איתא וצערא דידה ליתא [אין], אימא [אמור] לא.
.
.
(חידושי הריטב"א:
"וכי תאמר בשלמא צערא דמרייהו איתא בין בפריקה בין בטעינה, דאדהכי והכי [שבין כך וכך] בטל משוקיה, אבל בבהמה היכי איכא [איך יש] צערא דבהמה דהא מפורקת היא. ויש ךומר דאית לה צערא כשעומדת בטלה ואינה אוכלת.
אבל אבדה דצערא דמריה איכא דידה ליכא. תימה הא באבדה נמי איכא צערא דידה יותר מטעינה כי רצה בין הכרמים דמסתקבא כדלעיל. יש לומר דאצטריך לאבידה שאינה של בעל חיים דלא שייך בה צערא דידה")
.
.
ואי [ואם] אשמעינן אבידה משום דליתא למרה בהדה [שאין בעליה עמה רש"י: שיטרח בהשבתה], אבל הני תרתי דאיתא למרה בהדה אימא לא, צריכא. [דאיתיה למרה - דכתיב עמו, אימא יחזור אחר בני אדם וישכור [אפילו הבעלים שם ויודע ויכול לשכור פועלים צריך לפרוק או לטעון עמו, וכל שכן כשאינו שם. וכשהבעלים שם אין ללמוד מאבידה שיש לומר שמא התורה חייבה רק כשאין הבעלים יכול להציל ממונו]. רש"י.
ובתוספות פירשו: "אבל הני תרתי דאיתנהו למרייהו בהדייהו. ואע"ג דמרבינן לעיל אין בעלים עמו היינו שהוא זקן או חולה ונהי דאין יכול לעזור יכול לשכור פועלין ואימא לא. קא משמע לן"]
.
.
.
(שולחן ערוך חושן משפט רע"ב:
סעיף א
מי שפגע בחבירו בדרך ובהמתו רובצת תחת משאה, בין שהיה עליה משא הראוי לה בין שהיה עליה יותר ממשאה, הרי זה מצוה לפרוק מעליה שנאמר עזוב תעזוב עמו (שמות כ"ג ה'). (היה דרך הבהמה לרבוץ תמיד תחת משאה, או שהיא עומדת תחת משאה, אינו חייב) (טור ס"ה). ולא יפרוק ויניחנו נבהל וילך, אלא יקום עמו ויטעון משאו עליה, שנאמר: הקם תקים (דברים כ"ב ד'), ואם הניחו נבהל ולא פרק ולא טען, ביטל מצות עשה ועבר על מצות לא תעשה, שנאמר לא תראה את חמור אחיך (שמות כ"ג ה').
סעיף ד
פרק וטען וחזרה ונפלה, חייב לטעון ולפרוק פעם אחרת, אפילו מאה פעמים, שנאמר עזוב תעזוב (שמות כ"ג ה') הקם תקים עמו (דברים כ"ב ד') לפיכך צריך לדדות עמו עד פרסה, אלא אם כן אומר לו בעל המשא איני צריך לך.
סעיף ה
מאימתי יתחייב לפרוק ולטעון עמו, משיראהו ראיה (שהיא) כפגיעה, שהרי נאמר כי תראה (שמות כ"ג ה') ונאמר כי תפגע (שמות כ"ג ד') וכמה, שיערו חכמים שיהיה ביניהם רס"ו אמה ושני שלישי אמה, שהוא אחד מז' ומחצה במיל. היה רחוק ממנו יותר מזה אינו זקוק לו.
סעיף ו
מצוה מן התורה לפרוק עמו בחנם (כמו באבידה ועיין לעיל סימן רס"ה). אבל לטעון עליו הרי זה מצוה ונוטל שכרו. וכן בשעה שמדדה עמו עד פרסה יש לו שכר.
סעיף ז
מצא בהמת חבירו רבוצה, אעפ"י שאין הבעלים עמה מצוה לפרוק מעליה ולטעון עליה, שנאמר עזוב תעזוב (שמות כ"ג ה') הקם תקים (דברים כ"ב ד') מכל מקום. אם כן למה נאמר עמו (שמות כ"ג ה') שאם היה בעל הבהמה שם והלך וישב לו ואמר לזה שפגע בו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק לבדך פרוק, הרי זה פטור, שנאמר עמו (שמות כ"ג ה'). ואם היה בעל הבהמה זקן או חולה חייב לטעון ולפרוק לבדו)
תגובות
הוסף רשומת תגובה