איסור [כך שמו] ורב ספרא עביד עיסקא בהדי הדדי [עשו עסקה זה עם זה], אזל רב ספרא פלג ליה בלא דעתיה דאיסור באפי בי תרי [הלך רב ספרא חלק לעצמו [נטל לעצמו את החלק שלו בסחורה המשותפת] בלא דעתו של איסור בפני שניים. רש"י: פלג - בסחורה ולא היו מעות אלא דבר הצריך שומא].
אתא לקמיה [בא לפני] דרבה בר רב הונא.
אמר ליה [רבה בר רב הונא לרב ספרא] זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו [לך הבא שלושה שחלקת לפניהם], אי נמי תרי מגו תלתא [ואם גם שניים מתוך שלושה. רש"י: שנים מן השלשה יבואו ויעידו לומר שלשה היינו], ואי נמי תרי סהדי דפלגת באפי בי תלתא [ואם גם שני עדים שחלקת לפני שלושה].
אמר ליה מנא לך הא [מניין לך זה]?
אמר ליה דתנן: "אם יש שם בית דין מתנה בפניהם. אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם". [אם יש שם בית דין - וסתם בית דין שלשה אלמא אין כח להפקיר ממון זה אצל זה בפחות משלשה. רש"י]
אמר ליה מי דמי [האם דומה], התם דמפיק ממונא מהאי ומותיב להאי בעינן בית דין [שם שמוציא ממון מזה ומשיב לזה צריכים אנו בית דין], אבל הכא דידיה שקלי [שלי אני נוטל] גילוי מילתא בעלמא הוא [גילוי מילתא שידעו שחלקתי בשוה. רש"י] בתרי סגי ליה [בשניים די לו]. תדע, דתנן: "אלמנה מוכרת שלא בפני בית דין". [אלמנה - הניזונת מנכסי יתומים מוכרת למזונות שלא בבית דין ובלבד שיראו שנים שלא תמכור בזול. רש"י]
אמר ליה אביי ולאו מי [האם] אתמר [נאמר] עלה אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אלמנה אינה צריכה בית דין של מומחין אבל צריכה בית דין של הדיוטות.
.
.
.
מתני' מצאה ברפת אין חייב בה. [בגמרא מפרש מאי אצטריך. רש"י]. ברשות הרבים חייב בה. [מצאה ברשות הרבים חייב בה. אע"ג דאינה רצה, דומיא דרפת [כמו שברפת ודאי אינה רצה גם ברשות הרבים מדובר שאינה רצה], והא דאמרינן לעיל רועה בדרך אין זו אבדה הא רצה הרי זו אבדה, ואוקימנא דאפה לדברא [והעמדנוה כשפניה לשדה] ואפילו הכי דוקא רצה הא אינה רצה אין זו אבדה, היינו התם שאינה תועה, אבל הכא מיירי שניכר בה שהיא תועה ואינה יודעת להיכן היא הולכת הלכך הויא אבדה וחייב בה, ולהכי נקט נמי לעיל רועה בדרך הוא דלא הויא אבדה הא אינה רועה אע"פ שאינה רצה הויא אבדה. תוספות הרא"ש]
ואם היתה בבית הקברות [והוא כהן. רש"י] לא יטמא לה.
אם אמר לו אביו היטמא, או שאמר לו אל תחזיר [והוא במקום שהוא מותר לילך שם. רש"י], לא ישמע לו.
פרק וטען פרק וטען אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב, שנאמר: (שמות כג, ה) "עזב תעזב".
הלך וישב לו [הבעלים. רש"י] ואמר הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק פרוק, פטור, שנאמר: "עמו". אם היה [הבעלים] זקן או חולה חייב [אע"פ שהבעלים יושב ואינו פורק עמו].
מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון. [בגמרא מפרש. רש"י]
רבי שמעון אומר אף לטעון.
רבי יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יתר על משאו אין זקוק לו, שנאמר: "תחת משאו", משאוי שיכול לעמוד בו.
.
.
גמ' אמר רבא רפת שאמרו אינה מתעה ואינה משמרת [רפת שאמרו - ששנינו במשנתנו עסקינן כשאינה מתעה את הבהמה שבתוכה להיות בורחת ויוצאת [בטור כתב כגון שאין לו פתחים בכל ארבע רוחותיו, ובמאירי כתב שאינה יכולה לצאת משם בריוח אף על פי שיכולה לצאת בדחק]. ואינה משתמרת, שאינה נעולה ואם באת לצאת יוצאה. רש"י]. אינה מתעה מדקתני אינו חייב בה, ואינה משמרת מדאיצטריך למיתני אינו חייב בה, דאי סלקא דעתך [שאם עולה בדעתך] משמרת השתא [כעת] משכח לה אבראי מעייל לה לגואי [מוצא אותה בחוץ מכניס אותה לפנים. אם מוצא אותה בחוץ מכניס אותה לרפת המשתמרת ומקיים בזה השבת אבידה. רש"י: כדאמרינן לעיל (ל"א א') לגינתו ולחורבתו מנין [שיכול להשיב לתוכם אם הם משתמרים ואין צריך להודיע לבעלים]] משכח לה מגואי מבעיא [מוצא אותה מבפנים נצרכת. אין צורך לומר שאם מצא אותה בתוך רפת המשתמרת אינו חייב בהשבה]? אלא שמע מינה אינה משמרת, שמע מינה.
.
.
"מצאה ברפת אינו חייב". [ברשות הרבים חייב בה]
אמר רבי יצחק והוא שעומדת תוך לתחום. מכלל דברשות הרבים ואפילו בתוך התחום נמי [גם] חייב.
.
.
(תחום בפשטות הוא העיר עצמה ועוד אלפיים אמה לכל צד שלה, ונקרא גם תחום שבת כיוון שבשבת אסור לצאת מחוץ לתחום.
עיין שמות כ"ג ד': "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ".
ובמכילתא שם: "תועה. אין תועה בכל מקום אלא חוץ לתחום. אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר (בראשית ל"ז ט"ו) "וימצאהו איש והנה תועה בשדה"".
וצריך ביאור למה "בשדה" פירושו חוץ לתחום.
עיין סוטה כ"ז ב', וערכין ל"ג ב', שאלף אמה מכל צד סביב העיר הוא מגרש שאין בו בניין ואין בו אילנות ושדות אלא הוא פנוי לגמרי משום נוי העיר, ומשם והלאה עוד אלף אמה לכל רוח הוא לשדות וכרמים.
אם נאמר שתחום כאן לגבי אבידה אין פירושו תחום שבת של אלפיים אמה לכל רוח אלא רק אלף אמה לכל רוח, יהיה ביאור למכילתא, שכיוון שהוא בשדה הרי הרחיק מחוץ לעיר אלף אמה של המגרש ואז הוא נקרא תועה. וכמובן אין זה מוכרח וצריך עוד עיון)
.
.
איכא דמתני לה אסיפא [יש ששונים אותה על הסיפא], "ברשות הרבים חייב בה", אמר רבי יצחק והוא שעומדת חוץ לתחום. מכלל דברפת אפילו עומדת חוץ לתחום נמי אינו חייב בה.
[עיין שולחן ערוך חושן משפט סימן רס"א סעיף ג' ובביאור הגר"א סעיף קטן ו' שהרא"ש הולך לשיטתו שהבאתי לעיל כ"א א' שבספק אבידה אומרים ספק דאורייתא לחומרא, ולכן פוסק לחומרא כלשון הראשון שברפת מחוץ לתחום חייב להחזיר וברשות הרבים אפילו בתוך התחום. והרמב"ם לשיטתו שבספק אבידה אומרים ספק ממון לקולא פוסק מספק כלשון השני שברשות הרבים חייב רק מחוץ לתחום, וברפת אינו חייב לעולם]
.
.
"בבית הקברות לא יטמא לה".
תנו רבנן: "מנין שאם אמר לו אביו היטמא, או שאמר לו אל תחזיר, שלא ישמע לו, שנאמר: (ויקרא יט, ג) "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה'" - כולכם חייבין בכבודי. [אני ה' - אע"פ שאמרתי לך ירא את אביך אני אדון לשניכם, ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת אל תשמע לו. רש"י.
רשב"א: יכול אמר לו אביו אל תחזיר וכו'. איכא למידק [יש לדייק] פשיטא שלא ישמע לו שהרי אין לאביו כבוד כשאינו מחזיר, וכיון שכן ליכא עשה כלל דנדחי. פירשו בתוספות דהכא כשאמר לו אביו אל תחזיר אלא עסוק בכבודי להביא לי גוזלות או לשמשני]
טעמא דכתב רחמנא "את שבתותי תשמרו", הא לאו הכי [כך] הוה אמינא צייתא ליה [היינו אומרים ישמע לו. רש"י: דאתי [שבא] עשה דכיבוד ודחי [ודוחה] לא תעשה דלא תוכל להתעלם], ואמאי [ולמה], האי עשה, והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי [בא] עשה ודחי [ודוחה] את לא תעשה ועשה. [אבידה עשה ולא תעשה היא. השב תשיבם, לא תוכל להתעלם. רש"י. ועיין בזה בדברי הר"ן שהבאתי לעיל ל' א']
איצטריך, סלקא דעתך אמינא [עולה בדעתך נאמר] הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום [הוקש כבודם - בגזירה שוה כבד את אביך כבד את ה' מהונך. רש"י] שנאמר כאן (שמות כ, יא) "כבד את אביך ואת אמך", ונאמר להלן (משלי ג, ט) "כבד את ה' מהונך", הלכך לציית ליה.
קא משמע לן דלא לשמע ליה".
.
.
(ראיתי מובא בשם חידושים המיוחסים לריטב"א [אינו תחת ידי] שאם אמר לו אביו היכנס לבית הקברות ואין שם אבידה להשיב, אז אומרים שעשה של כבוד אב אינו דוחה עשה ולא תעשה של טומאה. ובזה מדברת סוגייתנו. אבל אם היתה אבידה בבית הקברות ואביו אמר לו הכנס לבית הקברות להשיב את האבידה, אז כיוון שבכניסתו לבית הקברות מקיים שתי מצוות עשה, כבוד אב והשבת אבידה, שתי מצוות עשה דוחות עשה ולא תעשה של טומאה לכהן וייכנס וישיב את האבידה, וסוגייתנו לא דיברה באופן כזה.
אמנם רש"י ביבמות ו' א' כתב: "אמר לו אביו לכהן, היטמא בבית הקברות להשיב אבידה, או שהיתה עומדת בחוץ ואמר לו אל תחזיר, יכול ישמע לו". ומבואר שמפרש את הברייתא שאביו אמר לו להכנס לבית הקברות להשיב אבידה שנמצאת שם, ויש שתי מצוות עשה, ועל זה אומרת הגמרא שעשה לא דוחה לא תעשה ועשה, ומבואר שאין חילוק בין מצוות עשה אחת לשתיים ודלא כהריטב"א. ועיין עוד שם ביבמות ו' א' בעניין עשה דוחה לא תעשה, ועוד בזה ביבמות כ"א א')
.
.
"מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון".
מאי "אבל לא לטעון"? אילימא [אם לומר] אבל לא לטעון כלל, מאי שנא פריקה דכתיב (שמות כ"ג ה') "עזב תעזב עמו" [עזיבה זו לשון עזרה. רש"י על הפסוק], טעינה נמי [גם] הכתיב: (דברים כב, ד) "הקם תקים עמו".
אלא מצוה מן התורה לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם אלא בשכר, רבי שמעון אומר אף לטעון בחנם.
תנינא להא, דתנו רבנן: "פריקה בחנם טעינה בשכר. רבי שמעון אומר זו וזו בחנם".
מאי טעמייהו דרבנן, דאי סלקא דעתך [שאם עולה בדעתך] כרבי שמעון לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי [צריך] פריקה, ואנא אמינא [ואני אומר] ומה טעינה דלית [שאין] בה צער בעלי חיים וליכא [ואין] חסרון כיס [אם לא יטעון. רש"י] חייב, פריקה דאית [שיש] בה צער בעלי חיים וחסרון כיס [פריקה אית בה חסרון כיס שהבהמה נשברת תחת משאה. רש"י] לא כל שכן. אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא לומר לך פריקה בחנם טעינה בשכר. [לומר לך פריקה בחנם אבל טעינה לא נצטוית אלא בשכר, הלכך אי [אם] לא כתב פריקה ואתיא מקל וחומר מטעינה הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה טעינה בשכר אף פריקה בשכר. רש"י]
ורבי שמעון מאי טעמא משום דלא מסיימי קראי. [לא מסיימי קראי - למשמעות טעינה הלכך אי [אם] כתיב חד הוה אמינא [היינו אומרים] לפריקה אתא [בא]. רש"י.
כל אחד מהפסוקים יכול להתפרש לפריקה, ואם היה כתוב רק אחד מהם היינו מפרשים לפריקה, ורק משום שכתובים שניהם אנו מפרשים אחד מהם לטעינה]
[שמות כ"ג ה': "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ". [לפי חכמים מדבר בפריקה]
דברים כ"ב ד': "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ". [לפי חכמים מדבר בטעינה]]
ורבנן אמאי [למה] לא מסיימי קראי, הכא [כאן] כתיב "רובץ תחת משאו" [משמע שצריך לפרוק. רש"י], התם [שם] כתיב "נופלין בדרך" דרמו אינהו וטעונייהו באורחא משמע [שמוטלים הם ומטענם בדרך משמע. רש"י: אף המשא מוטל על הקרקע שצריך לטעון].
ורבי שמעון "נופלין בדרך" אינהו וטעונייהו עלוייהו משמע [הם ומטענם עליהם משמע. ולפי זה צריך לפרוק כמו רובץ תחת משאו].
.
.
(פני יהושע:
"פריקה בחנם טעינה בשכר. וכתב הרא"ש דפריקה בחנם היינו באדם בטל, או אפילו אם הוא פועל אינו נוטל כל שכרו משלם, אבל כפועל בטל מיהא שקיל [על כל פנים נוטל] כמו באבידה, דילפינן לה מאפס כי לא יהיה בך אביון. ובטעינה אין חילוק אלא לעולם נוטל כל שכרו משלם.
וכבר כתבתי לעיל [ל"א ב'] דלפי זה צריך לומר דהא דטעינה הוי בשכר יותר ממחזיר אבידה היינו משום דבטעינה ליכא חסרון כל כך כמו באבידה דמפסיד לגמרי.
וכתבתי שם גם כן דיש לומר סברא להפוך מדעת הרא"ש דהא דטעינה בשכר היינו כפועל בטל כמו באבידה, אבל פריקה בחנם היינו לגמרי, ולא דמי לאבידה, דהתם [ששם. באבידה] עיקר המצוה אינה אלא להצלת ממון חבירו ואם כן אמרינן שפיר דשלו קודם, אבל הכא [כאן. בפריקה] דאיכא צער בעלי חיים וצערא דמרא הוי ליה כמו שאר מצות עשה וחובת הגוף שאינו רשאי להמנע בשביל הפסד ממונו. וכתבתי שם דממאי דמקשה למה לי הני תרתי ולמה לי למיכתב אבידה יש להכריע לכל אחד משני הצדדים עיין שם.
אמנם בהגיעי לכאן מצאתי את שאהבה נפשי בנמוקי יוסף שכתב כן בשם הר"ן ממש כדברי הפוך מדעת הרא"ש".
ועיין עוד שם בזה)
אתא לקמיה [בא לפני] דרבה בר רב הונא.
אמר ליה [רבה בר רב הונא לרב ספרא] זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו [לך הבא שלושה שחלקת לפניהם], אי נמי תרי מגו תלתא [ואם גם שניים מתוך שלושה. רש"י: שנים מן השלשה יבואו ויעידו לומר שלשה היינו], ואי נמי תרי סהדי דפלגת באפי בי תלתא [ואם גם שני עדים שחלקת לפני שלושה].
אמר ליה מנא לך הא [מניין לך זה]?
אמר ליה דתנן: "אם יש שם בית דין מתנה בפניהם. אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם". [אם יש שם בית דין - וסתם בית דין שלשה אלמא אין כח להפקיר ממון זה אצל זה בפחות משלשה. רש"י]
אמר ליה מי דמי [האם דומה], התם דמפיק ממונא מהאי ומותיב להאי בעינן בית דין [שם שמוציא ממון מזה ומשיב לזה צריכים אנו בית דין], אבל הכא דידיה שקלי [שלי אני נוטל] גילוי מילתא בעלמא הוא [גילוי מילתא שידעו שחלקתי בשוה. רש"י] בתרי סגי ליה [בשניים די לו]. תדע, דתנן: "אלמנה מוכרת שלא בפני בית דין". [אלמנה - הניזונת מנכסי יתומים מוכרת למזונות שלא בבית דין ובלבד שיראו שנים שלא תמכור בזול. רש"י]
אמר ליה אביי ולאו מי [האם] אתמר [נאמר] עלה אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אלמנה אינה צריכה בית דין של מומחין אבל צריכה בית דין של הדיוטות.
.
.
.
מתני' מצאה ברפת אין חייב בה. [בגמרא מפרש מאי אצטריך. רש"י]. ברשות הרבים חייב בה. [מצאה ברשות הרבים חייב בה. אע"ג דאינה רצה, דומיא דרפת [כמו שברפת ודאי אינה רצה גם ברשות הרבים מדובר שאינה רצה], והא דאמרינן לעיל רועה בדרך אין זו אבדה הא רצה הרי זו אבדה, ואוקימנא דאפה לדברא [והעמדנוה כשפניה לשדה] ואפילו הכי דוקא רצה הא אינה רצה אין זו אבדה, היינו התם שאינה תועה, אבל הכא מיירי שניכר בה שהיא תועה ואינה יודעת להיכן היא הולכת הלכך הויא אבדה וחייב בה, ולהכי נקט נמי לעיל רועה בדרך הוא דלא הויא אבדה הא אינה רועה אע"פ שאינה רצה הויא אבדה. תוספות הרא"ש]
ואם היתה בבית הקברות [והוא כהן. רש"י] לא יטמא לה.
אם אמר לו אביו היטמא, או שאמר לו אל תחזיר [והוא במקום שהוא מותר לילך שם. רש"י], לא ישמע לו.
פרק וטען פרק וטען אפילו ארבעה וחמשה פעמים חייב, שנאמר: (שמות כג, ה) "עזב תעזב".
הלך וישב לו [הבעלים. רש"י] ואמר הואיל ועליך מצוה אם רצונך לפרוק פרוק, פטור, שנאמר: "עמו". אם היה [הבעלים] זקן או חולה חייב [אע"פ שהבעלים יושב ואינו פורק עמו].
מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון. [בגמרא מפרש. רש"י]
רבי שמעון אומר אף לטעון.
רבי יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יתר על משאו אין זקוק לו, שנאמר: "תחת משאו", משאוי שיכול לעמוד בו.
.
.
גמ' אמר רבא רפת שאמרו אינה מתעה ואינה משמרת [רפת שאמרו - ששנינו במשנתנו עסקינן כשאינה מתעה את הבהמה שבתוכה להיות בורחת ויוצאת [בטור כתב כגון שאין לו פתחים בכל ארבע רוחותיו, ובמאירי כתב שאינה יכולה לצאת משם בריוח אף על פי שיכולה לצאת בדחק]. ואינה משתמרת, שאינה נעולה ואם באת לצאת יוצאה. רש"י]. אינה מתעה מדקתני אינו חייב בה, ואינה משמרת מדאיצטריך למיתני אינו חייב בה, דאי סלקא דעתך [שאם עולה בדעתך] משמרת השתא [כעת] משכח לה אבראי מעייל לה לגואי [מוצא אותה בחוץ מכניס אותה לפנים. אם מוצא אותה בחוץ מכניס אותה לרפת המשתמרת ומקיים בזה השבת אבידה. רש"י: כדאמרינן לעיל (ל"א א') לגינתו ולחורבתו מנין [שיכול להשיב לתוכם אם הם משתמרים ואין צריך להודיע לבעלים]] משכח לה מגואי מבעיא [מוצא אותה מבפנים נצרכת. אין צורך לומר שאם מצא אותה בתוך רפת המשתמרת אינו חייב בהשבה]? אלא שמע מינה אינה משמרת, שמע מינה.
.
.
"מצאה ברפת אינו חייב". [ברשות הרבים חייב בה]
אמר רבי יצחק והוא שעומדת תוך לתחום. מכלל דברשות הרבים ואפילו בתוך התחום נמי [גם] חייב.
.
.
(תחום בפשטות הוא העיר עצמה ועוד אלפיים אמה לכל צד שלה, ונקרא גם תחום שבת כיוון שבשבת אסור לצאת מחוץ לתחום.
עיין שמות כ"ג ד': "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ".
ובמכילתא שם: "תועה. אין תועה בכל מקום אלא חוץ לתחום. אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר (בראשית ל"ז ט"ו) "וימצאהו איש והנה תועה בשדה"".
וצריך ביאור למה "בשדה" פירושו חוץ לתחום.
עיין סוטה כ"ז ב', וערכין ל"ג ב', שאלף אמה מכל צד סביב העיר הוא מגרש שאין בו בניין ואין בו אילנות ושדות אלא הוא פנוי לגמרי משום נוי העיר, ומשם והלאה עוד אלף אמה לכל רוח הוא לשדות וכרמים.
אם נאמר שתחום כאן לגבי אבידה אין פירושו תחום שבת של אלפיים אמה לכל רוח אלא רק אלף אמה לכל רוח, יהיה ביאור למכילתא, שכיוון שהוא בשדה הרי הרחיק מחוץ לעיר אלף אמה של המגרש ואז הוא נקרא תועה. וכמובן אין זה מוכרח וצריך עוד עיון)
.
.
איכא דמתני לה אסיפא [יש ששונים אותה על הסיפא], "ברשות הרבים חייב בה", אמר רבי יצחק והוא שעומדת חוץ לתחום. מכלל דברפת אפילו עומדת חוץ לתחום נמי אינו חייב בה.
[עיין שולחן ערוך חושן משפט סימן רס"א סעיף ג' ובביאור הגר"א סעיף קטן ו' שהרא"ש הולך לשיטתו שהבאתי לעיל כ"א א' שבספק אבידה אומרים ספק דאורייתא לחומרא, ולכן פוסק לחומרא כלשון הראשון שברפת מחוץ לתחום חייב להחזיר וברשות הרבים אפילו בתוך התחום. והרמב"ם לשיטתו שבספק אבידה אומרים ספק ממון לקולא פוסק מספק כלשון השני שברשות הרבים חייב רק מחוץ לתחום, וברפת אינו חייב לעולם]
.
.
"בבית הקברות לא יטמא לה".
תנו רבנן: "מנין שאם אמר לו אביו היטמא, או שאמר לו אל תחזיר, שלא ישמע לו, שנאמר: (ויקרא יט, ג) "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה'" - כולכם חייבין בכבודי. [אני ה' - אע"פ שאמרתי לך ירא את אביך אני אדון לשניכם, ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת אל תשמע לו. רש"י.
רשב"א: יכול אמר לו אביו אל תחזיר וכו'. איכא למידק [יש לדייק] פשיטא שלא ישמע לו שהרי אין לאביו כבוד כשאינו מחזיר, וכיון שכן ליכא עשה כלל דנדחי. פירשו בתוספות דהכא כשאמר לו אביו אל תחזיר אלא עסוק בכבודי להביא לי גוזלות או לשמשני]
טעמא דכתב רחמנא "את שבתותי תשמרו", הא לאו הכי [כך] הוה אמינא צייתא ליה [היינו אומרים ישמע לו. רש"י: דאתי [שבא] עשה דכיבוד ודחי [ודוחה] לא תעשה דלא תוכל להתעלם], ואמאי [ולמה], האי עשה, והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי [בא] עשה ודחי [ודוחה] את לא תעשה ועשה. [אבידה עשה ולא תעשה היא. השב תשיבם, לא תוכל להתעלם. רש"י. ועיין בזה בדברי הר"ן שהבאתי לעיל ל' א']
איצטריך, סלקא דעתך אמינא [עולה בדעתך נאמר] הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום [הוקש כבודם - בגזירה שוה כבד את אביך כבד את ה' מהונך. רש"י] שנאמר כאן (שמות כ, יא) "כבד את אביך ואת אמך", ונאמר להלן (משלי ג, ט) "כבד את ה' מהונך", הלכך לציית ליה.
קא משמע לן דלא לשמע ליה".
.
.
(ראיתי מובא בשם חידושים המיוחסים לריטב"א [אינו תחת ידי] שאם אמר לו אביו היכנס לבית הקברות ואין שם אבידה להשיב, אז אומרים שעשה של כבוד אב אינו דוחה עשה ולא תעשה של טומאה. ובזה מדברת סוגייתנו. אבל אם היתה אבידה בבית הקברות ואביו אמר לו הכנס לבית הקברות להשיב את האבידה, אז כיוון שבכניסתו לבית הקברות מקיים שתי מצוות עשה, כבוד אב והשבת אבידה, שתי מצוות עשה דוחות עשה ולא תעשה של טומאה לכהן וייכנס וישיב את האבידה, וסוגייתנו לא דיברה באופן כזה.
אמנם רש"י ביבמות ו' א' כתב: "אמר לו אביו לכהן, היטמא בבית הקברות להשיב אבידה, או שהיתה עומדת בחוץ ואמר לו אל תחזיר, יכול ישמע לו". ומבואר שמפרש את הברייתא שאביו אמר לו להכנס לבית הקברות להשיב אבידה שנמצאת שם, ויש שתי מצוות עשה, ועל זה אומרת הגמרא שעשה לא דוחה לא תעשה ועשה, ומבואר שאין חילוק בין מצוות עשה אחת לשתיים ודלא כהריטב"א. ועיין עוד שם ביבמות ו' א' בעניין עשה דוחה לא תעשה, ועוד בזה ביבמות כ"א א')
.
.
"מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון".
מאי "אבל לא לטעון"? אילימא [אם לומר] אבל לא לטעון כלל, מאי שנא פריקה דכתיב (שמות כ"ג ה') "עזב תעזב עמו" [עזיבה זו לשון עזרה. רש"י על הפסוק], טעינה נמי [גם] הכתיב: (דברים כב, ד) "הקם תקים עמו".
אלא מצוה מן התורה לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם אלא בשכר, רבי שמעון אומר אף לטעון בחנם.
תנינא להא, דתנו רבנן: "פריקה בחנם טעינה בשכר. רבי שמעון אומר זו וזו בחנם".
מאי טעמייהו דרבנן, דאי סלקא דעתך [שאם עולה בדעתך] כרבי שמעון לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי [צריך] פריקה, ואנא אמינא [ואני אומר] ומה טעינה דלית [שאין] בה צער בעלי חיים וליכא [ואין] חסרון כיס [אם לא יטעון. רש"י] חייב, פריקה דאית [שיש] בה צער בעלי חיים וחסרון כיס [פריקה אית בה חסרון כיס שהבהמה נשברת תחת משאה. רש"י] לא כל שכן. אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא לומר לך פריקה בחנם טעינה בשכר. [לומר לך פריקה בחנם אבל טעינה לא נצטוית אלא בשכר, הלכך אי [אם] לא כתב פריקה ואתיא מקל וחומר מטעינה הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה טעינה בשכר אף פריקה בשכר. רש"י]
ורבי שמעון מאי טעמא משום דלא מסיימי קראי. [לא מסיימי קראי - למשמעות טעינה הלכך אי [אם] כתיב חד הוה אמינא [היינו אומרים] לפריקה אתא [בא]. רש"י.
כל אחד מהפסוקים יכול להתפרש לפריקה, ואם היה כתוב רק אחד מהם היינו מפרשים לפריקה, ורק משום שכתובים שניהם אנו מפרשים אחד מהם לטעינה]
[שמות כ"ג ה': "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ". [לפי חכמים מדבר בפריקה]
דברים כ"ב ד': "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ". [לפי חכמים מדבר בטעינה]]
ורבנן אמאי [למה] לא מסיימי קראי, הכא [כאן] כתיב "רובץ תחת משאו" [משמע שצריך לפרוק. רש"י], התם [שם] כתיב "נופלין בדרך" דרמו אינהו וטעונייהו באורחא משמע [שמוטלים הם ומטענם בדרך משמע. רש"י: אף המשא מוטל על הקרקע שצריך לטעון].
ורבי שמעון "נופלין בדרך" אינהו וטעונייהו עלוייהו משמע [הם ומטענם עליהם משמע. ולפי זה צריך לפרוק כמו רובץ תחת משאו].
.
.
(פני יהושע:
"פריקה בחנם טעינה בשכר. וכתב הרא"ש דפריקה בחנם היינו באדם בטל, או אפילו אם הוא פועל אינו נוטל כל שכרו משלם, אבל כפועל בטל מיהא שקיל [על כל פנים נוטל] כמו באבידה, דילפינן לה מאפס כי לא יהיה בך אביון. ובטעינה אין חילוק אלא לעולם נוטל כל שכרו משלם.
וכבר כתבתי לעיל [ל"א ב'] דלפי זה צריך לומר דהא דטעינה הוי בשכר יותר ממחזיר אבידה היינו משום דבטעינה ליכא חסרון כל כך כמו באבידה דמפסיד לגמרי.
וכתבתי שם גם כן דיש לומר סברא להפוך מדעת הרא"ש דהא דטעינה בשכר היינו כפועל בטל כמו באבידה, אבל פריקה בחנם היינו לגמרי, ולא דמי לאבידה, דהתם [ששם. באבידה] עיקר המצוה אינה אלא להצלת ממון חבירו ואם כן אמרינן שפיר דשלו קודם, אבל הכא [כאן. בפריקה] דאיכא צער בעלי חיים וצערא דמרא הוי ליה כמו שאר מצות עשה וחובת הגוף שאינו רשאי להמנע בשביל הפסד ממונו. וכתבתי שם דממאי דמקשה למה לי הני תרתי ולמה לי למיכתב אבידה יש להכריע לכל אחד משני הצדדים עיין שם.
אמנם בהגיעי לכאן מצאתי את שאהבה נפשי בנמוקי יוסף שכתב כן בשם הר"ן ממש כדברי הפוך מדעת הרא"ש".
ועיין עוד שם בזה)
תגובות
הוסף רשומת תגובה