אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי טרפון.
.
.
ביד רחבה הוה ליה הנהו זוזי דיתמי [בידו של אדם הנקרא רחבה היו לו זוזים אלה של יתומים]. אתא לקמיה [בא לפני] דרב יוסף אמר ליה מהו לאשתמושי בגוייהו [להשתמש בהן]?
אמר ליה הכי [כך] אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי טרפון [ומותר להשתמש].
אמר ליה אביי ולאו אתמר [נאמר] עלה אמר רבי חלבו אמר רב הונא לא שנו אלא בדמי אבידה הואיל וטרח בה [בדמי אבידה - שמכרה לאחר שנטפל בה כמו שאמרו חכמים. רש"י], אבל מעות אבידה דלא טרח בהו לא [אבל מעות אבידה - כגון שמצא מעות בכיס או שלש מטבעות עשויין כמגדלין. רש"י. שיש בהן סימן ולא התייאש הבעלים וצריך לשמור לו ולהשיב לו. ועד שישיב אינו רשאי להשתמש]. והני [ואלה. מעות היתומים שבידו] כמעות אבידה דמו?
אמר ליה זיל [לך], לא שבקו לי דאשרי לך [לא הניחו לי שאתיר לך].
.
.
.
(חידושי הריטב"א:
"ביד רחבה הוו זוזי דיתמי. פירש עשאו אבי היתומים נפקד עד שיגדלו. ואם תאמר הלא אמרו במשנה [לקמן מ"ג א'] המפקיד מעות אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין לא ישתמש בהן, התם משום דאי בעי מפקיד למשקלינהו לשקלינה מזומנים, אבל הכא לזמן אריכא הוא ומשום דאיכא [שיש] הנאה ליתמי בתשמישייהו הוה בעי [היה מבקש] לאשתמושי בהן. הראב"ד ז"ל".
.
.
מאירי:
"מי שהופקדו אצלו מעות של יתומים לשמרן אינו יכול להשתמש בהם בין צרורים בין מותרים כדין מפקיד אצל בעל הבית כמו שיתבאר, ואף על פי שהזמן ארוך ואין כאן חשש שיהא מפקיד תובע פקדונו ולא ימצאם מזומנים.
ואף על פי שאמרו במעות של יתומים שאדם רשאי להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד דוקא באפוטרופוס או כשהופקדו לו מיד בית דין אבל בפקדון לא.
ומכל מקום אין צריך לומר אם נתמנה להתעסק בהם שלא ישתמש בהם לעצמו שהרי יש כאן בטול כיס היתומים")
.
.
מתני' מצא ספרים קורא בהן אחד לשלשים יום [שמתעפשין כששוהים מלפותחן וכל ספרים שלהן היו עשויין בגליון. רש"י]. ואם אינו יודע לקרות גוללן [מתחילתן לסופן שיכנס בהן האויר. רש"י]. אבל לא ילמוד בהן בתחלה ולא יקרא אחר עמו. [בתחלה - מה שלא למד מפני שצריך להשהותו לפניו. ולא יקרא אחר עמו לפי שזה מושך אצלו וזה מושך אצלו ונקרע. רש"י]
מצא כסות מנערה אחד לשלשים יום ושוטחה לצרכה אבל לא לכבודו. [שוטחה לצרכה - לשלוט בה אויר שלא תכלה ולא תאכלנה עש. רש"י]
כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהן לצרכן אבל לא לשחקן. [לצרכן - שמתעפשים בקרקע, שצריך לתתן בקרקע כדאמרינן לקמן שזו היא שמירתן ולפיכך משתמש בהם לפרקים.
אבל לא לשחקן - לא ישתמש בהן זמן ארוך שישחקן. אוזי"ר בלע"ז. רש"י]
כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבא אליהו. [לא יגע בהן - זהב אינו מתעפש בארץ וזכוכית שמא ישבר. רש"י]
מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול הרי זה לא יטול. [שאין דרכו ליטול - דבר שגנאי הוא לו שאדם חשוב הוא ואין דרכו ליטול קופה שלו להכניסה מן החוץ לבית שמור לא יטול ופטור מהשבת אבידה דילפינן מוהתעלמת [פעמים שמתעלם כשאינה לפי כבודו]. רש"י]
.
.
גמ' אמר שמואל המוצא תפילין בשוק שם דמיהן ומניחן לאלתר [מוכר את התפילין ומניח אצלו את דמיהן].
מתיב [מקשה] רבינא: "מצא ספרים קורא בהן אחד לשלשים יום. ואם אינו יודע לקרות גוללן". גוללן אין [כן], שם דמיהן ומניחן לא?
אמר אביי תפילין בי בר חבו משכח שכיחי [מצויים. רש"י: בי בר חבו - בבית פלוני העושה תפילין מצויין לימכר ויחזור ויקנה מן הדמים], ספרים לא שכיחי [לא מצויים].
.
.
תנו רבנן: "השואל ספר תורה מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחר. פותחו וקורא בו. ובלבד שלא ילמוד בו בתחלה ולא יקרא אחר עמו.
וכן המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו כל שנים עשר חדש [גוללו בכל שנים עשר חדש פעם אחת. רש"י]. פותחו וקורא בו. אם בשבילו פתחו אסור. [אם בשבילו פתחו - כולה מפרש לקמיה. רש"י]
סומכוס אומר בחדש שלשים יום, בישן שנים עשר חדש.
רבי אליעזר בן יעקב אומר אחד זה ואחד זה שנים עשר חדש".
אמר מר "השואל ספר תורה מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחר", מאי אריא [מה דווקא] ספר תורה [מאי אריא ספר שהוא נוח להתקלקל בטשטוש וקריעה. רש"י], אפילו כל מילי נמי [כל דברים גם], דאמר רבי שמעון בן לקיש כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר. [כאן שנה רבי - במסכת גיטין (כ"ט א') תנן: "השולח גט בארץ ישראל הרי זה משלחו ביד אחר. ואם אמר לו טול חפץ פלוני הימנה [מהאשה אחרי שתתן לה את הגט] לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר". ואמר ריש לקיש עלה כאן שנה רבי, במשנה זו למדנו רבי שסתם המשניות, אין השואל [רשאי להשאיל] כו'. דבכולהו שייך למימר אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. רש"י]
ספר תורה איצטריכא ליה, מהו דתימא [שתאמר] ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה [נוח לו לאדם שתיעשה מצוה בממונו], קא משמע לן [משמיענו שאף על פי כן אסור].
"פותחו וקורא בו", פשיטא? ואלא למאי שייליה מיניה [למה השאילו ממנו].
סיפא איצטריכא ליה "ובלבד שלא ילמוד בו בתחלה".
"וכן המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו [השומר] כל שנים עשר חדש. פותחו וקורא בו". מאי עבידתיה גביה? [מה מעשיו אצלו. רש"י: מאי עבידתיה גביה - קא סלקא דעתך לצורכו קאמר ולא לצורך ספר תורה, דהא לצורך ספר תורה תנא ליה גוללו כל שנים עשר חדש, להכי פרכינן [לכך מקשים אנו] מאי עבידתיה דהאי גבי ספר תורה לקרות בו לצורך עצמו]
ותו [ועוד] "אם בשבילו פתחו אסור", הא אמרת פותחו וקורא בו?
הכי [כך] קאמר, אם כשהוא גוללו פותחו וקורא בו מותר [אם כשהוא גוללו - להנאת ספר תורה פתחו וקרא בו מותר. רש"י], אם בשבילו פתחו אסור.
.
.
(רשב"א:
"מסתברא דהכי פירושו, למה גוללו, דקא סלקא דעתך דחייב לגלול כדרך שהוא חייב במוצא ומשום הכי אקשינן מאי עבידתיה גביה ואמאי מחייבין אותו לגלול, יבוא בעל הפקדון ויגלול את שלו ואם אינו עושה כן אבדה מדעת היא.
ועוד דקתני סיפא ואם בשבילו פותחו אסור אמאי, והא אמרת פותחו וקורא בו, ואי משום שינערנו דרך גלילתו ליתני גוללו כל י"ב חדש לחוד, אי נמי קורא בו כדקתני במתניתין.
ופרקינן דלאו שיתחייב בגלילתו קאמר, אלא הכי קאמר אם רצה לגוללו ורצה לקרות בו כשהוא גוללו מותר".
ורש"י לא פירש כן, אלא לרש"י השומר חייב לגוללו לצורך הספר, והקושיא מה מעשיו אצלו היא רק משום שהיינו סבורים שהוא גוללו לצורך עצמו.
וצריך עיון שהנה לקמן ל' א' נאמר:
תנו רבנן: "המוצא כלי עץ משתמש בהן בשביל שלא ירקבו.
כלי נחושת משתמש בהן בחמין אבל לא על ידי האור מפני שמשחיקן.
כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן.
מגריפות וקרדומות משתמש בהן ברך אבל לא בקשה מפני שמפחיתן.
כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבא אליהו.
כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון".
פקדון מאי עבידתיה גביה? [מה מעשיו אצלו. רש"י: מאי עבידתיה גביה - מה לו להשתמש בו יבא בעליו וישתמש בו]
אמר רב אדא בר חמא אמר רב ששת בפקדון שהלכו בעליהן למדינת הים".
ולכאורה דברי רש"י סותרים, שלקמן ל' א' פירש שהקושיא לגבי שומר פקדון מאי עבידתיה גביה פירושה שאינו מחויב להשתמש כדי שלא יתקלקל. וזהו כפירוש הרשב"א כאן.
אמנם פשטות לשון הגמרא כאן מורה כרש"י שפירש כאן שבקושיא "מאי עבידתיה גביה" הגמרא פירשה שמדובר שקורא בו לצורך עצמו, ואם כן הקושיא כיצד מותר לו לקרוא לצורך עצמו, ולא כהרשב"א שפירש קורא לצורך הספר והקושיא למה הוא חייב בזה שהרי אינה אבידה ויבוא הבעלים ויגלול. שנאמר: "ותו אם בשבילו פתחו אסור, הא אמרת פותחו וקורא בו". ולפי הרשב"א אין כאן קושיא, שפותחו וקורא בו הוא לצורך הספר, וזה מותר, ובשבילו אסור. ורק לרש"י שפותחו וקורא בו גם הוא לצורך עצמו יש כאן סתירה. והרשב"א נדחק בזה.
ולקמן ל' א' לא היה יכול רש"י לפרש כמו כאן את הקושיא מאי עבידתיה גביה, ששם מדובר שמשתמש לצורך הכלי כדי שלא יתקלקלו ואם כן אין קושיא כיצד הוא משתמש לצורך עצמו ובהכרח שם הקושיא למה הוא חייב בזה ולא הבעלים.
אמנם צריך ביאור למה שומר פקדון לשיטת רש"י בספר הוא מחוייב לגלול ולקרוא לצורך הספר ולא אומרים שהבעלים יבוא ויגלול, ובכלים אינו מחוייב להשתמש בכלים כדי שלא יתקלקלו ובזה אומרים שיבוא הבעלים וישתמש.
הנה לקמן ל' א' נאמר שמדובר שמה שהשומר חייב להשתמש בכלים שלא יתקלקלו זהו כשהלכו הבעלים למדינת הים. ויש לעיין האם כשהלכו הבעלים למדינת הים חיובו של השומר להשתמש בכלים הוא משום שמן הסתם הוא שיעבד את עצמו לזה כיוון שהוא והבעלים ידעו שיילך למדינת הים ומן הסתם הפקיד את כליו על אופן שלא יתקלקלו ונעשה כמו שפירשו שהשומר משתעבד לזה. או שמא השומר לא השתעבד לזה מחיובי השמירה שקיבל ושיעבד עצמו, רק שהוא חייב להשתמש בכלים מדין השבת אבידה.
ומלשון תוספות הרא"ש לקמן ל' א' משמע שהחיוב הוא מדין השבת אבידה, שכתב:
"פקדון שהלכו בעליו למדינת הים. אע"ג דאמרינן לקמן יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו שאם היה רוצה שיורידו היה מצוה להוריד, הכא ליכא למימר הכי דמסתמא ניחא ליה שישתמש בו שאין לו בזה שום קלקול אלא תיקון". ומשמע שאין זה כאילו פירשו שהבעלים מבקש ממנו שישתעבד ויתחייב להשתמש בכלים כיוון שיודע שהוא הולך למדינת הים והשומר הסכים והשתעבד. אלא רק שמן הסתם אין לומר שהבעלים ממאן בזה, ואין זה נגד דעתו. וכדי שיהיה מחוייב משום ששיעבד עצמו לא די בכך שהבעלים רק ניחא לו אלא צריך שיהא כאילו פירש שהוא מבקש מהשומר להשתעבד לזה. ומשמע שאין כאן שיעבוד של השומר לזה, ואם כן חיובו הוא מדין השבת אבידה ולא משום ששיעבד את עצמו.
וצריך ביאור למה לא נאמר שהשתעבד על דעת שיתחייב להשתמש כדי שלא יתקלקלו.
והנה אם מקבל פרה לשמור פשוט שהוא מחוייב לטרוח להתקין סביבה גדר ודלת ולנעול את הדלת בפניה. וכן מחוייב לטרוח להאכילה. וזה מדין שעבוד שומר ששיעבד את עצמו להיות שומר ובכלל השעבוד הוא לטרוח בזה, שזה עיקר השמירה וכשקיבל על עצמו שמירה עיקר הקבלה היא להשתעבד לטרוח לנעול דלת בפניה, ופשוט שאין זה רק משום השבת אבידה.
ונראה שכשאדם משתעבד לחבירו להיות שומר, אע"פ שיש בשומר צד של שיעבוד פועל, מכל מקום כיוון שאמר שהוא משתעבד להיות שומר ולא אמר שמשתעבד להיות פועל, חיובו הוא רק על פעולות שמעיקר צורתן ועניינן נופל בהן שם שמירה. ומה שאינו נקרא שמירה לא השתעבד ואע"פ שפעולות אלה נצרכות כדי שהחפץ לא יתקלקל.
ולפתוח ספר תורה בלי לקרוא בו הוא מדרך הדברים שעושים לשמור עליו שלא ייפסד, וכמו האכלת בהמה, וזהו בכלל שיעבוד השומר, ולכן קושיית הגמרא כאן מאי עבידתיה גביה לרש"י אינה למה הוא מחוייב, אלא למה מותר לו לצורך עצמו. ובאמת הוא מחוייב כיוון שזה עניין שמירה, וחייב כמו לנעול דלת.
ולהשתמש בכלים שלא יתקלקלו, אע"פ שהם נצרכים לזה, אין לפעולה זו שם שמירה ואין דרך בני אדם לראות בה פעולת שמירה מיוחדת שעושים בכלים כשמירה.
ואפשר שהטעם הוא שיש הרבה ספרי תורה שעומדים בארון ולא קוראים בהם. והרגילות להוציאם ולגללם כדי שלא יתעפשו ורגילים שזו פעולת שמירה לגבי ספר. אבל כלים לרוב משתמשים בהם לצורך המשתמש, ולא מצניעים אותם לזמן ארוך ואין צורך לעשות שימוש מיוחד רק לצורך הכלי כדי לשמרו, ולכן בדעת בני אדם שימוש לא נופל בו שם פעולת שמירה. ולכן על כלים הקשתה הגמרא שיבוא הבעלים וישתמש כיוון שאין זה בכלל שיעבוד שומר, וגם אם הבעלים הלך למדינת הים השומר חייב רק מדין משיב אבידה ולא מדין שומר.
ובדעת הרשב"א יש לעיין האם הוא סובר שבספר תורה על הבעלים לבוא ולגלול כיוון שהגלילה אינה נקראת שמירה כמו נעילת דלת לפני בהמה או האכלתה, ולכן לא התחייב בה השומר. וזה דוחק שאם כן למה לו לדחוק בלשון הגמרא והיה יכול לפרש כרש"י, שהרי יש מקום גדול לחלק ולומר שגלילה היא שמירה ושימוש בכלים אינו שמירה.
ושמא טעם הרשב"א ששומר אינו כפועל ואינו מתחייב בשום טרחה מלבד מה שמוכרח. ואין זה תלוי מה נופל עליו שם שמירה ומה לא, אלא כל מה שאפשר שייעשה על ידי הבעלים אין השומר משתעבד לו. ולנעול הוא מוכרח כיוון שהבעלים אינו יודע מתי יש לנעול ולפתוח, אבל לגלול כיוון שהבעלים יודע שעברו שנים עשר חודש ויכול לבוא לגלול, אין השומר משתעבד לזה ואפילו אם נופל בזה שם שמירה. שעיקר שעבוד השומר הוא רק על אחריות השמירה ולא על טרחה כפועל, ורק מה שאי אפשר בעניין אחר הוא משתעבד כפועל. ויש בשאלה זו הרבה נפקא מינא לדינא)
.
.
"סומכוס אומר בחדש שלשים יום בישן שנים עשר חדש. [בחדש שלשים יום - החדש ממהר להתעפש מן הישן. רש"י]
רבי אליעזר בן יעקב אומר אחד זה ואחד זה שנים עשר חדש".
רבי אליעזר בן יעקב היינו תנא קמא [התנא הראשון. שאמר: "גוללו כל שנים עשר חדש"]?
אלא אימא [אמור] רבי אליעזר בן יעקב אומר אחד זה ואחד זה שלשים יום. [אימא אחד זה ואחד זה שלשים יום - ומתניתין נמי דקתני קורא בהן אחת לשלשים יום ולא מפליג [מחלק] בין ישן לחדש רבי אליעזר בן יעקב היא. רש"י]
.
.
"אבל לא ילמוד בו בתחלה ולא יקרא אחר עמו".
ורמינהו [ומקשים]: "לא יקרא פרשה וישנה, ולא יקרא בו פרשה ויתרגם, ולא יפתח בו יותר מג' דפין, ולא יקראו בו שלשה בני אדם בכרך אחד". הא שנים קורין?
אמר אביי לא קשיא כאן בענין אחד כאן בשני ענינים. [בשני ענינים - זה בדף זה וזה בדף זה קורין דלא אתי לשמוטי מהדדי. רש"י]
.
.
(רמב"ן:
"השואל ספר תורה וכו' ובלבד שלא ילמוד בו לכתחלה. נראה לי דהאי דינא ליתיה אלא בספר תורה ונביאים וכתובים שמי שהוא רגיל בהם אינו צריך ליגע בהם כלל ומי שאינו רגיל בהם נוגע בהם ומושך אילך ואילך ויש לחוש שמא יקרע. אבל עכשיו שנהגו לכתוב התלמוד אם השאילו מסכתא אינו כן שכל אדם שוין בו והשונה פרקו מאה פעמים ומי שלא שנה אותו מעולם כולם נוגעין בהם וממשמשין בהם, שאין לך אדם שלא יהא צריך עיון ומחשבה יתירא ולמשוך אילך ואילך ולגלול אותו מתחלתו לסופו ומסופו לתחלתו כדי לעיין בהלכות הצריכות לו לאותה הלכה שהוא שונה, הילכך יד כל אדם שוה בו וילמוד בו בתחלה".
ויש לעיין שלפי זה לכאורה כל אדם יהא אסור. ובחידושי הר"ן כתב:
"אבל עכשיו שנהגו לכתוב התלמוד אם השאילו מסכתא אינו כן שאפילו מי שלמד פירקו ק' פעמים צריך עיון גדול כבתחילה, ואדרבה שכל מי שהוא יותר בקי צריך עיון יותר בהלכות הצריכות לשמועה שלו, הילכך יד כל אדם שוה בו ולומד בו לכתחילה דאדעתא דהכי אושליה [שעל דעת כך השאילו]".
כיוון שכך הרגילות המשאיל העלה בשעתו שיעשה כך ועל דעת כך השאיל לו)
.
.
"מצא כסות מנערה אחד לשלשים יום".
למימרא [לומר] דניעור מעלי לה [מועיל לה], והאמר רבי יוחנן מי שיש לו גרדי אומן בתוך ביתו ינער כסותו בכל יום. [מי שיש לו גרדי אומן בביתו - שיארוג לו טליתות חדשות תמיד. רש"י]
אמרי בכל יום קשי לה, אחד לשלשים יום מעלי לה.
איבעית אימא [אם רצונך אמור] לא קשיא, הא בחד [באדם אחד אין ניעורו קורעה. רש"י] והא בתרי [שנים - האוחזין בשני ראשיה ומנערין ממתחין אותה יותר מדאי וקשה לה. רש"י].
איבעית אימא לא קשיא הא בידא [ביד] והא בחוטרא [במקל].
איבעית אימא לא קשיא הא בדעמרא [בשל צמר. רש"י: קשה לה שנמתחת ונקרעת] הא בדכיתנא [בשל פשתן].
אמר רבי יוחנן כסא דחרשין ולא כסא דפושרין[כסא דחרשין - נוח לשתות כוס של מכשפות מכוס של מים פושרין. ואיידי דאיירי [ואגב שמדבר] במילי דרבי יוחנן בהלכות דרך ארץ נקט הני שמעתא. רש"י].
ולא אמרן אלא בכלי מתכות אבל בכלי חרש לית לן בה.
ובכלי מתכות נמי [גם] לא אמרן אלא דלא צויץ [רותח. רש"י] אבל דצויץ לית לן בה.
ולא אמרן אלא דלא שדא ביה [שלא הטיל בו] ציביא [כל דבר שנותנין לתוך המשקה או עשבים או תבלין או עקרי בשמים קרי ציביא. רש"י], אבל שדא ביה ציביא לית לן בה.
ואמר רבי יוחנן מי שהניח לו אביו מעות הרבה ורוצה לאבדן [ללמדנו בא שלא ירגיל אדם בכך שהעושה אלה מאבד מהר הון רב. רש"י] ילבש בגדי פשתן וישתמש בכלי זכוכית וישכור פועלים ואל ישב עמהן.
ילבש בכלי פשתן - בכתנא רומיתא. [דמיהם יקרין וממהרין לכלות. רש"י]
וישתמש בכלי זכוכית - בזוגיתא חיורתא. [זכוכית לבנה שהיא יקרה]
וישכור פועלים ואל ישב עמהן - תרגומא בתורי דנפיש פסידייהו. [שמרובה הפסדם. רש"י: תרגמה - להך שכירות דפועלים. בתורי - בפועלים המנהיגים בשוורי בעל הבית. דנפיש פסידייהו - שרוב עבודת קרקעות שלהן בשוורים היתה אף חרישת הכרמים ובצירתם מנהיגים כלי המחרישה בעגלה בין שורות הכרם עם הבוצרים ונותנין שם הענבים לפיכך אם אין הבעלים עליהם יש הפסד גדול שאין דרך הפועלים לחוס על הכרם ועל השוורים ומנהיגים אותן על הגפנים ועל הנטיעות והם מתקלקלין והשוורין נסחבין ונשברים]
.
.
ביד רחבה הוה ליה הנהו זוזי דיתמי [בידו של אדם הנקרא רחבה היו לו זוזים אלה של יתומים]. אתא לקמיה [בא לפני] דרב יוסף אמר ליה מהו לאשתמושי בגוייהו [להשתמש בהן]?
אמר ליה הכי [כך] אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי טרפון [ומותר להשתמש].
אמר ליה אביי ולאו אתמר [נאמר] עלה אמר רבי חלבו אמר רב הונא לא שנו אלא בדמי אבידה הואיל וטרח בה [בדמי אבידה - שמכרה לאחר שנטפל בה כמו שאמרו חכמים. רש"י], אבל מעות אבידה דלא טרח בהו לא [אבל מעות אבידה - כגון שמצא מעות בכיס או שלש מטבעות עשויין כמגדלין. רש"י. שיש בהן סימן ולא התייאש הבעלים וצריך לשמור לו ולהשיב לו. ועד שישיב אינו רשאי להשתמש]. והני [ואלה. מעות היתומים שבידו] כמעות אבידה דמו?
אמר ליה זיל [לך], לא שבקו לי דאשרי לך [לא הניחו לי שאתיר לך].
.
.
.
(חידושי הריטב"א:
"ביד רחבה הוו זוזי דיתמי. פירש עשאו אבי היתומים נפקד עד שיגדלו. ואם תאמר הלא אמרו במשנה [לקמן מ"ג א'] המפקיד מעות אצל בעל הבית בין צרורין בין מותרין לא ישתמש בהן, התם משום דאי בעי מפקיד למשקלינהו לשקלינה מזומנים, אבל הכא לזמן אריכא הוא ומשום דאיכא [שיש] הנאה ליתמי בתשמישייהו הוה בעי [היה מבקש] לאשתמושי בהן. הראב"ד ז"ל".
.
.
מאירי:
"מי שהופקדו אצלו מעות של יתומים לשמרן אינו יכול להשתמש בהם בין צרורים בין מותרים כדין מפקיד אצל בעל הבית כמו שיתבאר, ואף על פי שהזמן ארוך ואין כאן חשש שיהא מפקיד תובע פקדונו ולא ימצאם מזומנים.
ואף על פי שאמרו במעות של יתומים שאדם רשאי להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד דוקא באפוטרופוס או כשהופקדו לו מיד בית דין אבל בפקדון לא.
ומכל מקום אין צריך לומר אם נתמנה להתעסק בהם שלא ישתמש בהם לעצמו שהרי יש כאן בטול כיס היתומים")
.
.
מתני' מצא ספרים קורא בהן אחד לשלשים יום [שמתעפשין כששוהים מלפותחן וכל ספרים שלהן היו עשויין בגליון. רש"י]. ואם אינו יודע לקרות גוללן [מתחילתן לסופן שיכנס בהן האויר. רש"י]. אבל לא ילמוד בהן בתחלה ולא יקרא אחר עמו. [בתחלה - מה שלא למד מפני שצריך להשהותו לפניו. ולא יקרא אחר עמו לפי שזה מושך אצלו וזה מושך אצלו ונקרע. רש"י]
מצא כסות מנערה אחד לשלשים יום ושוטחה לצרכה אבל לא לכבודו. [שוטחה לצרכה - לשלוט בה אויר שלא תכלה ולא תאכלנה עש. רש"י]
כלי כסף וכלי נחושת משתמש בהן לצרכן אבל לא לשחקן. [לצרכן - שמתעפשים בקרקע, שצריך לתתן בקרקע כדאמרינן לקמן שזו היא שמירתן ולפיכך משתמש בהם לפרקים.
אבל לא לשחקן - לא ישתמש בהן זמן ארוך שישחקן. אוזי"ר בלע"ז. רש"י]
כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבא אליהו. [לא יגע בהן - זהב אינו מתעפש בארץ וזכוכית שמא ישבר. רש"י]
מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול הרי זה לא יטול. [שאין דרכו ליטול - דבר שגנאי הוא לו שאדם חשוב הוא ואין דרכו ליטול קופה שלו להכניסה מן החוץ לבית שמור לא יטול ופטור מהשבת אבידה דילפינן מוהתעלמת [פעמים שמתעלם כשאינה לפי כבודו]. רש"י]
.
.
גמ' אמר שמואל המוצא תפילין בשוק שם דמיהן ומניחן לאלתר [מוכר את התפילין ומניח אצלו את דמיהן].
מתיב [מקשה] רבינא: "מצא ספרים קורא בהן אחד לשלשים יום. ואם אינו יודע לקרות גוללן". גוללן אין [כן], שם דמיהן ומניחן לא?
אמר אביי תפילין בי בר חבו משכח שכיחי [מצויים. רש"י: בי בר חבו - בבית פלוני העושה תפילין מצויין לימכר ויחזור ויקנה מן הדמים], ספרים לא שכיחי [לא מצויים].
.
.
תנו רבנן: "השואל ספר תורה מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחר. פותחו וקורא בו. ובלבד שלא ילמוד בו בתחלה ולא יקרא אחר עמו.
וכן המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו כל שנים עשר חדש [גוללו בכל שנים עשר חדש פעם אחת. רש"י]. פותחו וקורא בו. אם בשבילו פתחו אסור. [אם בשבילו פתחו - כולה מפרש לקמיה. רש"י]
סומכוס אומר בחדש שלשים יום, בישן שנים עשר חדש.
רבי אליעזר בן יעקב אומר אחד זה ואחד זה שנים עשר חדש".
אמר מר "השואל ספר תורה מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחר", מאי אריא [מה דווקא] ספר תורה [מאי אריא ספר שהוא נוח להתקלקל בטשטוש וקריעה. רש"י], אפילו כל מילי נמי [כל דברים גם], דאמר רבי שמעון בן לקיש כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר. [כאן שנה רבי - במסכת גיטין (כ"ט א') תנן: "השולח גט בארץ ישראל הרי זה משלחו ביד אחר. ואם אמר לו טול חפץ פלוני הימנה [מהאשה אחרי שתתן לה את הגט] לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר". ואמר ריש לקיש עלה כאן שנה רבי, במשנה זו למדנו רבי שסתם המשניות, אין השואל [רשאי להשאיל] כו'. דבכולהו שייך למימר אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. רש"י]
ספר תורה איצטריכא ליה, מהו דתימא [שתאמר] ניחא ליה לאיניש דתיעביד מצוה בממוניה [נוח לו לאדם שתיעשה מצוה בממונו], קא משמע לן [משמיענו שאף על פי כן אסור].
"פותחו וקורא בו", פשיטא? ואלא למאי שייליה מיניה [למה השאילו ממנו].
סיפא איצטריכא ליה "ובלבד שלא ילמוד בו בתחלה".
"וכן המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו [השומר] כל שנים עשר חדש. פותחו וקורא בו". מאי עבידתיה גביה? [מה מעשיו אצלו. רש"י: מאי עבידתיה גביה - קא סלקא דעתך לצורכו קאמר ולא לצורך ספר תורה, דהא לצורך ספר תורה תנא ליה גוללו כל שנים עשר חדש, להכי פרכינן [לכך מקשים אנו] מאי עבידתיה דהאי גבי ספר תורה לקרות בו לצורך עצמו]
ותו [ועוד] "אם בשבילו פתחו אסור", הא אמרת פותחו וקורא בו?
הכי [כך] קאמר, אם כשהוא גוללו פותחו וקורא בו מותר [אם כשהוא גוללו - להנאת ספר תורה פתחו וקרא בו מותר. רש"י], אם בשבילו פתחו אסור.
.
.
(רשב"א:
"מסתברא דהכי פירושו, למה גוללו, דקא סלקא דעתך דחייב לגלול כדרך שהוא חייב במוצא ומשום הכי אקשינן מאי עבידתיה גביה ואמאי מחייבין אותו לגלול, יבוא בעל הפקדון ויגלול את שלו ואם אינו עושה כן אבדה מדעת היא.
ועוד דקתני סיפא ואם בשבילו פותחו אסור אמאי, והא אמרת פותחו וקורא בו, ואי משום שינערנו דרך גלילתו ליתני גוללו כל י"ב חדש לחוד, אי נמי קורא בו כדקתני במתניתין.
ופרקינן דלאו שיתחייב בגלילתו קאמר, אלא הכי קאמר אם רצה לגוללו ורצה לקרות בו כשהוא גוללו מותר".
ורש"י לא פירש כן, אלא לרש"י השומר חייב לגוללו לצורך הספר, והקושיא מה מעשיו אצלו היא רק משום שהיינו סבורים שהוא גוללו לצורך עצמו.
וצריך עיון שהנה לקמן ל' א' נאמר:
תנו רבנן: "המוצא כלי עץ משתמש בהן בשביל שלא ירקבו.
כלי נחושת משתמש בהן בחמין אבל לא על ידי האור מפני שמשחיקן.
כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן.
מגריפות וקרדומות משתמש בהן ברך אבל לא בקשה מפני שמפחיתן.
כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבא אליהו.
כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון".
פקדון מאי עבידתיה גביה? [מה מעשיו אצלו. רש"י: מאי עבידתיה גביה - מה לו להשתמש בו יבא בעליו וישתמש בו]
אמר רב אדא בר חמא אמר רב ששת בפקדון שהלכו בעליהן למדינת הים".
ולכאורה דברי רש"י סותרים, שלקמן ל' א' פירש שהקושיא לגבי שומר פקדון מאי עבידתיה גביה פירושה שאינו מחויב להשתמש כדי שלא יתקלקל. וזהו כפירוש הרשב"א כאן.
אמנם פשטות לשון הגמרא כאן מורה כרש"י שפירש כאן שבקושיא "מאי עבידתיה גביה" הגמרא פירשה שמדובר שקורא בו לצורך עצמו, ואם כן הקושיא כיצד מותר לו לקרוא לצורך עצמו, ולא כהרשב"א שפירש קורא לצורך הספר והקושיא למה הוא חייב בזה שהרי אינה אבידה ויבוא הבעלים ויגלול. שנאמר: "ותו אם בשבילו פתחו אסור, הא אמרת פותחו וקורא בו". ולפי הרשב"א אין כאן קושיא, שפותחו וקורא בו הוא לצורך הספר, וזה מותר, ובשבילו אסור. ורק לרש"י שפותחו וקורא בו גם הוא לצורך עצמו יש כאן סתירה. והרשב"א נדחק בזה.
ולקמן ל' א' לא היה יכול רש"י לפרש כמו כאן את הקושיא מאי עבידתיה גביה, ששם מדובר שמשתמש לצורך הכלי כדי שלא יתקלקלו ואם כן אין קושיא כיצד הוא משתמש לצורך עצמו ובהכרח שם הקושיא למה הוא חייב בזה ולא הבעלים.
אמנם צריך ביאור למה שומר פקדון לשיטת רש"י בספר הוא מחוייב לגלול ולקרוא לצורך הספר ולא אומרים שהבעלים יבוא ויגלול, ובכלים אינו מחוייב להשתמש בכלים כדי שלא יתקלקלו ובזה אומרים שיבוא הבעלים וישתמש.
הנה לקמן ל' א' נאמר שמדובר שמה שהשומר חייב להשתמש בכלים שלא יתקלקלו זהו כשהלכו הבעלים למדינת הים. ויש לעיין האם כשהלכו הבעלים למדינת הים חיובו של השומר להשתמש בכלים הוא משום שמן הסתם הוא שיעבד את עצמו לזה כיוון שהוא והבעלים ידעו שיילך למדינת הים ומן הסתם הפקיד את כליו על אופן שלא יתקלקלו ונעשה כמו שפירשו שהשומר משתעבד לזה. או שמא השומר לא השתעבד לזה מחיובי השמירה שקיבל ושיעבד עצמו, רק שהוא חייב להשתמש בכלים מדין השבת אבידה.
ומלשון תוספות הרא"ש לקמן ל' א' משמע שהחיוב הוא מדין השבת אבידה, שכתב:
"פקדון שהלכו בעליו למדינת הים. אע"ג דאמרינן לקמן יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו שאם היה רוצה שיורידו היה מצוה להוריד, הכא ליכא למימר הכי דמסתמא ניחא ליה שישתמש בו שאין לו בזה שום קלקול אלא תיקון". ומשמע שאין זה כאילו פירשו שהבעלים מבקש ממנו שישתעבד ויתחייב להשתמש בכלים כיוון שיודע שהוא הולך למדינת הים והשומר הסכים והשתעבד. אלא רק שמן הסתם אין לומר שהבעלים ממאן בזה, ואין זה נגד דעתו. וכדי שיהיה מחוייב משום ששיעבד עצמו לא די בכך שהבעלים רק ניחא לו אלא צריך שיהא כאילו פירש שהוא מבקש מהשומר להשתעבד לזה. ומשמע שאין כאן שיעבוד של השומר לזה, ואם כן חיובו הוא מדין השבת אבידה ולא משום ששיעבד את עצמו.
וצריך ביאור למה לא נאמר שהשתעבד על דעת שיתחייב להשתמש כדי שלא יתקלקלו.
והנה אם מקבל פרה לשמור פשוט שהוא מחוייב לטרוח להתקין סביבה גדר ודלת ולנעול את הדלת בפניה. וכן מחוייב לטרוח להאכילה. וזה מדין שעבוד שומר ששיעבד את עצמו להיות שומר ובכלל השעבוד הוא לטרוח בזה, שזה עיקר השמירה וכשקיבל על עצמו שמירה עיקר הקבלה היא להשתעבד לטרוח לנעול דלת בפניה, ופשוט שאין זה רק משום השבת אבידה.
ונראה שכשאדם משתעבד לחבירו להיות שומר, אע"פ שיש בשומר צד של שיעבוד פועל, מכל מקום כיוון שאמר שהוא משתעבד להיות שומר ולא אמר שמשתעבד להיות פועל, חיובו הוא רק על פעולות שמעיקר צורתן ועניינן נופל בהן שם שמירה. ומה שאינו נקרא שמירה לא השתעבד ואע"פ שפעולות אלה נצרכות כדי שהחפץ לא יתקלקל.
ולפתוח ספר תורה בלי לקרוא בו הוא מדרך הדברים שעושים לשמור עליו שלא ייפסד, וכמו האכלת בהמה, וזהו בכלל שיעבוד השומר, ולכן קושיית הגמרא כאן מאי עבידתיה גביה לרש"י אינה למה הוא מחוייב, אלא למה מותר לו לצורך עצמו. ובאמת הוא מחוייב כיוון שזה עניין שמירה, וחייב כמו לנעול דלת.
ולהשתמש בכלים שלא יתקלקלו, אע"פ שהם נצרכים לזה, אין לפעולה זו שם שמירה ואין דרך בני אדם לראות בה פעולת שמירה מיוחדת שעושים בכלים כשמירה.
ואפשר שהטעם הוא שיש הרבה ספרי תורה שעומדים בארון ולא קוראים בהם. והרגילות להוציאם ולגללם כדי שלא יתעפשו ורגילים שזו פעולת שמירה לגבי ספר. אבל כלים לרוב משתמשים בהם לצורך המשתמש, ולא מצניעים אותם לזמן ארוך ואין צורך לעשות שימוש מיוחד רק לצורך הכלי כדי לשמרו, ולכן בדעת בני אדם שימוש לא נופל בו שם פעולת שמירה. ולכן על כלים הקשתה הגמרא שיבוא הבעלים וישתמש כיוון שאין זה בכלל שיעבוד שומר, וגם אם הבעלים הלך למדינת הים השומר חייב רק מדין משיב אבידה ולא מדין שומר.
ובדעת הרשב"א יש לעיין האם הוא סובר שבספר תורה על הבעלים לבוא ולגלול כיוון שהגלילה אינה נקראת שמירה כמו נעילת דלת לפני בהמה או האכלתה, ולכן לא התחייב בה השומר. וזה דוחק שאם כן למה לו לדחוק בלשון הגמרא והיה יכול לפרש כרש"י, שהרי יש מקום גדול לחלק ולומר שגלילה היא שמירה ושימוש בכלים אינו שמירה.
ושמא טעם הרשב"א ששומר אינו כפועל ואינו מתחייב בשום טרחה מלבד מה שמוכרח. ואין זה תלוי מה נופל עליו שם שמירה ומה לא, אלא כל מה שאפשר שייעשה על ידי הבעלים אין השומר משתעבד לו. ולנעול הוא מוכרח כיוון שהבעלים אינו יודע מתי יש לנעול ולפתוח, אבל לגלול כיוון שהבעלים יודע שעברו שנים עשר חודש ויכול לבוא לגלול, אין השומר משתעבד לזה ואפילו אם נופל בזה שם שמירה. שעיקר שעבוד השומר הוא רק על אחריות השמירה ולא על טרחה כפועל, ורק מה שאי אפשר בעניין אחר הוא משתעבד כפועל. ויש בשאלה זו הרבה נפקא מינא לדינא)
.
.
"סומכוס אומר בחדש שלשים יום בישן שנים עשר חדש. [בחדש שלשים יום - החדש ממהר להתעפש מן הישן. רש"י]
רבי אליעזר בן יעקב אומר אחד זה ואחד זה שנים עשר חדש".
רבי אליעזר בן יעקב היינו תנא קמא [התנא הראשון. שאמר: "גוללו כל שנים עשר חדש"]?
אלא אימא [אמור] רבי אליעזר בן יעקב אומר אחד זה ואחד זה שלשים יום. [אימא אחד זה ואחד זה שלשים יום - ומתניתין נמי דקתני קורא בהן אחת לשלשים יום ולא מפליג [מחלק] בין ישן לחדש רבי אליעזר בן יעקב היא. רש"י]
.
.
"אבל לא ילמוד בו בתחלה ולא יקרא אחר עמו".
ורמינהו [ומקשים]: "לא יקרא פרשה וישנה, ולא יקרא בו פרשה ויתרגם, ולא יפתח בו יותר מג' דפין, ולא יקראו בו שלשה בני אדם בכרך אחד". הא שנים קורין?
אמר אביי לא קשיא כאן בענין אחד כאן בשני ענינים. [בשני ענינים - זה בדף זה וזה בדף זה קורין דלא אתי לשמוטי מהדדי. רש"י]
.
.
(רמב"ן:
"השואל ספר תורה וכו' ובלבד שלא ילמוד בו לכתחלה. נראה לי דהאי דינא ליתיה אלא בספר תורה ונביאים וכתובים שמי שהוא רגיל בהם אינו צריך ליגע בהם כלל ומי שאינו רגיל בהם נוגע בהם ומושך אילך ואילך ויש לחוש שמא יקרע. אבל עכשיו שנהגו לכתוב התלמוד אם השאילו מסכתא אינו כן שכל אדם שוין בו והשונה פרקו מאה פעמים ומי שלא שנה אותו מעולם כולם נוגעין בהם וממשמשין בהם, שאין לך אדם שלא יהא צריך עיון ומחשבה יתירא ולמשוך אילך ואילך ולגלול אותו מתחלתו לסופו ומסופו לתחלתו כדי לעיין בהלכות הצריכות לו לאותה הלכה שהוא שונה, הילכך יד כל אדם שוה בו וילמוד בו בתחלה".
ויש לעיין שלפי זה לכאורה כל אדם יהא אסור. ובחידושי הר"ן כתב:
"אבל עכשיו שנהגו לכתוב התלמוד אם השאילו מסכתא אינו כן שאפילו מי שלמד פירקו ק' פעמים צריך עיון גדול כבתחילה, ואדרבה שכל מי שהוא יותר בקי צריך עיון יותר בהלכות הצריכות לשמועה שלו, הילכך יד כל אדם שוה בו ולומד בו לכתחילה דאדעתא דהכי אושליה [שעל דעת כך השאילו]".
כיוון שכך הרגילות המשאיל העלה בשעתו שיעשה כך ועל דעת כך השאיל לו)
.
.
"מצא כסות מנערה אחד לשלשים יום".
למימרא [לומר] דניעור מעלי לה [מועיל לה], והאמר רבי יוחנן מי שיש לו גרדי אומן בתוך ביתו ינער כסותו בכל יום. [מי שיש לו גרדי אומן בביתו - שיארוג לו טליתות חדשות תמיד. רש"י]
אמרי בכל יום קשי לה, אחד לשלשים יום מעלי לה.
איבעית אימא [אם רצונך אמור] לא קשיא, הא בחד [באדם אחד אין ניעורו קורעה. רש"י] והא בתרי [שנים - האוחזין בשני ראשיה ומנערין ממתחין אותה יותר מדאי וקשה לה. רש"י].
איבעית אימא לא קשיא הא בידא [ביד] והא בחוטרא [במקל].
איבעית אימא לא קשיא הא בדעמרא [בשל צמר. רש"י: קשה לה שנמתחת ונקרעת] הא בדכיתנא [בשל פשתן].
אמר רבי יוחנן כסא דחרשין ולא כסא דפושרין[כסא דחרשין - נוח לשתות כוס של מכשפות מכוס של מים פושרין. ואיידי דאיירי [ואגב שמדבר] במילי דרבי יוחנן בהלכות דרך ארץ נקט הני שמעתא. רש"י].
ולא אמרן אלא בכלי מתכות אבל בכלי חרש לית לן בה.
ובכלי מתכות נמי [גם] לא אמרן אלא דלא צויץ [רותח. רש"י] אבל דצויץ לית לן בה.
ולא אמרן אלא דלא שדא ביה [שלא הטיל בו] ציביא [כל דבר שנותנין לתוך המשקה או עשבים או תבלין או עקרי בשמים קרי ציביא. רש"י], אבל שדא ביה ציביא לית לן בה.
ואמר רבי יוחנן מי שהניח לו אביו מעות הרבה ורוצה לאבדן [ללמדנו בא שלא ירגיל אדם בכך שהעושה אלה מאבד מהר הון רב. רש"י] ילבש בגדי פשתן וישתמש בכלי זכוכית וישכור פועלים ואל ישב עמהן.
ילבש בכלי פשתן - בכתנא רומיתא. [דמיהם יקרין וממהרין לכלות. רש"י]
וישתמש בכלי זכוכית - בזוגיתא חיורתא. [זכוכית לבנה שהיא יקרה]
וישכור פועלים ואל ישב עמהן - תרגומא בתורי דנפיש פסידייהו. [שמרובה הפסדם. רש"י: תרגמה - להך שכירות דפועלים. בתורי - בפועלים המנהיגים בשוורי בעל הבית. דנפיש פסידייהו - שרוב עבודת קרקעות שלהן בשוורים היתה אף חרישת הכרמים ובצירתם מנהיגים כלי המחרישה בעגלה בין שורות הכרם עם הבוצרים ונותנין שם הענבים לפיכך אם אין הבעלים עליהם יש הפסד גדול שאין דרך הפועלים לחוס על הכרם ועל השוורים ומנהיגים אותן על הגפנים ועל הנטיעות והם מתקלקלין והשוורין נסחבין ונשברים]
תגובות
הוסף רשומת תגובה