[במדבר ל"ה:
לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט לָנוּס שָׁמָּה כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. וְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ. וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ. אוֹ בִּכְלִי עֵץ יָד אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ. גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ הוּא יְמִיתֶנּוּ. וְאִם בְּשִׂנְאָה יֶהְדָּפֶנּוּ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה וַיָּמֹת. אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ]
"מות יומת המכה", אין לי אלא במיתה הכתובה בו, מנין שאם אי [אין] אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה רשאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו? תלמוד לומר מות יומת מכל מקום. [שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו - והיינו סייף, כגון שהיה בספינה ובורח ואתה יכול לזרוק בו חץ או לטובעו. רש"י]
.
.
(הדין להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו אם אי אפשר להמיתו במיתה הכתובה בו, הוא דין מיוחד ברוצח ולא בשאר חייבי מיתות בית דין. עיין סנהדרין מ"ה ב' שלא לומדים דין זה מרוצח לשאר חייבי מיתות.
רמב"ם פרק י"ד מהלכות סנהדרין הלכה ח':
"מי שעמד על נפשו ולא יכלו בית דין לאוסרו עד שימיתוהו במיתה שהוא חייב בה הורגין אותו עדיו בכל מיתה שיכולין להמיתו בה מאחר שנגמר דינו ואין רשות לשאר העם להמיתו תחילה. לפיכך אם נקטעה יד העדים פטור. ואם היו העדים גדמין מתחלה יהרג ביד אחרים.
במה דברים אמורים בשאר מחוייבי מיתות בית דין חוץ מן הרוצח. אבל הורג נפש שנגמר דינו רודפין אחריו בכל דבר וביד כל אדם עד שממתין אותו".
ועיין שם בכסף משנה שתמה על דבריו שבסוגיא בסנהדרין משמע שבשאר חייבי מיתות אפילו העדים אינם רשאים להמיתו במיתה אחרת מזו שכתובה בהם)
.
.
[דברים י"ג:
כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר. יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ. הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר ההוא [הַהִיא] לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב]
"הכה תכה" [בעיר הנדחת. רש"י], אין לי אלא בהכאה הכתובה בהן, מנין שאם אי אתה יכול להמיתן בהכאה הכתובה בהן שאתה רשאי להכותן בכל הכאה שאתה יכול? תלמוד לומר "הכה תכה" מכל מקום.
.
.
[דברים כ"ד: כִּי תַשֶּׁה [תבוא לגבות חוב] בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה. וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ]
"השב תשיב", אין לי אלא שמשכנו ברשות בית דין. משכנו שלא ברשות בית דין מנין? תלמוד לומר "השב תשיב" מכל מקום. [אין לי אלא שמשכנו ברשות בית דין - דצעק עליו בדין ושלחו שלוחם לתפוס מטלטליו. דקרא דהשבת העבוט עליה כתיב [על משכנו ברשות בית דין], דכתיב לעיל מיניה "בחוץ תעמוד והאיש [וכו']" ואמרינן לקמן בפרק המקבל (קי"ג א') בשליח בית דין הכתוב מדבר.
שלא ברשות בית דין מנין - דצריך השבה.
סתם חבלה [מישכון חפץ בחובו בלא הסכמת החייב] על פי בית דין היא, דלא שכיח [מצוי] דחציף איניש ליכנס בבית וליטול מטלטלי שלא ברשות. רש"י [ועיין עוד לקמן קי"ג א' בדינים אלה]]
.
.
[שמות כ"ב: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כסותה [כְסוּתוֹ] לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי".
רש"י: כל לשון חבלה אינו משכון בשעת הלואה אלא שממשכנין את הלוה כשמגיע הזמן ואינו פורע]
"חבל תחבול", אין לי אלא שמשכנו ברשות, משכנו שלא ברשות מנין [שצריך להשיב לו]? תלמוד לומר "חבל תחבול" מכל מקום.
והני תרי קראי [שני פסוקים. שחייב להשיב גם במשכנו שלא ברשות] למה לי?
חד לכסות יום וחד לכסות לילה. [חד לכסות יום וחד לכסות לילה - בפרק המקבל (לקמן קי"ד ב') מפרש לקרא הכי [מפרש את הפסוק כך]. רש"י. כסות יום ממשכן אותו בערב ומחזיר לו למחרת בבוקר עד הערב הבא וכן הלאה. וכסות לילה ממשכן אותו בבוקר ומחזיר לו בערב וכן הלאה.
וצריך ביאור למה נצרך פסוק לזה ולזה שהרי מסברא אין לחלק בין זה לזה והדין אחד שמשיב לו לזמן שנצרך לו ומה לי אם הוא יום או לילה]
.
.
(חידושי הריטב"א:
"משכנו שלא ברשות מניין. פירוש שיהא חייב להשיב, תלמוד לומר וכו'.
והא ליתא [דברי הגמרא קשים], דכל שכן הוא, דזה עשה שלא כהוגן שמשכן שלא ברשות, לחייבינן ליה טפי [יותר. יש יותר סברא לחייב את מי שמשכן שלא ברשות כיוון שעשה שלא כהוגן]
ויש לומר דכיון דשלא ברשות הוא לא קנאו, ואינו חייב להשיב, מידי דהוה אמשכנא בשעת הלואתו [כמו משכנו שלא בשעת הלוואתו] שלא קנאו ואינו חייב להשיב.
ואם תאמר היכי [איך] מוכח ליה דחייב דהא לא קנאו?
ויש לומר דהכי מוכח מקרא תלמוד לומר השב תשיבם, ומדאחייב ליה קרא להשיב שמע מינה דקונה משכון". ועיין שם עוד שהביא ראיה ממסכת תמורה.
גביית חוב לגמרי היא רק על ידי בית דין ולפי הלכות סדר הגבייה בבית דין. מה שבלע החוב תופס משכון בית מדעת עצמו ובין ברשות בית דין הוא רק משום שחושש שלא יהיה לו מהיכן לגבות ורוצה לתפוס במשכון שיוכל אחר כך להיפרע ממנו.
בעל חוב קונה משכון פירושו שקונה בו שעבוד נכסים, וכמו שקרקעות הלווה משתעבדות בקניין שעבוד נכסים לחוב, דהיינו שאין לו בו קניין גמור כיוון שעדיין אין זו הגבייה של החוב, אבל יש לו בו קניין שעבוד להיפרע ממנו את חובו. וללא קניין השעבוד במשכון החייב יכול לתבוע את המשכון אם יש לו עדים שבעל החוב תפס אותו שלא ברשות כיוון שהוא שלו לגמרי, שאין לבעל החוב אצלו אלא שעבוד גוף, ורק על ידי גבייה בבית דין כהלכתה מומר הממון שיש לבעל החוב בגופו של החייב כשעבוד גוף בעד חפץ שווה כסף שהוא הפרעון, ואחרי שיקבל החייב את המשכון שלא נקנה בו שעבוד הוא יכול למכרו ולאכול את המעות ולא יהיה לבעל החוב מהיכן לגבות. ואם ההי בו שעבוד לא היה יכול למכרו כיוון שבעל החוב קניינו לגבות ממנו קודם.
והריטב"א מבאר שהטעם לומר שאם מישכן את שלמתו שלא ברשות לא יהיה חייב להשיבה לו בערב ולקחתה מחדש בבוקר ככתוב בפסוק, זהו משום שכיוון שתופס שלא ברשות בית דין אינו קונה בה שעבוד, ואין לזה דין משכון ותפיסה כלל, וגם אין בזה דין גזילה לקנותה בקנייני גזילה כיוון שאינו תופס כדי לזכות בה לעצמו, אלא הוא רק כמבטל כיסו של חבירו. דהיינו שנועל את ארנקו בבית נעול ומונע ממנו את השימוש בו, שזה אינו גזלן ולא מזיק ולא נחשב שלקח ממנו את הארנק כלל (ורק מי שמחייב על גרמא בנזקין מחייב על מה שהיה יכול להרויח בשימוש במעות שבארנק לולא היה נועל אותו. אבל הגרמא הוא על הפסד הריווח שהיה בא מהשימוש במעות ולא על הפסד הארנק עצמו, שאת הארנק נחשב שלא הפסיד ממנו כלל כיוון שלא גזלו לעצמו ולא שרף אותו), ולכן כיוון שאין כאן גדר שנחשב שהוציא מרשותו את המשכון כלל, גם לא מחוייב בהשבה. ולכן שאלה הגמרא שאחרי שלמדנו שחייב להשיב משכון שתפס ברשות, עדיין מניין לנו שיהיה חייב להשיב גם משכון שתפס שלא ברשות.
ולפי זה הקשה הריטב"א אם נחשב שלא לקח ממנו את השלמה כלל כיוון שלא קנה בה קניין שעבוד להיותה משכון, כיצד נפרש את מסקנת הדרשא שלהלכה חייב להשיב גם משכון שלא ברשות בית דין, הרי אי אפשר שיחדש הפסוק שחייב להשיב דבר שנחשב שלא לקח אותו כלל.
ותירץ שזה עצמו מחדשת הדרשא שגם בתופס שלמה שלא ברשות קנה בה קניין שעבוד, ולכן חייב להשיבה בערב עד הבוקר אם היא כסות לילה, או בבוקר עד הערב אם היא כסות יום. ועיין לקמן קי"ד ב' הסוגיא בעניין משכנו בשעת הלוואה ושלא בשעת הלוואה, ברשות ושלא ברשות, ושאר דינים בזה)
.
.
[דברים ט"ו: כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ]
"פתח תפתח", אין לי אלא לעניי עירך [כמו שכתוב באחד שעריך ומשמע שהוא בעירך], לעניי עיר אחרת מנין? תלמוד לומר "פתח תפתח" מכל מקום.
.
.
[דברים ט"ו: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ]
"נתן תתן", אין לי אלא מתנה מרובה, מתנה מועטת מנין [אם אי אפשר לך ליתן מתנה מרובה. רש"י]? תלמוד לומר "נתן תתן" מכל מקום.
.
.
(בניהו בן יהוידע:
"אין לי אלא מתנה מרובה, מתנה מועטת מנין תלמוד לומר פתוח תפתח מכל מקום.
מקשים למאי הוצרך לרבות מתנה מועטת, דאם חייב במרובה כל שכן דחייב במועטת.
ונראה לי בסיעתא דשמיא, על פי מה שכתב בזוהר הקדוש פרשת בשלח דף ס"א ע"ב, מסכנא אעבר קמיה [עני עבר לפני] דרבי יצחק, והוה בידיה פלג מעה דכסף [והיה בידו [של רבי יצחק] חצי מעה של כסף], אמר ליה לרבי יצחק אשלים לי ולבנאי ולבנתאי נפשאין [העני אמר לרבי יצחק השלם לי ולבני ולבנותי נפשותינו], אמר ליה ואיך אשלים נפשייכו [נפשותיכם], דהא לא אשתכח גבי בר פלג מעה [שהרי לא נמצא אצלי מלבד חצי מעה], אמר ליה בהא אשלימנא בפלג אחרא דאית גבאי [אמר לו העני בזה אשלים בחצי אחר שיש אצלי], אפקיה ויהביה ליה [הוציאו ונתנו לו], אחזיאו ליה בחלמיה דהוה אעבר בשפתא דימא רבא ובעאן למשדיה בגויה [הראו לו בחלומו שהיה עובר בשפת הים הגדול ורצו להשליכו בתוכו], חמא לרבי שמעון דהוה אושיט ידוי לקבליה [ראה את רבי שמעון שהיה מושיט יד לעומתו]. ואתי ההוא מסכנא ואפקיה ויהביה בידוי דרבי שמעון ואשתזיב [ובא אותו עני והוציאו ונתנו בידו של רבי שמעון וניצל], כד אתער נפל בפומיה האי קרא [כאשר התעורר נפל בפיו פסוק זה] "אשרי משכיל אל דל [שנותן צדקה לעני] ביום רעה ימלטהו ה'" עד כאן לשונו.
ועל זה אצטריך קרא לרבות מתנה מועטת, כגון האי דלא אשתכח לגביה אלא פלג מעה, ואין זה מספיק להחיות לעני, שמא יאמר אדם למאי נפקא מינה אתן זה פלג מעה דאין בו תועלת, וכמו דסלקא דעתיה דרבי יצחק מעיקרא [וכמו שעלה בדעתו של רבי יצחק מתחילה], לכך הוצרך לרבות אפילו מתנה מועטת בכהאי גונא חייב ליתן, דאפשר מתנה מועטת זו תצטרף עם המעט שבידו, ויהיה בה שיעור מספיק ומועיל")
.
.
[דברים ט"ו: "כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם. וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ. וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן. לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה]
"הענק תעניק", אין לי אלא שנתברך הבית בגללו מעניקים [אין לי אלא שנתברך הבית בגללו - דהכי כתיב קרא אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו. רש"י]. לא נתברך הבית בגללו מנין? תלמוד לומר "הענק תעניק" מכל מקום.
ולרבי אלעזר בן עזריה [בקדושין (י"ז ב'). רש"י] דאמר נתברך הבית בגללו מעניקין לו, לא נתברך הבית בגללו אין מעניקין, תעניק למה לי?
דברה תורה כלשון בני אדם. [מה שנכפל "הענק תעניק" ולא אמר רק תעניק, אין הכפל מיותר לדרוש ריבוי, אלא הוא משום שדיברה תורה בלשון בני אדם. עיין מה שכתבתי בזה בברכות ל"א ב'. בעניין הענקה לעבד עיין קידושין י"ז א'-ב']
.
.
[דברים ט"ו: כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ [הלווה לו] דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ]
"העבט תעביטנו", אין לי אלא שאין לו ואינו רוצה להתפרנס, אמר רחמנא תן לו דרך הלואה [שאין לו ממה שיתפרנס ואינו רוצה להתפרנס משלך במתנה ואמר רחמנא העבט דרך הלואה. רש"י]. יש לו ואינו רוצה להתפרנס מנין? תלמוד לומר "תעביטנו" מכל מקום. [יש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו אלא משלך מנין שאתה חייב להעביטו [להלוות לו] וליפרע ממנו אחר מיתה, תלמוד לומר תעביטנו. והכי מפרש בכתובות פרק מציאת האשה (ס"ז ב'). רש"י. ושם בכתובות כתב רש"י: "יש לו ואינו רוצה להתפרנס - משלו אלא משל צדקה ומסגף עצמו ברעב"]
ולרבי שמעון דאמר יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו, תעביטנו למה לי?
דברה תורה כלשון בני אדם. [עיין תוספות שדווקא כאן משמע לו מהפסוק שאם יש לו אין נזקקים לו, ולכן לא דורש מכפל הלשון ואומר דיברה תורה בלשון בני אדם. אבל הוא וגם רבי אלעזר בן עזריה מודים לדרשות האחרות שאנו דורשים מכפל הלשון, ואינם סובר שבכל כפל לשון אין לדרוש ריבוי משום שדיברה תורה בלשון בני אדם]
.
.
"היה בטל מן הסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל". [היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל. אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין. אם אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם]
תנא: "נותן לו שכרו כפועל בטל".
מאי "כפועל בטל"? [מאי כפועל בטל - והלא אינו בטל שהרי טורח בהשבתה וברייתא תני נותנין לו כשיעור שירצה פועל ליטול להתרפות ממלאכה ולישב בטל. רש"י]
אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה. [כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה - כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה זו כבדה שהוא עוסק בה ולעסוק במלאכה קלה כזו הכל לפי כובד המלאכה וריבוי שכר יש מלאכה שטורחה קל ושכרה רב או חילוף. רש"י.
רש"י בכורות כ"ט ב': "כפועל בטל של אותה מלאכה - דבטל הימנה, דאם היה נוקב מרגליות שעבודתה נוחה לעשות ושכרו מרובה אם אומר לו טול כך וכך ותבטל היום ממלאכה אינו פוחת משכרו אלא דבר מועט שהרי נוחה ואין בה טורח. ואי [ואם] מלאכה קשה היא כמו נגר אם אומר לו אתה נוטל עכשיו שלשה זוזים טול זוז והבטל היום מאותה מלאכה ועשה מלאכה קלה זו נוח לו להבטל וליטול זוז. והכא נמי כי ההוא אגרא יהיב ליה [וכאן גם כמו אותו שכר נותן לו] שהרי מבטלו ממלאכתו, וכוליה אגרא לא יהיב ליה [וכל השכר אינו נותן לו] שהרי אינו עסוק במלאכה קשה אצלו"]
.
.
"אם יש שם בית דין מתנה בפניהם".
.
.
(מאירי לעיל עמוד א' על המשנה:
"היה בטל מסלע, רוצה לומר שראה אבדת חברו שוה כמה סלעים ולא חס על בטול מלאכתו והחזירה ונמצא בטולו עולה לסלע, אינו נותן לו סלע אלא שכרו כפועל, ופירשו בגמרא כפועל בטל. רוצה לומר שאם היתה מלאכה שלו כבדה ובעלת עמל גדול שמין כמה אדם רוצה להפחית משכרו במלאכה כזו למלאכה קלה כהליכה עם האבדה ממקום שהיא לבית בעליה, ומנכה משכר בטולו כשיעור זה. ואם הוא טוען שאינו רוצה בכך שכל המלאכות קלות בעיניו ורוצה בזו ששכרה גדול ואף על פי שטרחה מרובה אינו נאמן, בטלה דעתו אצל כל אדם [זהו דווקא אם הציל את האבידה ואחר כך תובע מבעל האבידה שכר יותר מפועל בטל אלא לפי המלאכה הקשה שהיה עוסק בה, אינו יכול לתבוע ממנו, שמן הסתם אדם רוצה להרויח פחות כיוון שהתייגע פחות (וכך לשון הריטב"א: "שכל אדם רוצה בכך לקבל מלאכה קלה ולפחות משכרו"). אבל לפני שהציל את האבידה יכול להתנות בבית דין שיטול שכר מרובה כמלאכה הקשה שהוא עוסק בה, שלפני שהשיב יכול להתנות שאין רצונו להרויח פחות ולהתייגע פחות, ואז אם יסכימו הבית דין יטול שכר מרובה, ואם יסברו שאין זה כדאי לבעל האבידה ואל יסכימו שיטול יורת מפועל בטל הוא פטור מלהצילה. וכן אם אין שם בית דין והוא עוסק במלאכה קשה ששכרה מרובה ואינו רוצה להפסיד ולקבל רק כפועל שעוסק במלאכה קלה כמו להוליך את האבידה, הוא רשאי לא להציל את האבידה, ואפילו שהיא שווה יותר מביטול שכרו. ששלו קודם לשל חבירו. ואם נוח לו להתייגע פחות ולהרויח פחות אין כאן הפסד כיוון שהוא יתייגע פחות כשישיב את האבידה והבעלים ישלם לו לפי זה, ואין כאן שלו קודם כיוון שאינו מפסיד. אבל אם רצונו להתייגע ולהרויח יותר נחשב שמפסיד אם ישיב את האבידה ויטול כפועל בטל, ולכן פטור מלהשיב אלא אם כן הסכימו בית דין לתנאו שיטול כשכר מלאכה קשה, שאז חייב להשיב כיוון שאין כאן שלו קודם שהרי אינו מפסיד].
ואף על פי שבזה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש, והציל בעל היין את דבשו של חברו ושפך את יינו, אין לו אלא שכרו ולא דמי יינו, טעם הדבר מפני שלא נתחייב בכך (ובריטב"א כתב בזה: "זה ששפך יינו איהו דאפסיד אנפשיה [הוא שהפסיד על עצמו] שלא היה לו לשפוך יינו להציל דבש חברו שלא נתחייב בכך דעל זה נאמר והתעלמת כשהמלאכה מרובה משל חברו). ולא עוד אלא שהיה לו להתנות.
ואם יש שם בית דין כלומר שמגלה דעתו קודם שילך אחריה שאינו רוצה להתבטל ממלאכתו אא"כ מעלין לו שכר הראוי להעלות ממלאכתו, ואין שם בעל האבדה שיתנה עמו, ויש שם שלשה שהם בית דין בכל מקום ורשאין לגמור את הדין עד שאין בעל האבדה יכול אחר כן לסרב בדבריהם, הרי זה מתנה בפניהם ודבריהם קיימין. הא שנים אין דבריהם קיימין ובעל אבדה יכול לסרב. הא אם התנה עם בעל האבדה דבריו קיימין. ואם אין שם בית דין ולא בעל האבדה או שבעל האבדה לשם ואין שם עדים שיהו מעידין לו ואינו מאמינו, שלו קודם ואין מטריחין אותו לבטל ממלאכתו על הספק".
תוספות:
"אם יש שם בית דין יתנה בפניהם. שישלם לו כל מה שישתכר במלאכה שהוא עושה. ואם אין בית דין לא ישיב כיון שאם ישיב לא יהא לו אלא כפועל בטל. אבל אם אינו עושה מלאכה ישיב בחנם. וכו'".
ועיין עוד שם מתי נחשב מבריח ארי מנכסי חבירו שאינו נוטל שכר כלל ומתי נחשב משיב אבידה שנוטל כפועל בטל.
וברשב"א כתב בזה:
"ויש מקשים ולמה נותן לו כלום והלא מבריח ארי מנכסיו הוא, ומבריח ארי מנכסי חברו הא פטור (בבא בתרא נ"ג א'). ולא תימא דוקא בשלא הפסיד כלום מחמת שהבריחו, שהרי שנינו בנדרים פרק אין בין המודר (ל"ג א') המודר הנאה מחבירו זן אשתו ובניו ובנותיו כשהן קטנים, ופורע לו את חובו, ופרישנא טעמא התם משום דמבריח ארי מנכסיו הוא. [אם ראובן נדר ששמעון לא יהנה מנכסיו, רשאי ראובן לזון את אשתו בניו ובנותיו של שמעון, וכן רשאי לפרוע חובו. שאין זה נחשב שהוא מהנה אותו מנכסיו אלא רק שמבריח ארי ממנו. דהיינו שרק מונע ממנו הפסד ולא מרבה את ממונו. ואע"פ שראובן הוציא ממון כדי לפרוע. וכיוון שאין זה נחשב שמרבה את ממונו של שמעון אין שמעון חייב לשלם לו על כך מאומה. ולכאורה גם משיב אבידה כך הוא, שרק מנע ממנו הפסד האבידה ולא הרבה את ממונו וכיון שלא הרבה את ממונו למה נוטל ממנו שכר כפועל בטל]
ויש לומר דהתם דמדעתא דנפשיה קא מברח ליה [שמדעת עצמו מבריח אותו] פטור הלה ואע"ג דמטי ליה פסידא [שמגיע לו הפסד], אבל הכא דחייבתו התורה להחזיר לא אמרה תורה אבד את שלך והשב אבדה לאחיך.
ורמב"ן ז"ל תירץ דשכר פעולה [מה שביטל המוצא משכר מלאכתו] ממונא דמטי [שמגיע] לידיה דבעל אבדה היא, ודמי לפועל שעשה מלאכה בשל חברו דנותן לו מה שההנהו, אבל פורע חובו של חברו וכיוצא בו דלא מטי לידיה דבעל הבית אלא מחילת חובו של זה וסלוק נזקו ממנו, מבריח ארי מנכסי חברו הוא ואע"ג דאית ליה [שיש לו] פסידא פטור")
לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר וְלַתּוֹשָׁב בְּתוֹכָם תִּהְיֶינָה שֵׁשׁ הֶעָרִים הָאֵלֶּה לְמִקְלָט לָנוּס שָׁמָּה כָּל מַכֵּה נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה. וְאִם בִּכְלִי בַרְזֶל הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ. וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ. אוֹ בִּכְלִי עֵץ יָד אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ הִכָּהוּ וַיָּמֹת רֹצֵחַ הוּא מוֹת יוּמַת הָרֹצֵחַ. גֹּאֵל הַדָּם הוּא יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ הוּא יְמִיתֶנּוּ. וְאִם בְּשִׂנְאָה יֶהְדָּפֶנּוּ אוֹ הִשְׁלִיךְ עָלָיו בִּצְדִיָּה וַיָּמֹת. אוֹ בְאֵיבָה הִכָּהוּ בְיָדוֹ וַיָּמֹת מוֹת יוּמַת הַמַּכֶּה רֹצֵחַ הוּא גֹּאֵל הַדָּם יָמִית אֶת הָרֹצֵחַ בְּפִגְעוֹ בוֹ]
"מות יומת המכה", אין לי אלא במיתה הכתובה בו, מנין שאם אי [אין] אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה רשאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו? תלמוד לומר מות יומת מכל מקום. [שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו - והיינו סייף, כגון שהיה בספינה ובורח ואתה יכול לזרוק בו חץ או לטובעו. רש"י]
.
.
(הדין להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו אם אי אפשר להמיתו במיתה הכתובה בו, הוא דין מיוחד ברוצח ולא בשאר חייבי מיתות בית דין. עיין סנהדרין מ"ה ב' שלא לומדים דין זה מרוצח לשאר חייבי מיתות.
רמב"ם פרק י"ד מהלכות סנהדרין הלכה ח':
"מי שעמד על נפשו ולא יכלו בית דין לאוסרו עד שימיתוהו במיתה שהוא חייב בה הורגין אותו עדיו בכל מיתה שיכולין להמיתו בה מאחר שנגמר דינו ואין רשות לשאר העם להמיתו תחילה. לפיכך אם נקטעה יד העדים פטור. ואם היו העדים גדמין מתחלה יהרג ביד אחרים.
במה דברים אמורים בשאר מחוייבי מיתות בית דין חוץ מן הרוצח. אבל הורג נפש שנגמר דינו רודפין אחריו בכל דבר וביד כל אדם עד שממתין אותו".
ועיין שם בכסף משנה שתמה על דבריו שבסוגיא בסנהדרין משמע שבשאר חייבי מיתות אפילו העדים אינם רשאים להמיתו במיתה אחרת מזו שכתובה בהם)
.
.
[דברים י"ג:
כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר. יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ. הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר ההוא [הַהִיא] לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב]
"הכה תכה" [בעיר הנדחת. רש"י], אין לי אלא בהכאה הכתובה בהן, מנין שאם אי אתה יכול להמיתן בהכאה הכתובה בהן שאתה רשאי להכותן בכל הכאה שאתה יכול? תלמוד לומר "הכה תכה" מכל מקום.
.
.
[דברים כ"ד: כִּי תַשֶּׁה [תבוא לגבות חוב] בְרֵעֲךָ מַשַּׁאת מְאוּמָה לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ. בַּחוּץ תַּעֲמֹד וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה. וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ. הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרֲכֶךָּ וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ]
"השב תשיב", אין לי אלא שמשכנו ברשות בית דין. משכנו שלא ברשות בית דין מנין? תלמוד לומר "השב תשיב" מכל מקום. [אין לי אלא שמשכנו ברשות בית דין - דצעק עליו בדין ושלחו שלוחם לתפוס מטלטליו. דקרא דהשבת העבוט עליה כתיב [על משכנו ברשות בית דין], דכתיב לעיל מיניה "בחוץ תעמוד והאיש [וכו']" ואמרינן לקמן בפרק המקבל (קי"ג א') בשליח בית דין הכתוב מדבר.
שלא ברשות בית דין מנין - דצריך השבה.
סתם חבלה [מישכון חפץ בחובו בלא הסכמת החייב] על פי בית דין היא, דלא שכיח [מצוי] דחציף איניש ליכנס בבית וליטול מטלטלי שלא ברשות. רש"י [ועיין עוד לקמן קי"ג א' בדינים אלה]]
.
.
[שמות כ"ב: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ. אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ. כִּי הִוא כסותה [כְסוּתוֹ] לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי".
רש"י: כל לשון חבלה אינו משכון בשעת הלואה אלא שממשכנין את הלוה כשמגיע הזמן ואינו פורע]
"חבל תחבול", אין לי אלא שמשכנו ברשות, משכנו שלא ברשות מנין [שצריך להשיב לו]? תלמוד לומר "חבל תחבול" מכל מקום.
והני תרי קראי [שני פסוקים. שחייב להשיב גם במשכנו שלא ברשות] למה לי?
חד לכסות יום וחד לכסות לילה. [חד לכסות יום וחד לכסות לילה - בפרק המקבל (לקמן קי"ד ב') מפרש לקרא הכי [מפרש את הפסוק כך]. רש"י. כסות יום ממשכן אותו בערב ומחזיר לו למחרת בבוקר עד הערב הבא וכן הלאה. וכסות לילה ממשכן אותו בבוקר ומחזיר לו בערב וכן הלאה.
וצריך ביאור למה נצרך פסוק לזה ולזה שהרי מסברא אין לחלק בין זה לזה והדין אחד שמשיב לו לזמן שנצרך לו ומה לי אם הוא יום או לילה]
.
.
(חידושי הריטב"א:
"משכנו שלא ברשות מניין. פירוש שיהא חייב להשיב, תלמוד לומר וכו'.
והא ליתא [דברי הגמרא קשים], דכל שכן הוא, דזה עשה שלא כהוגן שמשכן שלא ברשות, לחייבינן ליה טפי [יותר. יש יותר סברא לחייב את מי שמשכן שלא ברשות כיוון שעשה שלא כהוגן]
ויש לומר דכיון דשלא ברשות הוא לא קנאו, ואינו חייב להשיב, מידי דהוה אמשכנא בשעת הלואתו [כמו משכנו שלא בשעת הלוואתו] שלא קנאו ואינו חייב להשיב.
ואם תאמר היכי [איך] מוכח ליה דחייב דהא לא קנאו?
ויש לומר דהכי מוכח מקרא תלמוד לומר השב תשיבם, ומדאחייב ליה קרא להשיב שמע מינה דקונה משכון". ועיין שם עוד שהביא ראיה ממסכת תמורה.
גביית חוב לגמרי היא רק על ידי בית דין ולפי הלכות סדר הגבייה בבית דין. מה שבלע החוב תופס משכון בית מדעת עצמו ובין ברשות בית דין הוא רק משום שחושש שלא יהיה לו מהיכן לגבות ורוצה לתפוס במשכון שיוכל אחר כך להיפרע ממנו.
בעל חוב קונה משכון פירושו שקונה בו שעבוד נכסים, וכמו שקרקעות הלווה משתעבדות בקניין שעבוד נכסים לחוב, דהיינו שאין לו בו קניין גמור כיוון שעדיין אין זו הגבייה של החוב, אבל יש לו בו קניין שעבוד להיפרע ממנו את חובו. וללא קניין השעבוד במשכון החייב יכול לתבוע את המשכון אם יש לו עדים שבעל החוב תפס אותו שלא ברשות כיוון שהוא שלו לגמרי, שאין לבעל החוב אצלו אלא שעבוד גוף, ורק על ידי גבייה בבית דין כהלכתה מומר הממון שיש לבעל החוב בגופו של החייב כשעבוד גוף בעד חפץ שווה כסף שהוא הפרעון, ואחרי שיקבל החייב את המשכון שלא נקנה בו שעבוד הוא יכול למכרו ולאכול את המעות ולא יהיה לבעל החוב מהיכן לגבות. ואם ההי בו שעבוד לא היה יכול למכרו כיוון שבעל החוב קניינו לגבות ממנו קודם.
והריטב"א מבאר שהטעם לומר שאם מישכן את שלמתו שלא ברשות לא יהיה חייב להשיבה לו בערב ולקחתה מחדש בבוקר ככתוב בפסוק, זהו משום שכיוון שתופס שלא ברשות בית דין אינו קונה בה שעבוד, ואין לזה דין משכון ותפיסה כלל, וגם אין בזה דין גזילה לקנותה בקנייני גזילה כיוון שאינו תופס כדי לזכות בה לעצמו, אלא הוא רק כמבטל כיסו של חבירו. דהיינו שנועל את ארנקו בבית נעול ומונע ממנו את השימוש בו, שזה אינו גזלן ולא מזיק ולא נחשב שלקח ממנו את הארנק כלל (ורק מי שמחייב על גרמא בנזקין מחייב על מה שהיה יכול להרויח בשימוש במעות שבארנק לולא היה נועל אותו. אבל הגרמא הוא על הפסד הריווח שהיה בא מהשימוש במעות ולא על הפסד הארנק עצמו, שאת הארנק נחשב שלא הפסיד ממנו כלל כיוון שלא גזלו לעצמו ולא שרף אותו), ולכן כיוון שאין כאן גדר שנחשב שהוציא מרשותו את המשכון כלל, גם לא מחוייב בהשבה. ולכן שאלה הגמרא שאחרי שלמדנו שחייב להשיב משכון שתפס ברשות, עדיין מניין לנו שיהיה חייב להשיב גם משכון שתפס שלא ברשות.
ולפי זה הקשה הריטב"א אם נחשב שלא לקח ממנו את השלמה כלל כיוון שלא קנה בה קניין שעבוד להיותה משכון, כיצד נפרש את מסקנת הדרשא שלהלכה חייב להשיב גם משכון שלא ברשות בית דין, הרי אי אפשר שיחדש הפסוק שחייב להשיב דבר שנחשב שלא לקח אותו כלל.
ותירץ שזה עצמו מחדשת הדרשא שגם בתופס שלמה שלא ברשות קנה בה קניין שעבוד, ולכן חייב להשיבה בערב עד הבוקר אם היא כסות לילה, או בבוקר עד הערב אם היא כסות יום. ועיין לקמן קי"ד ב' הסוגיא בעניין משכנו בשעת הלוואה ושלא בשעת הלוואה, ברשות ושלא ברשות, ושאר דינים בזה)
.
.
[דברים ט"ו: כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ]
"פתח תפתח", אין לי אלא לעניי עירך [כמו שכתוב באחד שעריך ומשמע שהוא בעירך], לעניי עיר אחרת מנין? תלמוד לומר "פתח תפתח" מכל מקום.
.
.
[דברים ט"ו: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל יְהוָה וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ]
"נתן תתן", אין לי אלא מתנה מרובה, מתנה מועטת מנין [אם אי אפשר לך ליתן מתנה מרובה. רש"י]? תלמוד לומר "נתן תתן" מכל מקום.
.
.
(בניהו בן יהוידע:
"אין לי אלא מתנה מרובה, מתנה מועטת מנין תלמוד לומר פתוח תפתח מכל מקום.
מקשים למאי הוצרך לרבות מתנה מועטת, דאם חייב במרובה כל שכן דחייב במועטת.
ונראה לי בסיעתא דשמיא, על פי מה שכתב בזוהר הקדוש פרשת בשלח דף ס"א ע"ב, מסכנא אעבר קמיה [עני עבר לפני] דרבי יצחק, והוה בידיה פלג מעה דכסף [והיה בידו [של רבי יצחק] חצי מעה של כסף], אמר ליה לרבי יצחק אשלים לי ולבנאי ולבנתאי נפשאין [העני אמר לרבי יצחק השלם לי ולבני ולבנותי נפשותינו], אמר ליה ואיך אשלים נפשייכו [נפשותיכם], דהא לא אשתכח גבי בר פלג מעה [שהרי לא נמצא אצלי מלבד חצי מעה], אמר ליה בהא אשלימנא בפלג אחרא דאית גבאי [אמר לו העני בזה אשלים בחצי אחר שיש אצלי], אפקיה ויהביה ליה [הוציאו ונתנו לו], אחזיאו ליה בחלמיה דהוה אעבר בשפתא דימא רבא ובעאן למשדיה בגויה [הראו לו בחלומו שהיה עובר בשפת הים הגדול ורצו להשליכו בתוכו], חמא לרבי שמעון דהוה אושיט ידוי לקבליה [ראה את רבי שמעון שהיה מושיט יד לעומתו]. ואתי ההוא מסכנא ואפקיה ויהביה בידוי דרבי שמעון ואשתזיב [ובא אותו עני והוציאו ונתנו בידו של רבי שמעון וניצל], כד אתער נפל בפומיה האי קרא [כאשר התעורר נפל בפיו פסוק זה] "אשרי משכיל אל דל [שנותן צדקה לעני] ביום רעה ימלטהו ה'" עד כאן לשונו.
ועל זה אצטריך קרא לרבות מתנה מועטת, כגון האי דלא אשתכח לגביה אלא פלג מעה, ואין זה מספיק להחיות לעני, שמא יאמר אדם למאי נפקא מינה אתן זה פלג מעה דאין בו תועלת, וכמו דסלקא דעתיה דרבי יצחק מעיקרא [וכמו שעלה בדעתו של רבי יצחק מתחילה], לכך הוצרך לרבות אפילו מתנה מועטת בכהאי גונא חייב ליתן, דאפשר מתנה מועטת זו תצטרף עם המעט שבידו, ויהיה בה שיעור מספיק ומועיל")
.
.
[דברים ט"ו: "כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם. וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ. וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן. לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה]
"הענק תעניק", אין לי אלא שנתברך הבית בגללו מעניקים [אין לי אלא שנתברך הבית בגללו - דהכי כתיב קרא אשר ברכך ה' אלהיך תתן לו. רש"י]. לא נתברך הבית בגללו מנין? תלמוד לומר "הענק תעניק" מכל מקום.
ולרבי אלעזר בן עזריה [בקדושין (י"ז ב'). רש"י] דאמר נתברך הבית בגללו מעניקין לו, לא נתברך הבית בגללו אין מעניקין, תעניק למה לי?
דברה תורה כלשון בני אדם. [מה שנכפל "הענק תעניק" ולא אמר רק תעניק, אין הכפל מיותר לדרוש ריבוי, אלא הוא משום שדיברה תורה בלשון בני אדם. עיין מה שכתבתי בזה בברכות ל"א ב'. בעניין הענקה לעבד עיין קידושין י"ז א'-ב']
.
.
[דברים ט"ו: כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ [הלווה לו] דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ]
"העבט תעביטנו", אין לי אלא שאין לו ואינו רוצה להתפרנס, אמר רחמנא תן לו דרך הלואה [שאין לו ממה שיתפרנס ואינו רוצה להתפרנס משלך במתנה ואמר רחמנא העבט דרך הלואה. רש"י]. יש לו ואינו רוצה להתפרנס מנין? תלמוד לומר "תעביטנו" מכל מקום. [יש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו אלא משלך מנין שאתה חייב להעביטו [להלוות לו] וליפרע ממנו אחר מיתה, תלמוד לומר תעביטנו. והכי מפרש בכתובות פרק מציאת האשה (ס"ז ב'). רש"י. ושם בכתובות כתב רש"י: "יש לו ואינו רוצה להתפרנס - משלו אלא משל צדקה ומסגף עצמו ברעב"]
ולרבי שמעון דאמר יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו, תעביטנו למה לי?
דברה תורה כלשון בני אדם. [עיין תוספות שדווקא כאן משמע לו מהפסוק שאם יש לו אין נזקקים לו, ולכן לא דורש מכפל הלשון ואומר דיברה תורה בלשון בני אדם. אבל הוא וגם רבי אלעזר בן עזריה מודים לדרשות האחרות שאנו דורשים מכפל הלשון, ואינם סובר שבכל כפל לשון אין לדרוש ריבוי משום שדיברה תורה בלשון בני אדם]
.
.
"היה בטל מן הסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל". [היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל. אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין. אם אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם]
תנא: "נותן לו שכרו כפועל בטל".
מאי "כפועל בטל"? [מאי כפועל בטל - והלא אינו בטל שהרי טורח בהשבתה וברייתא תני נותנין לו כשיעור שירצה פועל ליטול להתרפות ממלאכה ולישב בטל. רש"י]
אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה. [כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה - כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה זו כבדה שהוא עוסק בה ולעסוק במלאכה קלה כזו הכל לפי כובד המלאכה וריבוי שכר יש מלאכה שטורחה קל ושכרה רב או חילוף. רש"י.
רש"י בכורות כ"ט ב': "כפועל בטל של אותה מלאכה - דבטל הימנה, דאם היה נוקב מרגליות שעבודתה נוחה לעשות ושכרו מרובה אם אומר לו טול כך וכך ותבטל היום ממלאכה אינו פוחת משכרו אלא דבר מועט שהרי נוחה ואין בה טורח. ואי [ואם] מלאכה קשה היא כמו נגר אם אומר לו אתה נוטל עכשיו שלשה זוזים טול זוז והבטל היום מאותה מלאכה ועשה מלאכה קלה זו נוח לו להבטל וליטול זוז. והכא נמי כי ההוא אגרא יהיב ליה [וכאן גם כמו אותו שכר נותן לו] שהרי מבטלו ממלאכתו, וכוליה אגרא לא יהיב ליה [וכל השכר אינו נותן לו] שהרי אינו עסוק במלאכה קשה אצלו"]
.
.
"אם יש שם בית דין מתנה בפניהם".
.
.
(מאירי לעיל עמוד א' על המשנה:
"היה בטל מסלע, רוצה לומר שראה אבדת חברו שוה כמה סלעים ולא חס על בטול מלאכתו והחזירה ונמצא בטולו עולה לסלע, אינו נותן לו סלע אלא שכרו כפועל, ופירשו בגמרא כפועל בטל. רוצה לומר שאם היתה מלאכה שלו כבדה ובעלת עמל גדול שמין כמה אדם רוצה להפחית משכרו במלאכה כזו למלאכה קלה כהליכה עם האבדה ממקום שהיא לבית בעליה, ומנכה משכר בטולו כשיעור זה. ואם הוא טוען שאינו רוצה בכך שכל המלאכות קלות בעיניו ורוצה בזו ששכרה גדול ואף על פי שטרחה מרובה אינו נאמן, בטלה דעתו אצל כל אדם [זהו דווקא אם הציל את האבידה ואחר כך תובע מבעל האבידה שכר יותר מפועל בטל אלא לפי המלאכה הקשה שהיה עוסק בה, אינו יכול לתבוע ממנו, שמן הסתם אדם רוצה להרויח פחות כיוון שהתייגע פחות (וכך לשון הריטב"א: "שכל אדם רוצה בכך לקבל מלאכה קלה ולפחות משכרו"). אבל לפני שהציל את האבידה יכול להתנות בבית דין שיטול שכר מרובה כמלאכה הקשה שהוא עוסק בה, שלפני שהשיב יכול להתנות שאין רצונו להרויח פחות ולהתייגע פחות, ואז אם יסכימו הבית דין יטול שכר מרובה, ואם יסברו שאין זה כדאי לבעל האבידה ואל יסכימו שיטול יורת מפועל בטל הוא פטור מלהצילה. וכן אם אין שם בית דין והוא עוסק במלאכה קשה ששכרה מרובה ואינו רוצה להפסיד ולקבל רק כפועל שעוסק במלאכה קלה כמו להוליך את האבידה, הוא רשאי לא להציל את האבידה, ואפילו שהיא שווה יותר מביטול שכרו. ששלו קודם לשל חבירו. ואם נוח לו להתייגע פחות ולהרויח פחות אין כאן הפסד כיוון שהוא יתייגע פחות כשישיב את האבידה והבעלים ישלם לו לפי זה, ואין כאן שלו קודם כיוון שאינו מפסיד. אבל אם רצונו להתייגע ולהרויח יותר נחשב שמפסיד אם ישיב את האבידה ויטול כפועל בטל, ולכן פטור מלהשיב אלא אם כן הסכימו בית דין לתנאו שיטול כשכר מלאכה קשה, שאז חייב להשיב כיוון שאין כאן שלו קודם שהרי אינו מפסיד].
ואף על פי שבזה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש, והציל בעל היין את דבשו של חברו ושפך את יינו, אין לו אלא שכרו ולא דמי יינו, טעם הדבר מפני שלא נתחייב בכך (ובריטב"א כתב בזה: "זה ששפך יינו איהו דאפסיד אנפשיה [הוא שהפסיד על עצמו] שלא היה לו לשפוך יינו להציל דבש חברו שלא נתחייב בכך דעל זה נאמר והתעלמת כשהמלאכה מרובה משל חברו). ולא עוד אלא שהיה לו להתנות.
ואם יש שם בית דין כלומר שמגלה דעתו קודם שילך אחריה שאינו רוצה להתבטל ממלאכתו אא"כ מעלין לו שכר הראוי להעלות ממלאכתו, ואין שם בעל האבדה שיתנה עמו, ויש שם שלשה שהם בית דין בכל מקום ורשאין לגמור את הדין עד שאין בעל האבדה יכול אחר כן לסרב בדבריהם, הרי זה מתנה בפניהם ודבריהם קיימין. הא שנים אין דבריהם קיימין ובעל אבדה יכול לסרב. הא אם התנה עם בעל האבדה דבריו קיימין. ואם אין שם בית דין ולא בעל האבדה או שבעל האבדה לשם ואין שם עדים שיהו מעידין לו ואינו מאמינו, שלו קודם ואין מטריחין אותו לבטל ממלאכתו על הספק".
תוספות:
"אם יש שם בית דין יתנה בפניהם. שישלם לו כל מה שישתכר במלאכה שהוא עושה. ואם אין בית דין לא ישיב כיון שאם ישיב לא יהא לו אלא כפועל בטל. אבל אם אינו עושה מלאכה ישיב בחנם. וכו'".
ועיין עוד שם מתי נחשב מבריח ארי מנכסי חבירו שאינו נוטל שכר כלל ומתי נחשב משיב אבידה שנוטל כפועל בטל.
וברשב"א כתב בזה:
"ויש מקשים ולמה נותן לו כלום והלא מבריח ארי מנכסיו הוא, ומבריח ארי מנכסי חברו הא פטור (בבא בתרא נ"ג א'). ולא תימא דוקא בשלא הפסיד כלום מחמת שהבריחו, שהרי שנינו בנדרים פרק אין בין המודר (ל"ג א') המודר הנאה מחבירו זן אשתו ובניו ובנותיו כשהן קטנים, ופורע לו את חובו, ופרישנא טעמא התם משום דמבריח ארי מנכסיו הוא. [אם ראובן נדר ששמעון לא יהנה מנכסיו, רשאי ראובן לזון את אשתו בניו ובנותיו של שמעון, וכן רשאי לפרוע חובו. שאין זה נחשב שהוא מהנה אותו מנכסיו אלא רק שמבריח ארי ממנו. דהיינו שרק מונע ממנו הפסד ולא מרבה את ממונו. ואע"פ שראובן הוציא ממון כדי לפרוע. וכיוון שאין זה נחשב שמרבה את ממונו של שמעון אין שמעון חייב לשלם לו על כך מאומה. ולכאורה גם משיב אבידה כך הוא, שרק מנע ממנו הפסד האבידה ולא הרבה את ממונו וכיון שלא הרבה את ממונו למה נוטל ממנו שכר כפועל בטל]
ויש לומר דהתם דמדעתא דנפשיה קא מברח ליה [שמדעת עצמו מבריח אותו] פטור הלה ואע"ג דמטי ליה פסידא [שמגיע לו הפסד], אבל הכא דחייבתו התורה להחזיר לא אמרה תורה אבד את שלך והשב אבדה לאחיך.
ורמב"ן ז"ל תירץ דשכר פעולה [מה שביטל המוצא משכר מלאכתו] ממונא דמטי [שמגיע] לידיה דבעל אבדה היא, ודמי לפועל שעשה מלאכה בשל חברו דנותן לו מה שההנהו, אבל פורע חובו של חברו וכיוצא בו דלא מטי לידיה דבעל הבית אלא מחילת חובו של זה וסלוק נזקו ממנו, מבריח ארי מנכסי חברו הוא ואע"ג דאית ליה [שיש לו] פסידא פטור")
תגובות
הוסף רשומת תגובה