"הלוקח פירות מחבירו וכו'". [הלוקח פירות מחבירו או ששילח לו חבירו פירות ומצא בהן מעות הרי אלו שלו. אם היו צרורין נוטל ומכריז]
אמר ריש לקיש משום רבי ינאי לא שנו אלא בלוקח מן התגר [שאף הוא לקח תבואה זו מאנשים הרבה ולא ידיע דמאן נינהו [ולא ידוע של מי הן] וכיון דלית בהו [שאין בהן] סימן נתייאשו הבעלים. רש"י. פירות פירושם חיטים], אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר.
וכן תני תנא קמיה [לפני] דרב נחמן לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר.
אמר ליה רב נחמן וכי בעל הבית בעצמו דשן? [וכי הוא עצמו דש את התבואה הזאת הלא פועלים הרבה דשו אותה. רש"י]
אמר ליה איסמיה? [אסיר ברייתא זו מגרסתי. רש"י. "תנא" משמש בשתי לשונות, האחת היא חכם מחכמי המשנה או הברייתא, והם היו לפני זמנו של רב נחמן, והשנייה היא תלמיד שהיה משונן אצלו בעל פה היטב גרסת הברייתות והוא היה אומר אותן לפני חכמי הגמרא. והלשון תני תנא קמי דרב נחמן מדבר בתלמיד כזה, והתלמיד שאל האם עליו להסיר את הברייתא מגרסתו כיוון שהיא משובשת]
אמר ליה לא. תתרגם מתניתין כגון שדשן על ידי עבדו ושפחתו הכנענים.
.
.
.
[דברים כ"ב:
"א) לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ.
ב) וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ.
ג) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם"]
.
.
מתני' אף השמלה היתה בכלל כל אלו [בגמרא מפרש לה. רש"י], ולמה יצאת, להקיש אליה, לומר לך מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעים חייב להכריז. [למה יצאתה - וכן תעשה לשמלתו, סתם שמלה יש בה סימן וכל שמלה יש לה בעלים תובעין אותה שלא נעשית אלא בידי אדם ולא באת מן ההפקר.
אף כל שיש לו תובעין - למעוטי מידי [דבר] דידעינן ביה דמיאש. רש"י]
.
.
גמ' מאי "בכלל כל אלו"?
אמר רבא בכלל (דברים כב, ג) כל אבדת אחיך.
אמר רבא למה לי דכתב רחמנא שור חמור שה ושמלה? [שור וחמור שה ושמלה - לא תראה את שור אחיך או שיו וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו. רש"י]
צריכי [צריכים], דאי [שאם] כתב רחמנא שמלה הוה אמינא [היינו אומרים] הני מילי [דברים אלה] בעדים דגופה וסימנין דגופה, אבל חמור בעדים דאוכף וסימנין דאוכף [אם אין לו סימן בחמור ויש לו סימן באוכף שעליו. רש"י] אימא לא מהדרינן ליה [אמור לא מחזירים אנו לו]? כתב רחמנא חמור, דאפילו חמור בסימני האוכף. [כתב רחמנא חמור - קרא יתירא לדרשה. רש"י.
תוספות: "בעדי אוכף. פירוש אי סימנין לאו דאורייתא".
וכתב עליהם המהרש"א: "אבל אי סימנין דאורייתא לא איצטריך ליה לרבויי עדי אוכף, דליכא לאשכוחי [שאין למצוא] עדים בלא סימנין כמו שכתבו התוספות לעיל"]
שור ושה דכתב רחמנא למה לי? שור דאפילו לגיזת זנבו [שאפילו שער שבסוף הזנב יחזיר. רש"י] ושה לגיזותיו.
.
.
(תוספות:
"לגיזת זנבו. ואם תאמר אם יש בה שוה פרוטה פשיטא, ואם אין בה שוה פרוטה הא ממעטינן לקמן מהשבה?
ויש לומר דאצטריך שחייב לגוזזה בעתה אע"פ שאין בה שוה פרוטה בשעה שגזזה".
נראה בכוונתם שאחרי שיגזוז יגדל הצמר שוב ויגזוז שוב ויצטרף כל הצמר הגזוז לפרוטה וישיב אותו.
ויש לעיין מה אכפת לנו שאחר כך יצטרף לפרוטה, הרי עכשיו אין בו פרוטה ואין בו דין אבידה ואינו חייב לטפל בו, וכיוון שלא יטפל בו גם לא יצטרף לפרוטה, וייפטר מלגזוז מכח שאין דין השבת אבידה על פחות מפרוטה.
וצריך לומר שהפסוק חידש שצריך לטפל באבידה כדרך שכל בעל בהמה מטפל בשלו. ועל פחות משוה פרוטה כל אחד על של עצמו אינו מחשיב לממון ואינו טורח בו, אבל לגוזזה בעיתה כיוון שהגיזות מצטרפות לפרוטה דרך בעלי בהמות לטרוח בגיזה זו בעיתה, כיוון שיבוא לידי פרוטה ועל זה חידש הפסוק לחייב את המוצא.
ושוב ראיתי בתוספות הרא"ש שכתב כהתוספות ובלשון יותר מבואר:
"שור לגיזת זנבו. ואם תאמר אי דאית ביה שוה פרוטה קרא למה לי, ואי דלית ביה שוה פרוטה אמאי חייב להחזיר?
ויש לומר דאתא קרא לאשמועינן דחייב להתעסק בשבח האבידה דכשיגדל הזנב עד כדי גיזה חייב לגוזזו כדי שיחזור ויגדל ויגוז תמיד".
והרשב"א חולק על התוספות בזה, שכתב:
"שור לגזת זנבו. ואם תאמר אי אית ביה [אם יש בו] שוה פרוטה פשיטא, ואי לית ביה [ואם אין בו] שוה פרוטה אמאי חייב להחזיר?
ויש לומר לעולם דאית ביה [שיש בו] שוה פרוטה, וקא משמע לן קרא שחייב להתעסק בשבח אבדה ולגוז זנבו כשיגיע לכדי גיזה, כדי שיגדל ויחזור ויגוז".
ומבואר שהרשב"א סובר שאם אין בגיזה שוה פרוטה פטור מלגזוז אע"פ שיצטרף עם מה שיגדל אחר כך, ולא כהתוספות. וחידוש הפסוק הוא שהייתי אומר שיכול להשאיר את הגיזה על השור וכשיבוא הבעלים ישיב לו את השור עם הגיזה עליו, וחידש שצריך לגזוז כדי שיגדל מחדש ותהיה כאן עוד פרוטה. וזה פרט מהדין שצריך לטפל באבידה ולטרוח בה ואינו יכול למכרה ולשמור את הממון.
ובדרך אפשר שמא יש מקום לומר שהמחלוקת שייכת למחלוקת בין הרמב"ם לרא"ש שהבאתי לעיל כ"א א', שלהרמב"ם דיני אבידה הם דיני ממונות בין המוצא לאובד, ואע"פ שוודאי מסברת דיני ממונות אינו חייב להגביה ממון חבירו שראה בדרך, ולא להשתעבד לשמירתו ולא לטפל בו, אבל אחרי שחידשה התורה דברים אלה חידשה אותם בתורת דני ממונות מחודשים מכח גזירת הכתוב ונעשה כאילו דיני ממונות שבין האובד למוצא מעתה כך הם. ולכן בספק אבידה אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה. והרא"ש סובר שמכיוון שדינים אלה רחוקים מסברת דיני ממונות מה שחידשה אותם התורה הוא בתורת מצווה ואומרים בספק אבידה ספק איסור לחומרא.
ואם נאמר שהרשב"א סובר כהרמב"ם הרי מאחר שהגיזה שבזנב השור אין בה שווה פרוטה אין כאן דיני ממונות ביניהם ואי אפשר שדיני אבידה יחייבו על זה. ורק אחרי שיש בה שווה פרוטה ויש כאן ממון ודיני ממונות שייך לומר שהתורה הרחיבה כאן את דיני ממונות שחייב לטפל בממון וכמו שחידשה שחייב לשמור עליו אע"פ שלא שיעבד את עצמו.
ואם התוספות סוברים כהרא"ש אין מניעה שתיאמר מצווה לטפל בשור ולגוזזו גם על פחות מפרוטה. ומה שנתחדש שאע"פ שהיא מצווה ולא דיני ממונות מכל מקום אינו חייב בהשבת פחות מפרוטה, זהו דווקא היכן שאין דרך לגזוז בעיתה כל פעם ולצרף את הגיזות לפרוטה.
וכמובן זה אינו מוכרח ואינו מוכח והוא רק השערה בעלמא.
ובר"ן כתב בזה דרך אחרת, וזה לשונו:
"שור לגיזת זנבו. פירוש אע"פ שאין בה שוה פרוטה, דאע"ג דממעטינן לקמן אבידה שאין בה שוה פרוטה היינו שאין בה שוה פרוטה בכולה אבל יש בעיקרה שוה פרוטה מחייב לאהדורי כולה".
ולפירושו אין הדין מדבר בחיוב לגזוז כמו שפירשו תוספות ורשב"א, אלא החידוש הוא שאינו רשאי לגזוז את הגיזה ולהשאירה אצלו ולהשיב את השור בלא הגיזה, ואע"פ שאין בה שוה פרוטה. והנה בהשבת גזילה פשוט שאינו רשאי להשאיר אצלו פחות משווה פרוטה ממנה ולהשיב רק את השאר. וזה כמו שאסור לגזול פחות משוה פרוטה, ואפשר שחמור יותר כיון שיש לו חיוב השבה גמור על כל המוון שגזל בלא שום שיור. ואם דיני אבידה הם דיני ממונות אם כן למה צריך פסוק לזה באבידה, ושמא הוא כשיטת הרא"ש שהוא מצווה ואחרי שהמצווה הוגבלה רק על שווה פרוטה ומעלה הוצרך לרבות שחייב גם להשיב את הגיזה כיוון שהיא חלק מאבידה שיש בה שווה פרוטה, וצריך עוד עיון)
.
.
ולכתוב רחמנא שור דאפילו לגיזת זנבו, וכל שכן שה לגיזותיו?
אלא אמר רבא חמור דבור לרבי יהודה, ושה דאבידה לדברי הכל קשיא. [חמור דבור לרבי יהודה - דמחייב על נזקי כלים בבור קשיא לן למאי אתא [בא], דאילו לרבנן מבעי להו [נצרך להם] שור ולא אדם חמור ולא כלים. רש"י]
ואימא [ואמור] לגללים הוא דאתא? [לגללים - להחזיר את גלליו, דאי כתב שור הוה אמינא [היינו אומרים] כי אתא לגיזת זנבו אתא אבל גללים לא חשיבי ולא ליהדר, כתב רחמנא קרא יתירא לאתויי [להביא] גללים. רש"י]
גללים אפקורי מפקר להו. [למי שטרח בו, ולא אתא קרא לרבויינהו [ולא בא הפסוק לרבות אותם] דאין לו תובעין הוא. רש"י]
ודילמא [ושמא] לסימנין הוא דאתא [שבא], דאיבעיא לן סימנין דאורייתא או דרבנן, כתב רחמנא שה דאפילו בסימנין מהדרינן וסימנין דאורייתא? [לסימנין אתא - לאשמועינן דליהדריה [שיחזירה] בסימנין בלא עדים, דקמיבעיא לן לקמן סימנין דאורייתא או דרבנן ובעינן למפשט ממתניתין דיליף להו [שלומד אותם] משמלה, ודחינן ואמר תנא תובעין אצטריכא ליה סימנין כדי נסבה [בחינם אמר אותה], נפשוט מקרא יתירא דשה לסימנין אתא [בא] וסימנין דאורייתא. רש"י]
אמרי [אומרים. בני הישיבה] מדקתני להו תנא לסימנין גבי שמלה דקתני מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין חייב להכריז אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעין חייב להכריז, שמע מינה דשה לאו לסימנין הוא דאתא. [אמרי מדנקט תנא במתניתין למילף [ללמוד] סימנין משמלה בהדי [ביחד עם] תובעין, פשיטא ליה דשה למלתא אחריתי אתא [לדבר אחר בא], ואנן הוא דלא ידעינן, משום הכי לא פשיטא ליה לקמן סימנין משה, הלכך קשיא לן למאי אתא. רש"י]
.
.
(תוספות:
"מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים ויש לה תובעין. במרובה (בבא קמא ס"ו א' ושם דיבור המתחיל "מוצא") אמרינן בגניבה ילפינן יאוש מאבידה. ואם תאמר ואבידה גופה מנלן, ויש לומר דמהכא נפקא לן דמה שמלה מיוחדת שיש בה סימן ואין הבעלים מתייאשין אלא תובעין שיחזירוה להם בסימנין אפילו אי סימנין לאו דאורייתא ואין מחזירין אלא בעדים מכל מקום ילפינן משמלה דדווקא דבר שיש בו סימן חייב להחזיר, דעל ידי שיש בו סימן ימצא עדים שיאמר להם מכירים אתם שמלה שלי שהיו בה סימנין כך וכך וגם המוצא לא יוציא השמלה להראותה לכל אדם אלא למי שיתן בה סימנים אע"פ שאינו מחזירה לו בכך מכל מקום דומה שהיא שלו ומראה אותה לעדים. אבל דברים שאין בהן סימן הוי שלו לפי שהבעלים נתייאשו.
והא דקאמר בגמרא סימנין כדי נסבה אע"ג דצריך הסימנין דעל ידי זה יש לה תובעין, מכל מקום כדי נסבה דאפילו אי לא תני אלא שיש לה תובעין מכל מקום ידעינן דעל ידי סימנין יש לה תובעין ואין הבעלים מתייאשים כדפרישית.
ומיהו בירושלמי יליף מניין ליאוש מן התורה אמר רבי יוחנן אשר תאבד ממנו מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאה זו כו'".
וכהירושלמי כתב גם רש"י בבבא קמא ס"ו א', וכאן כתב רש"י כהתוספות שלומדים שמועיל יאוש משמלה. ונראה מלשון התוספות שאע"פ שאניו נוח ומרווח מכל מקום ייתכן לומר שיש שני לימודים שיאוש מועיל, האחד משמלה והשני כהירושלמי. ומצאנו כעין זה בכמה מקומות. ונראה שכך דעת רש"י)
.
.
תנו רבנן: (דברים כב, ג) ""אשר תאבד" [שתהא קרויה אבידה. רש"י] - פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה.
רבי יהודה אומר "ומצאתה" [שתהא קרויה מציאה. רש"י] - פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה". [פחות משווה פרוטה אין לו דין ממון כיוון שבעיני סתם בני אדם אינו נחשב להיות ממון. לכן הפרוטה היא המטבע שערכו המועט ביותר, ולא ראו לעשות מטבע על פחות מזה. ולכן פחות משווה פרוטה אינו נקרא אצל בני אדם אבידה כיוון שאין לו חשיבות. ולכן אינו נקרא מציאה כיוון שאין לו חשיבות]
מאי בינייהו [מה ביניהם]?
אמר אביי משמעות דורשין איכא בינייהו [יש ביניהם. אין מחלוקת לדינא אלא רק תנא קמא משמע לו ללמוד מכאן ורבי יהודה משמע לו ללמוד מכאן], מר נפקא [יוצא. נלמד] ליה מ"אשר תאבד", ומר נפקא ליה מ"ומצאתה".
ולמאן דנפקא ליה מ"אשר תאבד" האי "ומצאתה" מאי עביד ליה[מה עושה בו]?
ההוא מיבעי ליה לכדרבנאי, דאמר רבנאי "ומצאתה" - דאתאי לידיה [שבאה לידו] משמע. [ואפילו הכי אחיך ולא עובד כוכבים, ולמדך שאבידת כנעני מותרת ולא תימא כי אמעוט אבידת כנעני מלטרוח אחריה אמעוט אבל אי [אם] נקטה חייב לאהדורה [להשיבה]. רש"י.
"לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ", מהתיבה אחיך דורשים למעט נכרי, והיה מקום לומר שאינו חייב בהשבה לנכרי רק לפני שהגביה, אבל אחר שהגביה חייב להשיב לו, ועל זה לימד רבנאי שמצאתה משמע שבאה לידו, ועל מציאה שבאה לידו נאמר למעט נכרי מהשבה]
ולמאן דנפקא ליה מ"ומצאתה" האי "אשר תאבד" מאי עביד ליה?
מבעי ליה לכדרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מניין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת שנאמר "כן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה", מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם, יצתה זו שאבודה הימנו ואינה מצויה אצל כל אדם". [מי שאבודה ממנו - ואיידי [ועל ידי] דכתב "ממנו" כתב "אשר תאבד". רש"י]
ואידך [והאחר] הא דרבנאי מנא ליה [מניין לו]?
נפקא ליה מ"ומצאתה". [ומצאתה - הוי"ו יתירה משמע ומצאתה כבר. רש"י]
ואידך הא דרבי יוחנן מנא ליה?
נפקא ליה ממנו.
ואידך ממנו לא משמע ליה.
.
.
רבא אמר פרוטה שהוזלה [שהוזלה - דבשעת אבידה שוה פרוטה ובשעת מציאה הוזלה. רש"י] איכא בינייהו [יש ביניהם].
מאן דאמר מ"אשר תאבד" איכא [יש. חייב להשיב כיוון שנקראת אבידה, שבשעת אבידה היתה שווה פרוטה], ומאן דאמר מ"ומצאתה" ליכא [אין. שבשעת מציאה אינה נקראת מציאה].
ולמאן דאמר אשר תאבד הא בעינן [הרי צריכים אנו] "ומצאתה" וליכא [ואין]?
אלא פרוטה שהוקרה איכא בינייהו.[בשעת אבידה אינה שווה פרוטה ובשעת מציאה שווה פרוטה]
מאן דאמר "ומצאתה" איכא [יש], ומאן דאמר "אשר תאבד" ליכא.
ולמאן דאמר "ומצאתה" הא בעינן "אשר תאבד" וליכא [ואין]?
אלא פרוטה שהוזלה וחזרה והוקרה איכא בינייהו[בשעת אבידה היתה שווה פרוטה, ואחר כך כשהיתה אבודה הוזלה ושוב הוקרה וכשמצאה היתה שווה פרוטה], מאן דאמר "אשר תאבד" איכא [יש. יש פרוטה גם בשעת אבידה וגם בשעת מציאה], ומאן דאמר "ומצאתה" בעינן דאית בה [שיש בה] שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה.
.
.
(בכמה מקומות כתבתי שגם על איסור הנאה עדין יש לבעלים בעלות, שבעלות אינה תלוייה בשיעור ממון, ולא באיסור גזל, וגם אם אינו שווה ממון כלל ואין בו איסור גזל עדיין כל שגופו של החפץ קיים הוא עדיין בעלות בעליו.
רק בשור הנסקל נאמר שהוא הפקר משנאסר בהנאה כיוון שבעליו מן הסתם מפקיר ממון שלו שנאסר בהנאה, אבל אם אינו מפקירו, וכגון שיש לו צורך בו אם זה אתרוג לצאת בו למי שסובר שיוצא באתרוג שנאסר בהנאה, או אם הוא חמץ שנאסר בהנאה בפסח אצל הגזלן שצריך לו כדי להשיבו ולהיפטר, וכל כיו"ב שאין הפקר בעלים עדיין הוא ברשות בעליו.
ונראה שכאן יש להעמיד בשהבעלים לא ידע שהוזלה אבידתו, שאם כן וודאי התייאש ואחר כך גם כשהוקרה כבר אינה שלו, אלא מדובר שלא ידע, ולכן נשאר החפץ בבעלותו גם בזמן שהיה פחות משווה פרוטה, ואחר כך כשהתייקר שלו התייקר והמוצא חייב להשיב לו למי שלומד מ"אשר תאבד". ומי שלומד מ"ומצאתה" הוא גזירת הכתוב לפטור באופן כזה.
ונראה מכאן הכרח גמור שגם על פחות משווה פרוטה נשאר עדיין בעלים כל שאינו מפקיר, ודלא כמי שרוצה לומר שלא שייכת בעלות על דבר שאין בו שווה פרוטה, שלא ייתכן כלל לומר שאחרי שהוזלה פקעה מרשות הבעלים ונעשתה הפקר, ומגזירת הכתוב חייב המוצא להשיב אע"פ שאינה שייכת לבעלים. או שגזירת הכתוב היא שאחרי שנעשתה הפקר היא חוזרת לבעלות הבעלים הראשון. ובהכרח גם כשהיתה פחות משווה פרוטה נשארה של בעליה.
ויש לעיין אם בעלות על פחות משווה פרוטה היא רק משום שיש כאן עדיין חפץ והוא בעלים על גופו ואע"פ שאין כאן ממון. וכמו באיסורי הנאה שאין בהם ממון כלל ואפילו לא פחות מפרוטה ועדיין יש בעלות מכח גוף החפץ.
או שמא אם יש בו ממון רק שהוא פחות מפרוטה שייך בעלות על ממון זה אע"פ שאין בו דין גזל, ואע"פ שהיא בעלות רק על ממון ולא על גוף החפץ.
ונפקא מינה לגבי בעלות על מטבע שהוזלה להיות פחות משווה פרוטה, שמטבע הבעלות עליה היא מצד שווי הממון ולא על הגוף. ומשום כך נאמר שדעתיה דאיניש על צורתא, שדעתו של בעליה רק על הצורה דהיינו השווי של הממון ולא על גופה, ואין לה דין פרי.
ויש לעיין האם מה שנאמר שעל פחות משווה פרוטה יש מחילה פירושו שאין בו דין גזל ולא דין השבה אבל אינו מופקע מבעלות בעליו, וכעין יאוש בדבר שהוא ברשות בעלים לרוב הראשונים שיאוש אינו מועיל ברשות בעלים ואינו נעשה הפקר ונשאר של בעליו, ומכל מקום אין איסור ליטול אותו שהרי בעליו אינו מקפיד. וכעין הפקר למי שסובר שאינו יוצא מרשות בעלים עד שיזכה בו אחר. או שמא משום המחילה ומה שאין בו חשיבות ממון הוא נדון כאילו בעליו הפקיר אותו ואין בו בעלות.
ומה שיש מחילה בפחות משווה פרוטה היא סוגיא בסנהדרין נ"ז א', ועיין בבא קמא ק"ה א' מה שכתבתי בזה. ועיין עוד בבבא קמא צ' ב' מה שכתבתי בעניין בעלות על איסורי הנאה ובדברי הרבי עקיבא איגר בזה.
ולקמן נ"ה ב' נאמר שאם ישבו בדין על פרוטה ואז תבע אותו על פחות מפרוטה יושבים בדין גם על תביעת פחות מפרוטה. ולפי מה שהסתפקתי יהיה נפקא מינה אם יכול לתובע דווקא שישיב לו חפץ ששווה פחות מפרוטה או שיכול גם לתבוע חוב ממון פחות מפרוטה.
וכן יש בזה נפקא מינה לביאור הטעם למה הגוזל פחות מפרוטה עובר על לאו של לא תגזול, וכמו שכתב הרמב"ם בתחילת הלכות גזילה ובתחילת הלכות גניבה, וכן בביאור איסור גזל בפחות מפרוטה בבני נוח כמבואר בסנהדרין שם)
אמר ריש לקיש משום רבי ינאי לא שנו אלא בלוקח מן התגר [שאף הוא לקח תבואה זו מאנשים הרבה ולא ידיע דמאן נינהו [ולא ידוע של מי הן] וכיון דלית בהו [שאין בהן] סימן נתייאשו הבעלים. רש"י. פירות פירושם חיטים], אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר.
וכן תני תנא קמיה [לפני] דרב נחמן לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית חייב להחזיר.
אמר ליה רב נחמן וכי בעל הבית בעצמו דשן? [וכי הוא עצמו דש את התבואה הזאת הלא פועלים הרבה דשו אותה. רש"י]
אמר ליה איסמיה? [אסיר ברייתא זו מגרסתי. רש"י. "תנא" משמש בשתי לשונות, האחת היא חכם מחכמי המשנה או הברייתא, והם היו לפני זמנו של רב נחמן, והשנייה היא תלמיד שהיה משונן אצלו בעל פה היטב גרסת הברייתות והוא היה אומר אותן לפני חכמי הגמרא. והלשון תני תנא קמי דרב נחמן מדבר בתלמיד כזה, והתלמיד שאל האם עליו להסיר את הברייתא מגרסתו כיוון שהיא משובשת]
אמר ליה לא. תתרגם מתניתין כגון שדשן על ידי עבדו ושפחתו הכנענים.
.
.
.
[דברים כ"ב:
"א) לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ.
ב) וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ.
ג) וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם"]
.
.
מתני' אף השמלה היתה בכלל כל אלו [בגמרא מפרש לה. רש"י], ולמה יצאת, להקיש אליה, לומר לך מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעים חייב להכריז. [למה יצאתה - וכן תעשה לשמלתו, סתם שמלה יש בה סימן וכל שמלה יש לה בעלים תובעין אותה שלא נעשית אלא בידי אדם ולא באת מן ההפקר.
אף כל שיש לו תובעין - למעוטי מידי [דבר] דידעינן ביה דמיאש. רש"י]
.
.
גמ' מאי "בכלל כל אלו"?
אמר רבא בכלל (דברים כב, ג) כל אבדת אחיך.
אמר רבא למה לי דכתב רחמנא שור חמור שה ושמלה? [שור וחמור שה ושמלה - לא תראה את שור אחיך או שיו וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו. רש"י]
צריכי [צריכים], דאי [שאם] כתב רחמנא שמלה הוה אמינא [היינו אומרים] הני מילי [דברים אלה] בעדים דגופה וסימנין דגופה, אבל חמור בעדים דאוכף וסימנין דאוכף [אם אין לו סימן בחמור ויש לו סימן באוכף שעליו. רש"י] אימא לא מהדרינן ליה [אמור לא מחזירים אנו לו]? כתב רחמנא חמור, דאפילו חמור בסימני האוכף. [כתב רחמנא חמור - קרא יתירא לדרשה. רש"י.
תוספות: "בעדי אוכף. פירוש אי סימנין לאו דאורייתא".
וכתב עליהם המהרש"א: "אבל אי סימנין דאורייתא לא איצטריך ליה לרבויי עדי אוכף, דליכא לאשכוחי [שאין למצוא] עדים בלא סימנין כמו שכתבו התוספות לעיל"]
שור ושה דכתב רחמנא למה לי? שור דאפילו לגיזת זנבו [שאפילו שער שבסוף הזנב יחזיר. רש"י] ושה לגיזותיו.
.
.
(תוספות:
"לגיזת זנבו. ואם תאמר אם יש בה שוה פרוטה פשיטא, ואם אין בה שוה פרוטה הא ממעטינן לקמן מהשבה?
ויש לומר דאצטריך שחייב לגוזזה בעתה אע"פ שאין בה שוה פרוטה בשעה שגזזה".
נראה בכוונתם שאחרי שיגזוז יגדל הצמר שוב ויגזוז שוב ויצטרף כל הצמר הגזוז לפרוטה וישיב אותו.
ויש לעיין מה אכפת לנו שאחר כך יצטרף לפרוטה, הרי עכשיו אין בו פרוטה ואין בו דין אבידה ואינו חייב לטפל בו, וכיוון שלא יטפל בו גם לא יצטרף לפרוטה, וייפטר מלגזוז מכח שאין דין השבת אבידה על פחות מפרוטה.
וצריך לומר שהפסוק חידש שצריך לטפל באבידה כדרך שכל בעל בהמה מטפל בשלו. ועל פחות משוה פרוטה כל אחד על של עצמו אינו מחשיב לממון ואינו טורח בו, אבל לגוזזה בעיתה כיוון שהגיזות מצטרפות לפרוטה דרך בעלי בהמות לטרוח בגיזה זו בעיתה, כיוון שיבוא לידי פרוטה ועל זה חידש הפסוק לחייב את המוצא.
ושוב ראיתי בתוספות הרא"ש שכתב כהתוספות ובלשון יותר מבואר:
"שור לגיזת זנבו. ואם תאמר אי דאית ביה שוה פרוטה קרא למה לי, ואי דלית ביה שוה פרוטה אמאי חייב להחזיר?
ויש לומר דאתא קרא לאשמועינן דחייב להתעסק בשבח האבידה דכשיגדל הזנב עד כדי גיזה חייב לגוזזו כדי שיחזור ויגדל ויגוז תמיד".
והרשב"א חולק על התוספות בזה, שכתב:
"שור לגזת זנבו. ואם תאמר אי אית ביה [אם יש בו] שוה פרוטה פשיטא, ואי לית ביה [ואם אין בו] שוה פרוטה אמאי חייב להחזיר?
ויש לומר לעולם דאית ביה [שיש בו] שוה פרוטה, וקא משמע לן קרא שחייב להתעסק בשבח אבדה ולגוז זנבו כשיגיע לכדי גיזה, כדי שיגדל ויחזור ויגוז".
ומבואר שהרשב"א סובר שאם אין בגיזה שוה פרוטה פטור מלגזוז אע"פ שיצטרף עם מה שיגדל אחר כך, ולא כהתוספות. וחידוש הפסוק הוא שהייתי אומר שיכול להשאיר את הגיזה על השור וכשיבוא הבעלים ישיב לו את השור עם הגיזה עליו, וחידש שצריך לגזוז כדי שיגדל מחדש ותהיה כאן עוד פרוטה. וזה פרט מהדין שצריך לטפל באבידה ולטרוח בה ואינו יכול למכרה ולשמור את הממון.
ובדרך אפשר שמא יש מקום לומר שהמחלוקת שייכת למחלוקת בין הרמב"ם לרא"ש שהבאתי לעיל כ"א א', שלהרמב"ם דיני אבידה הם דיני ממונות בין המוצא לאובד, ואע"פ שוודאי מסברת דיני ממונות אינו חייב להגביה ממון חבירו שראה בדרך, ולא להשתעבד לשמירתו ולא לטפל בו, אבל אחרי שחידשה התורה דברים אלה חידשה אותם בתורת דני ממונות מחודשים מכח גזירת הכתוב ונעשה כאילו דיני ממונות שבין האובד למוצא מעתה כך הם. ולכן בספק אבידה אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה. והרא"ש סובר שמכיוון שדינים אלה רחוקים מסברת דיני ממונות מה שחידשה אותם התורה הוא בתורת מצווה ואומרים בספק אבידה ספק איסור לחומרא.
ואם נאמר שהרשב"א סובר כהרמב"ם הרי מאחר שהגיזה שבזנב השור אין בה שווה פרוטה אין כאן דיני ממונות ביניהם ואי אפשר שדיני אבידה יחייבו על זה. ורק אחרי שיש בה שווה פרוטה ויש כאן ממון ודיני ממונות שייך לומר שהתורה הרחיבה כאן את דיני ממונות שחייב לטפל בממון וכמו שחידשה שחייב לשמור עליו אע"פ שלא שיעבד את עצמו.
ואם התוספות סוברים כהרא"ש אין מניעה שתיאמר מצווה לטפל בשור ולגוזזו גם על פחות מפרוטה. ומה שנתחדש שאע"פ שהיא מצווה ולא דיני ממונות מכל מקום אינו חייב בהשבת פחות מפרוטה, זהו דווקא היכן שאין דרך לגזוז בעיתה כל פעם ולצרף את הגיזות לפרוטה.
וכמובן זה אינו מוכרח ואינו מוכח והוא רק השערה בעלמא.
ובר"ן כתב בזה דרך אחרת, וזה לשונו:
"שור לגיזת זנבו. פירוש אע"פ שאין בה שוה פרוטה, דאע"ג דממעטינן לקמן אבידה שאין בה שוה פרוטה היינו שאין בה שוה פרוטה בכולה אבל יש בעיקרה שוה פרוטה מחייב לאהדורי כולה".
ולפירושו אין הדין מדבר בחיוב לגזוז כמו שפירשו תוספות ורשב"א, אלא החידוש הוא שאינו רשאי לגזוז את הגיזה ולהשאירה אצלו ולהשיב את השור בלא הגיזה, ואע"פ שאין בה שוה פרוטה. והנה בהשבת גזילה פשוט שאינו רשאי להשאיר אצלו פחות משווה פרוטה ממנה ולהשיב רק את השאר. וזה כמו שאסור לגזול פחות משוה פרוטה, ואפשר שחמור יותר כיון שיש לו חיוב השבה גמור על כל המוון שגזל בלא שום שיור. ואם דיני אבידה הם דיני ממונות אם כן למה צריך פסוק לזה באבידה, ושמא הוא כשיטת הרא"ש שהוא מצווה ואחרי שהמצווה הוגבלה רק על שווה פרוטה ומעלה הוצרך לרבות שחייב גם להשיב את הגיזה כיוון שהיא חלק מאבידה שיש בה שווה פרוטה, וצריך עוד עיון)
.
.
ולכתוב רחמנא שור דאפילו לגיזת זנבו, וכל שכן שה לגיזותיו?
אלא אמר רבא חמור דבור לרבי יהודה, ושה דאבידה לדברי הכל קשיא. [חמור דבור לרבי יהודה - דמחייב על נזקי כלים בבור קשיא לן למאי אתא [בא], דאילו לרבנן מבעי להו [נצרך להם] שור ולא אדם חמור ולא כלים. רש"י]
ואימא [ואמור] לגללים הוא דאתא? [לגללים - להחזיר את גלליו, דאי כתב שור הוה אמינא [היינו אומרים] כי אתא לגיזת זנבו אתא אבל גללים לא חשיבי ולא ליהדר, כתב רחמנא קרא יתירא לאתויי [להביא] גללים. רש"י]
גללים אפקורי מפקר להו. [למי שטרח בו, ולא אתא קרא לרבויינהו [ולא בא הפסוק לרבות אותם] דאין לו תובעין הוא. רש"י]
ודילמא [ושמא] לסימנין הוא דאתא [שבא], דאיבעיא לן סימנין דאורייתא או דרבנן, כתב רחמנא שה דאפילו בסימנין מהדרינן וסימנין דאורייתא? [לסימנין אתא - לאשמועינן דליהדריה [שיחזירה] בסימנין בלא עדים, דקמיבעיא לן לקמן סימנין דאורייתא או דרבנן ובעינן למפשט ממתניתין דיליף להו [שלומד אותם] משמלה, ודחינן ואמר תנא תובעין אצטריכא ליה סימנין כדי נסבה [בחינם אמר אותה], נפשוט מקרא יתירא דשה לסימנין אתא [בא] וסימנין דאורייתא. רש"י]
אמרי [אומרים. בני הישיבה] מדקתני להו תנא לסימנין גבי שמלה דקתני מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין חייב להכריז אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעין חייב להכריז, שמע מינה דשה לאו לסימנין הוא דאתא. [אמרי מדנקט תנא במתניתין למילף [ללמוד] סימנין משמלה בהדי [ביחד עם] תובעין, פשיטא ליה דשה למלתא אחריתי אתא [לדבר אחר בא], ואנן הוא דלא ידעינן, משום הכי לא פשיטא ליה לקמן סימנין משה, הלכך קשיא לן למאי אתא. רש"י]
.
.
(תוספות:
"מה שמלה מיוחדת שיש לה סימנים ויש לה תובעין. במרובה (בבא קמא ס"ו א' ושם דיבור המתחיל "מוצא") אמרינן בגניבה ילפינן יאוש מאבידה. ואם תאמר ואבידה גופה מנלן, ויש לומר דמהכא נפקא לן דמה שמלה מיוחדת שיש בה סימן ואין הבעלים מתייאשין אלא תובעין שיחזירוה להם בסימנין אפילו אי סימנין לאו דאורייתא ואין מחזירין אלא בעדים מכל מקום ילפינן משמלה דדווקא דבר שיש בו סימן חייב להחזיר, דעל ידי שיש בו סימן ימצא עדים שיאמר להם מכירים אתם שמלה שלי שהיו בה סימנין כך וכך וגם המוצא לא יוציא השמלה להראותה לכל אדם אלא למי שיתן בה סימנים אע"פ שאינו מחזירה לו בכך מכל מקום דומה שהיא שלו ומראה אותה לעדים. אבל דברים שאין בהן סימן הוי שלו לפי שהבעלים נתייאשו.
והא דקאמר בגמרא סימנין כדי נסבה אע"ג דצריך הסימנין דעל ידי זה יש לה תובעין, מכל מקום כדי נסבה דאפילו אי לא תני אלא שיש לה תובעין מכל מקום ידעינן דעל ידי סימנין יש לה תובעין ואין הבעלים מתייאשים כדפרישית.
ומיהו בירושלמי יליף מניין ליאוש מן התורה אמר רבי יוחנן אשר תאבד ממנו מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאה זו כו'".
וכהירושלמי כתב גם רש"י בבבא קמא ס"ו א', וכאן כתב רש"י כהתוספות שלומדים שמועיל יאוש משמלה. ונראה מלשון התוספות שאע"פ שאניו נוח ומרווח מכל מקום ייתכן לומר שיש שני לימודים שיאוש מועיל, האחד משמלה והשני כהירושלמי. ומצאנו כעין זה בכמה מקומות. ונראה שכך דעת רש"י)
.
.
תנו רבנן: (דברים כב, ג) ""אשר תאבד" [שתהא קרויה אבידה. רש"י] - פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה.
רבי יהודה אומר "ומצאתה" [שתהא קרויה מציאה. רש"י] - פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה". [פחות משווה פרוטה אין לו דין ממון כיוון שבעיני סתם בני אדם אינו נחשב להיות ממון. לכן הפרוטה היא המטבע שערכו המועט ביותר, ולא ראו לעשות מטבע על פחות מזה. ולכן פחות משווה פרוטה אינו נקרא אצל בני אדם אבידה כיוון שאין לו חשיבות. ולכן אינו נקרא מציאה כיוון שאין לו חשיבות]
מאי בינייהו [מה ביניהם]?
אמר אביי משמעות דורשין איכא בינייהו [יש ביניהם. אין מחלוקת לדינא אלא רק תנא קמא משמע לו ללמוד מכאן ורבי יהודה משמע לו ללמוד מכאן], מר נפקא [יוצא. נלמד] ליה מ"אשר תאבד", ומר נפקא ליה מ"ומצאתה".
ולמאן דנפקא ליה מ"אשר תאבד" האי "ומצאתה" מאי עביד ליה[מה עושה בו]?
ההוא מיבעי ליה לכדרבנאי, דאמר רבנאי "ומצאתה" - דאתאי לידיה [שבאה לידו] משמע. [ואפילו הכי אחיך ולא עובד כוכבים, ולמדך שאבידת כנעני מותרת ולא תימא כי אמעוט אבידת כנעני מלטרוח אחריה אמעוט אבל אי [אם] נקטה חייב לאהדורה [להשיבה]. רש"י.
"לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ", מהתיבה אחיך דורשים למעט נכרי, והיה מקום לומר שאינו חייב בהשבה לנכרי רק לפני שהגביה, אבל אחר שהגביה חייב להשיב לו, ועל זה לימד רבנאי שמצאתה משמע שבאה לידו, ועל מציאה שבאה לידו נאמר למעט נכרי מהשבה]
ולמאן דנפקא ליה מ"ומצאתה" האי "אשר תאבד" מאי עביד ליה?
מבעי ליה לכדרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מניין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת שנאמר "כן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה", מי שאבודה הימנו ומצויה אצל כל אדם, יצתה זו שאבודה הימנו ואינה מצויה אצל כל אדם". [מי שאבודה ממנו - ואיידי [ועל ידי] דכתב "ממנו" כתב "אשר תאבד". רש"י]
ואידך [והאחר] הא דרבנאי מנא ליה [מניין לו]?
נפקא ליה מ"ומצאתה". [ומצאתה - הוי"ו יתירה משמע ומצאתה כבר. רש"י]
ואידך הא דרבי יוחנן מנא ליה?
נפקא ליה ממנו.
ואידך ממנו לא משמע ליה.
.
.
רבא אמר פרוטה שהוזלה [שהוזלה - דבשעת אבידה שוה פרוטה ובשעת מציאה הוזלה. רש"י] איכא בינייהו [יש ביניהם].
מאן דאמר מ"אשר תאבד" איכא [יש. חייב להשיב כיוון שנקראת אבידה, שבשעת אבידה היתה שווה פרוטה], ומאן דאמר מ"ומצאתה" ליכא [אין. שבשעת מציאה אינה נקראת מציאה].
ולמאן דאמר אשר תאבד הא בעינן [הרי צריכים אנו] "ומצאתה" וליכא [ואין]?
אלא פרוטה שהוקרה איכא בינייהו.[בשעת אבידה אינה שווה פרוטה ובשעת מציאה שווה פרוטה]
מאן דאמר "ומצאתה" איכא [יש], ומאן דאמר "אשר תאבד" ליכא.
ולמאן דאמר "ומצאתה" הא בעינן "אשר תאבד" וליכא [ואין]?
אלא פרוטה שהוזלה וחזרה והוקרה איכא בינייהו[בשעת אבידה היתה שווה פרוטה, ואחר כך כשהיתה אבודה הוזלה ושוב הוקרה וכשמצאה היתה שווה פרוטה], מאן דאמר "אשר תאבד" איכא [יש. יש פרוטה גם בשעת אבידה וגם בשעת מציאה], ומאן דאמר "ומצאתה" בעינן דאית בה [שיש בה] שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה.
.
.
(בכמה מקומות כתבתי שגם על איסור הנאה עדין יש לבעלים בעלות, שבעלות אינה תלוייה בשיעור ממון, ולא באיסור גזל, וגם אם אינו שווה ממון כלל ואין בו איסור גזל עדיין כל שגופו של החפץ קיים הוא עדיין בעלות בעליו.
רק בשור הנסקל נאמר שהוא הפקר משנאסר בהנאה כיוון שבעליו מן הסתם מפקיר ממון שלו שנאסר בהנאה, אבל אם אינו מפקירו, וכגון שיש לו צורך בו אם זה אתרוג לצאת בו למי שסובר שיוצא באתרוג שנאסר בהנאה, או אם הוא חמץ שנאסר בהנאה בפסח אצל הגזלן שצריך לו כדי להשיבו ולהיפטר, וכל כיו"ב שאין הפקר בעלים עדיין הוא ברשות בעליו.
ונראה שכאן יש להעמיד בשהבעלים לא ידע שהוזלה אבידתו, שאם כן וודאי התייאש ואחר כך גם כשהוקרה כבר אינה שלו, אלא מדובר שלא ידע, ולכן נשאר החפץ בבעלותו גם בזמן שהיה פחות משווה פרוטה, ואחר כך כשהתייקר שלו התייקר והמוצא חייב להשיב לו למי שלומד מ"אשר תאבד". ומי שלומד מ"ומצאתה" הוא גזירת הכתוב לפטור באופן כזה.
ונראה מכאן הכרח גמור שגם על פחות משווה פרוטה נשאר עדיין בעלים כל שאינו מפקיר, ודלא כמי שרוצה לומר שלא שייכת בעלות על דבר שאין בו שווה פרוטה, שלא ייתכן כלל לומר שאחרי שהוזלה פקעה מרשות הבעלים ונעשתה הפקר, ומגזירת הכתוב חייב המוצא להשיב אע"פ שאינה שייכת לבעלים. או שגזירת הכתוב היא שאחרי שנעשתה הפקר היא חוזרת לבעלות הבעלים הראשון. ובהכרח גם כשהיתה פחות משווה פרוטה נשארה של בעליה.
ויש לעיין אם בעלות על פחות משווה פרוטה היא רק משום שיש כאן עדיין חפץ והוא בעלים על גופו ואע"פ שאין כאן ממון. וכמו באיסורי הנאה שאין בהם ממון כלל ואפילו לא פחות מפרוטה ועדיין יש בעלות מכח גוף החפץ.
או שמא אם יש בו ממון רק שהוא פחות מפרוטה שייך בעלות על ממון זה אע"פ שאין בו דין גזל, ואע"פ שהיא בעלות רק על ממון ולא על גוף החפץ.
ונפקא מינה לגבי בעלות על מטבע שהוזלה להיות פחות משווה פרוטה, שמטבע הבעלות עליה היא מצד שווי הממון ולא על הגוף. ומשום כך נאמר שדעתיה דאיניש על צורתא, שדעתו של בעליה רק על הצורה דהיינו השווי של הממון ולא על גופה, ואין לה דין פרי.
ויש לעיין האם מה שנאמר שעל פחות משווה פרוטה יש מחילה פירושו שאין בו דין גזל ולא דין השבה אבל אינו מופקע מבעלות בעליו, וכעין יאוש בדבר שהוא ברשות בעלים לרוב הראשונים שיאוש אינו מועיל ברשות בעלים ואינו נעשה הפקר ונשאר של בעליו, ומכל מקום אין איסור ליטול אותו שהרי בעליו אינו מקפיד. וכעין הפקר למי שסובר שאינו יוצא מרשות בעלים עד שיזכה בו אחר. או שמא משום המחילה ומה שאין בו חשיבות ממון הוא נדון כאילו בעליו הפקיר אותו ואין בו בעלות.
ומה שיש מחילה בפחות משווה פרוטה היא סוגיא בסנהדרין נ"ז א', ועיין בבא קמא ק"ה א' מה שכתבתי בזה. ועיין עוד בבבא קמא צ' ב' מה שכתבתי בעניין בעלות על איסורי הנאה ובדברי הרבי עקיבא איגר בזה.
ולקמן נ"ה ב' נאמר שאם ישבו בדין על פרוטה ואז תבע אותו על פחות מפרוטה יושבים בדין גם על תביעת פחות מפרוטה. ולפי מה שהסתפקתי יהיה נפקא מינה אם יכול לתובע דווקא שישיב לו חפץ ששווה פחות מפרוטה או שיכול גם לתבוע חוב ממון פחות מפרוטה.
וכן יש בזה נפקא מינה לביאור הטעם למה הגוזל פחות מפרוטה עובר על לאו של לא תגזול, וכמו שכתב הרמב"ם בתחילת הלכות גזילה ובתחילת הלכות גניבה, וכן בביאור איסור גזל בפחות מפרוטה בבני נוח כמבואר בסנהדרין שם)
תגובות
הוסף רשומת תגובה