ואזדא [והולך] רב נחמן לטעמיה, דאמר רב נחמן ראה סלע שנפל משנים חייב להחזיר. מאי טעמא, ההוא דנפל מיניה לא מיאש, מימר אמר מכדי איניש אחרינא לא הוה בהדאי אלא האי [מכיוון שאיש אחר לא היה עמי אלא זה] נקיטנא ליה ואמינא ליה אנת הוא דשקלתיה. [אוחז אותו ואומר לו אתה הוא שנטלתו. רש"י: נקיטנא ליה כו' - משבענא ליה שבועת היסת. ולא נתייאש מיד כשמשמש ולא מצא, ונמצא שבא ליד זה לפני יאוש, והלכה כאביי. רש"י]
בשלשה אינו חייב להחזיר. מאי טעמא, ההוא דנפל מיניה ודאי מיאש, מימר אמר מכדי תרי הוו בהדאי [מכיוון ששניים היו עמי] אי נקיטנא להאי אמר לא שקלתיה [אם אטען לזה יאמר לא נטלתיו] ואי נקיטנא להאי אמר לא שקלתיה. [אי נקיטנא וכו' - ואינו יכול להשביעו בטענת שמא שאין נשבעין בטענת שמא אלא אותן השנויין במשנה ואלו נשבעים שלא בטענה כו' (שבועות מ"ה א'). ואם תאמר הא מקמי [לפני] יאוש אתי [בא] לידיה, ואוקימנא הלכתא כאביי ביע"ל קג"ם [שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש]? הא אמרן דמעות מידע ידיע מיד כרבי יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו כו' (לעיל כ"א ב'). רש"י]
אמר רבא האי דאמרת בשלשה אינו חייב להחזיר, לא אמרן אלא דלית ביה [שאין בו] שוה פרוטה לכל חד וחד, אבל אית ביה [יש בו] שוה פרוטה לכל חד וחד חייב להחזיר.
מאי טעמא, אימור שותפי נינהו [שותפים הם] ולא מיאשו. [אימור שותפי נינהו בסלע זו ונאמנים זה על זה ואין האחד חושד את חבירו בחלקו, ולכי מישמש בכיסו ולא מצאה לא אייאש מימר אמר אחד מן השותפים מצאה ולצערני הוא שותק, ונמצא כשבאת ליד זה לפני יאוש באת לידו, והא אוקמיה כאביי, הלכך אע"ג דסלע דבר שאין בו סימן הוא חייב להחזיר. אבל כי אין בו שלש פרוטות מה נפשך אי [אם] שותפין הן בו אין כאן משום השבת אבידה [שעל פחות מפרוטה אין דין השבת אבידה], ואם של אחד מהם הוא, או של השנים, נואשו ואמרו חברנו זה גנב הוא והרי משמט ואמר לא לקחתיו אחד מכם לקחו וגנבו מחבירו. רש"י]
איכא דאמרי [יש שאומרים] אמר רבא אע"ג דלית ביה אלא שוה שתי פרוטות חייב להחזיר.
מאי טעמא, אימור שותפי נינהו [ומהימני אהדדי ואין חושדין זה את זה ונמצאת שבאת ליד זה לפני יאוש. רש"י], וחד מנייהו אחולי אחליה למנתיה גבי חבריה [מחל את חלקו לחבירו].
.
.
(תוספות:
"שנפל משנים חייב להחזיר. אפילו אין בו סימן דאינו מתיאש לעולם. ומיירי ששניהם בקשוה יחד קודם שבא זה ומצאה ולכך סבור ודאי שחבירו לקחה כשבקשה עמו ואינו מתיאש לעולם, שמחשב יחזירנה לי כשאביישנו ברבים ואוכיח לו שמצאו. ולכך נמי אמרינן בסמוך אימור שותפי נינהו כיון שראינום מחפשין יחד.
ומה שפירש רש"י מטעם יאוש שלא מדעת אין נראה, דהא רבא סבר דהוי יאוש ומפרש בסמוך מילתיה דרב נחמן, ואין סברא לומר דהדר ביה בתר דאיתותב [שחזר בו לאחר שהוקשה עליו מברייתא. וברמב"ן יישב שהגרסה היא רבה].
ומה שפירש נמי שישביענו שבועת היסת קשה וכי ישביענו בטענת ספק?
ומיהו יש לומר דטוען ברי לפי שלא היה שם אחר כי אם הוא. אך קשה דבימי בר קפרא עדיין לא נתקנה שבועת היסת.
ונראה לפרש שבלא שבועה אינו מתיאש לעולם כדפרישית")
.
.
ואמר רבא ראה סלע שנפלה, נטלה לפני יאוש [שלא שהה כדי למשמש זה בכיסו. רש"י] על מנת לגוזלה, עובר בכולן, משום (ויקרא יט, יג) לא תגזול, ומשום (דברים כב, א) השב תשיבם, ומשום (דברים כב, ג) לא תוכל להתעלם. ואע"ג דחזרה לאחר יאוש, מתנה הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עבד [מתנה הוא שנותן לו ואיסור שעשה עשה].
.
.
(תוספות:
"מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. ואם תאמר והלא לאו דלא תגזול מקרי ניתק לעשה בפרק שילוח הקן (חולין קמ"א א') [שאם קיים את העשה של השבה כבר אין לאו], אם כן כיון דלענין גזילה לא מקרי מתנה, גם השב תשיבם למה לא תיקן?
ויש לומר דלא קאי אלא על לאו דלא תוכל להתעלם שעבר שלא החזיר קודם יאוש".
וברמב"ן כאן כתב:
"עובר בכלן משום בל תגזול ומשום השב תשיבם וכו'. כתוב בנוסחי ומשמיה דגאון ז"ל נקטינן ליה: "ואע"ג דאהדרה לבתר יאוש מתנה בעלמא הוא דקיהיב ליה ואיסורא דעבד עבד". וכן כתוב בפירוש רבינו חננאל ז"ל ובהלכות רבינו ז"ל [הרי"ף].
ותמיהא לי מילתא טובא היכי עבר על בל תגזול הא לאו שניתק לעשה הוא דכתיב והשיב את הגזלה וכו', וכן נמי השב תשיבם איתיה לעולם וחיובי נמי מחייב ביה דהא כי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה ומחייב לאהדורה וכדאיתא בריש פירקין.
ואיכא למימר דהואיל ואבדה נקנית ביאוש לגמרי וכי אהדרה [וכשהחזירה] כבר נתיאשו וקנאה זה, הא לא קיים והשיב את הגזלה אשר גזל שהרי קנאה לגמרי ולא דמי לשאר גזלות שאינן נקנות לעולם לגמרי, דמכל מקום מחייב בדמיהן וכי מחזיר תקין מה שאין כן בזו, ודקא קשיא לך הרי לא קנאה דכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה ומשום מציאה נמי מחייב לאהדורה, לא קשיא דכי אמרינן הכי הני מילי היכא שנטלה על מנת להחזירה שכיון שנתחייב בהשבה וחל עליה מצות השב תשיבם לא פקע מיניה לעולם ביאוש שאם לא כן כל אבידה מותרת אם לא באו בעלים מיד שהרי נתיאשו, ודין הוא מפני שנעשית ידו כיד בעלים ושומר של בעלים הוא הילכך לא קני לה לעולם ביאוש שאחר כך, אבל הכא כיון שגזלה זה לא מחייב בהשבתה לאחר יאוש, ואין הכי נמי דמחייב קודם יאוש בהשב תשיבם הואיל ואתיא לידיה, אבל מכל מקום גזלה היא שהרי לא להחזירה נטלה והרי היא לבעלים כמונחת בקרקע ואין ידו של גזלן זה כיד הבעלים וגזלה היא זו שנקנית ביאוש, הילכך לא מחייב בהשב תשיבם לאחר יאוש דהך גזילה תרי קולי אית לה, שגזלה היא, ודין אבדה יש לה לקנות ביאוש לגמרי, זהו דעת הגאון מר רב יהודאי ז"ל לפי דעתי וכל הבאים אחריו סמכו עליו".
וברשב"א כתב על דבריו: "ועם כל זה אינו מחוור כל הצורך ואיני יכול להולמה".
ובר"ן הקשה עליו: "ואין זה מחוור בעיני דהא רבה גופיה אמר בפרק מרובה (בבא קמא ס"ו א') גבי יאוש דגזילה דקונה אי מדאורייתא אי מדרבנן, או דלמא לא דמיא לאבידה, אבידה היא דכי אתאי לידיה בהיתרא אתאי לידיה, אבל האי כיון דבאסורא אתאי לידיה מדרבנן הוא דליקני משום תקנת השבים. אלמא דקולא דאבידה מגזלה אינה אלא משום דבהתירא אתאי לידיה אבל זו שנטלה על מנת לגוזלה ומתחילתה עבר על לאו ועשה דאבידה גופה ודאי דבאסורא אתאי לידיה ומחייב בהשבה או בהשבת דמיה כגזלה גמורה, ולפיכך לשון זה של גאון ז"ל צריך לי עיון. אלא שכיון שכל האחרונים ז"ל סמכו בו יש לסמוך עליו עד יבוא ויורה צדק"
.
לענין עשה של השב תשיבם, דעת הרמב"ן שחייב בו רק אם הגביה. וכל שלא הגביה והתעלם והלך לדרכו, עבר רק על לא תוכל להתעלם ולא על עשה של השב תשיבם. והר"ן חולק עליו וכתב שגם אם לא הגביה והתעלם והלך לדרכו עובר גם בעשה של השב תשיבם בנוסף ללאו של לא תוכל להתעלם. עיין בר"ן לקמן ל' א' [הבאתי לשונו לקמן שם], וברמב"ן שם. ושיטת הרמב"ם כהר"ן)
.
.
נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה, ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה, עובר משום השב תשיבם. [עובר משום השב תשיבם - לא תגזול לא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי (שמואל ב כג) כדאמר בבבא קמא (ע"ט א'). לא תוכל להתעלם אינה אזהרה אלא לכובש את עיניו ונמנע מלהציל, הלכך הנוטלה על מנת להחזיר ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אין כאן מתעלם. אבל השב תשיבם איכא [יש] משנטל עד שישיבנה. רש"י]
המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד. [המתין לה כו' - בשעה שראה אותה ולא נטלה להחזירה. עובר בלא תוכל להתעלם - שהרי העלים עיניו. רש"י]
.
.
(תוספות:
"אינו עובר אלא משום השב תשיבם. ובפרק קמא דקדושין (ל"ד א' ושם דיבור המתחיל "מעקה") דחשיב השבת אבידה עשה שאין הזמן גרמא היינו בענין שבכאן (שבעניין אחר יש בו גם לאו ונשים חייבות בלאו גם אם הזמן גרמא, ואין נפקא מינה בכך שהוא עשה שלא הזמן גרמא).
ואם תאמר ואמאי ליכא לאו דלא תגזול, אי משום דבהתירא אתא לידיה הלא בכובש שכר שכיר איכא [יש] לאו כדאמר בפרק איזהו נשך (לקמן ס"א א' ושם)?
ויש לומר דהתם כשמתכוין לגזול לא נתיאשו הבעלים והכא כבר נתיאשו")
.
.
אמר רבא האי מאן דחזי [מי שראה] דנפל זוזי מחבריה בי חלתא [בין החולות. רש"י], ואשכחיה ושקליה [ומצאו ונטלו], לא מיחייב לאהדורי ליה [לא מחוייב להחזירו לו]. מאי טעמא, ההוא דנפל מיניה מיאש הוא. אע"ג דחזייה דאייתי ארבלא [אע"פ שראהו מביא כברה] וקא מרבל [ומסנן את החול], מימר אמר כי היכי דנפול מינאי דידי הכי נפול מאיניש אחרינא ומשכחנא מידי [כמו שנפלו ממני כך נפלו מאיש אחר ואמצא מאומה].
.
.
(כתב הרשב"א לעיל כ"א ב':
"אמר רבא האי מאן דחזייה לחבריה דנפל מיניה זוזא בחלתא ואשכחיה ושקליה לא מחייב לאהדורי, ואע"ג דאייתי ארבלא וקא מארבל, הכי קאמר כי היכי דנפל מינאי נפיל מאיניש אחרינא ומשכחנא. דאלמא אילו אמר בהדיא על דידי מהדרנא ולא אייאשי מיניה חייב לאהדורי, ואע"ג דחלתא כזוטו של ים הוא [ובזוטו של ים הוא הפקר גם אם צווח שאינו מתייאש]. לא היא, דחלתא ודאי סתמיה כזוטו של ים הוא ומשום הכי לא מחייב לאהדורי, אבל לאו כזוטו של ים הוא לגמרי משום דהא אפשר לארבולי וזמנין דמשכח ליה [ופעמים שמוצא אותו], והילכך כל היכא דשמעינן דלא אייאש לא הוה ליה כזוטו של ים ומחייב לאהדורי, אבל זוטו של ים אבודה היא לגמרי ומשעת נפילתו הויא הפקר גמור. כן נראה לי")
.
.
.
מתני' מצא בחנות הרי אלו שלו [בדבר שאין בו סימן קאי, דההוא דנפל מיניה מיאש שהכל נכנסים לשם. רש"י]. בין התיבה ולחנוני של חנוני. [בין התיבה - שהחנוני יושב לפניה ותמיד נוטל ממנה ונותן לפניו ומוכר, ומעות שנותנין לו נותן לתיבה, ולא נפל שום דבר אלא מיד חנוני. רש"י]
לפני שולחני הרי אלו שלו [שולחני - מחליף מעות ונותן מטבעותיו בשולחן שלפניו והבאין להחליף אף הן נותנין שם מעותיהן. הרי אלו שלו - דאמרינן מן הבאין נפלו שהרי השולחן מפסיק בין שולחני למעות שנמצאו ואם מן השולחני נפלו היה להם להמצא בינו לכסא שהשולחן מונח עליו. רש"י]. בין הכסא ולשולחני הרי אלו של שולחני.
הלוקח פירות מחבירו או ששילח לו חבירו פירות ומצא בהן מעות הרי אלו שלו [הלוקח פירות מחבירו - מפרש בגמרא. רש"י]. אם היו צרורין נוטל ומכריז. [ואם היו צרורין - הוי סימן או קשר או מנין שבהם. רש"י]
.
.
גמ' אמר רבי אלעזר אפילו מונחין על גבי שולחן.
תנן: "לפני שולחני הרי אלו שלו" [לפני - משמע על גבי קרקע. רש"י], הא על גבי שולחן דשולחני.
אימא [אמור] סיפא: "בין הכסא ולשולחני של שולחני", הא על גבי שולחן שלו.
אלא מהא ליכא למשמע מינה [אין לשמוע ממנה].
ורבי אלעזר הא מנא ליה [זו מניין לו]?
אמר רבא מתניתין קשיתיה [משנתנו הוקשתה לו], מאי אריא [מה דווקא] דתני "בין הכסא לשולחני של שולחני", ליתני על שולחן [לתני על גבי שולחן - של שולחני וכל שכן בין הכסא ולשולחני. רש"י], אי נמי [אם גם] מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות שלו [אי נמי ניתני ברישא מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות, מדנקט לפני השולחני אף על השולחן במשמע. רש"י], אלא שמע מינה אפילו מונחין על גבי שולחן הרי אלו שלו.
בשלשה אינו חייב להחזיר. מאי טעמא, ההוא דנפל מיניה ודאי מיאש, מימר אמר מכדי תרי הוו בהדאי [מכיוון ששניים היו עמי] אי נקיטנא להאי אמר לא שקלתיה [אם אטען לזה יאמר לא נטלתיו] ואי נקיטנא להאי אמר לא שקלתיה. [אי נקיטנא וכו' - ואינו יכול להשביעו בטענת שמא שאין נשבעין בטענת שמא אלא אותן השנויין במשנה ואלו נשבעים שלא בטענה כו' (שבועות מ"ה א'). ואם תאמר הא מקמי [לפני] יאוש אתי [בא] לידיה, ואוקימנא הלכתא כאביי ביע"ל קג"ם [שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש]? הא אמרן דמעות מידע ידיע מיד כרבי יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו כו' (לעיל כ"א ב'). רש"י]
אמר רבא האי דאמרת בשלשה אינו חייב להחזיר, לא אמרן אלא דלית ביה [שאין בו] שוה פרוטה לכל חד וחד, אבל אית ביה [יש בו] שוה פרוטה לכל חד וחד חייב להחזיר.
מאי טעמא, אימור שותפי נינהו [שותפים הם] ולא מיאשו. [אימור שותפי נינהו בסלע זו ונאמנים זה על זה ואין האחד חושד את חבירו בחלקו, ולכי מישמש בכיסו ולא מצאה לא אייאש מימר אמר אחד מן השותפים מצאה ולצערני הוא שותק, ונמצא כשבאת ליד זה לפני יאוש באת לידו, והא אוקמיה כאביי, הלכך אע"ג דסלע דבר שאין בו סימן הוא חייב להחזיר. אבל כי אין בו שלש פרוטות מה נפשך אי [אם] שותפין הן בו אין כאן משום השבת אבידה [שעל פחות מפרוטה אין דין השבת אבידה], ואם של אחד מהם הוא, או של השנים, נואשו ואמרו חברנו זה גנב הוא והרי משמט ואמר לא לקחתיו אחד מכם לקחו וגנבו מחבירו. רש"י]
איכא דאמרי [יש שאומרים] אמר רבא אע"ג דלית ביה אלא שוה שתי פרוטות חייב להחזיר.
מאי טעמא, אימור שותפי נינהו [ומהימני אהדדי ואין חושדין זה את זה ונמצאת שבאת ליד זה לפני יאוש. רש"י], וחד מנייהו אחולי אחליה למנתיה גבי חבריה [מחל את חלקו לחבירו].
.
.
(תוספות:
"שנפל משנים חייב להחזיר. אפילו אין בו סימן דאינו מתיאש לעולם. ומיירי ששניהם בקשוה יחד קודם שבא זה ומצאה ולכך סבור ודאי שחבירו לקחה כשבקשה עמו ואינו מתיאש לעולם, שמחשב יחזירנה לי כשאביישנו ברבים ואוכיח לו שמצאו. ולכך נמי אמרינן בסמוך אימור שותפי נינהו כיון שראינום מחפשין יחד.
ומה שפירש רש"י מטעם יאוש שלא מדעת אין נראה, דהא רבא סבר דהוי יאוש ומפרש בסמוך מילתיה דרב נחמן, ואין סברא לומר דהדר ביה בתר דאיתותב [שחזר בו לאחר שהוקשה עליו מברייתא. וברמב"ן יישב שהגרסה היא רבה].
ומה שפירש נמי שישביענו שבועת היסת קשה וכי ישביענו בטענת ספק?
ומיהו יש לומר דטוען ברי לפי שלא היה שם אחר כי אם הוא. אך קשה דבימי בר קפרא עדיין לא נתקנה שבועת היסת.
ונראה לפרש שבלא שבועה אינו מתיאש לעולם כדפרישית")
.
.
ואמר רבא ראה סלע שנפלה, נטלה לפני יאוש [שלא שהה כדי למשמש זה בכיסו. רש"י] על מנת לגוזלה, עובר בכולן, משום (ויקרא יט, יג) לא תגזול, ומשום (דברים כב, א) השב תשיבם, ומשום (דברים כב, ג) לא תוכל להתעלם. ואע"ג דחזרה לאחר יאוש, מתנה הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עבד [מתנה הוא שנותן לו ואיסור שעשה עשה].
.
.
(תוספות:
"מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה. ואם תאמר והלא לאו דלא תגזול מקרי ניתק לעשה בפרק שילוח הקן (חולין קמ"א א') [שאם קיים את העשה של השבה כבר אין לאו], אם כן כיון דלענין גזילה לא מקרי מתנה, גם השב תשיבם למה לא תיקן?
ויש לומר דלא קאי אלא על לאו דלא תוכל להתעלם שעבר שלא החזיר קודם יאוש".
וברמב"ן כאן כתב:
"עובר בכלן משום בל תגזול ומשום השב תשיבם וכו'. כתוב בנוסחי ומשמיה דגאון ז"ל נקטינן ליה: "ואע"ג דאהדרה לבתר יאוש מתנה בעלמא הוא דקיהיב ליה ואיסורא דעבד עבד". וכן כתוב בפירוש רבינו חננאל ז"ל ובהלכות רבינו ז"ל [הרי"ף].
ותמיהא לי מילתא טובא היכי עבר על בל תגזול הא לאו שניתק לעשה הוא דכתיב והשיב את הגזלה וכו', וכן נמי השב תשיבם איתיה לעולם וחיובי נמי מחייב ביה דהא כי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה ומחייב לאהדורה וכדאיתא בריש פירקין.
ואיכא למימר דהואיל ואבדה נקנית ביאוש לגמרי וכי אהדרה [וכשהחזירה] כבר נתיאשו וקנאה זה, הא לא קיים והשיב את הגזלה אשר גזל שהרי קנאה לגמרי ולא דמי לשאר גזלות שאינן נקנות לעולם לגמרי, דמכל מקום מחייב בדמיהן וכי מחזיר תקין מה שאין כן בזו, ודקא קשיא לך הרי לא קנאה דכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה ומשום מציאה נמי מחייב לאהדורה, לא קשיא דכי אמרינן הכי הני מילי היכא שנטלה על מנת להחזירה שכיון שנתחייב בהשבה וחל עליה מצות השב תשיבם לא פקע מיניה לעולם ביאוש שאם לא כן כל אבידה מותרת אם לא באו בעלים מיד שהרי נתיאשו, ודין הוא מפני שנעשית ידו כיד בעלים ושומר של בעלים הוא הילכך לא קני לה לעולם ביאוש שאחר כך, אבל הכא כיון שגזלה זה לא מחייב בהשבתה לאחר יאוש, ואין הכי נמי דמחייב קודם יאוש בהשב תשיבם הואיל ואתיא לידיה, אבל מכל מקום גזלה היא שהרי לא להחזירה נטלה והרי היא לבעלים כמונחת בקרקע ואין ידו של גזלן זה כיד הבעלים וגזלה היא זו שנקנית ביאוש, הילכך לא מחייב בהשב תשיבם לאחר יאוש דהך גזילה תרי קולי אית לה, שגזלה היא, ודין אבדה יש לה לקנות ביאוש לגמרי, זהו דעת הגאון מר רב יהודאי ז"ל לפי דעתי וכל הבאים אחריו סמכו עליו".
וברשב"א כתב על דבריו: "ועם כל זה אינו מחוור כל הצורך ואיני יכול להולמה".
ובר"ן הקשה עליו: "ואין זה מחוור בעיני דהא רבה גופיה אמר בפרק מרובה (בבא קמא ס"ו א') גבי יאוש דגזילה דקונה אי מדאורייתא אי מדרבנן, או דלמא לא דמיא לאבידה, אבידה היא דכי אתאי לידיה בהיתרא אתאי לידיה, אבל האי כיון דבאסורא אתאי לידיה מדרבנן הוא דליקני משום תקנת השבים. אלמא דקולא דאבידה מגזלה אינה אלא משום דבהתירא אתאי לידיה אבל זו שנטלה על מנת לגוזלה ומתחילתה עבר על לאו ועשה דאבידה גופה ודאי דבאסורא אתאי לידיה ומחייב בהשבה או בהשבת דמיה כגזלה גמורה, ולפיכך לשון זה של גאון ז"ל צריך לי עיון. אלא שכיון שכל האחרונים ז"ל סמכו בו יש לסמוך עליו עד יבוא ויורה צדק"
.
לענין עשה של השב תשיבם, דעת הרמב"ן שחייב בו רק אם הגביה. וכל שלא הגביה והתעלם והלך לדרכו, עבר רק על לא תוכל להתעלם ולא על עשה של השב תשיבם. והר"ן חולק עליו וכתב שגם אם לא הגביה והתעלם והלך לדרכו עובר גם בעשה של השב תשיבם בנוסף ללאו של לא תוכל להתעלם. עיין בר"ן לקמן ל' א' [הבאתי לשונו לקמן שם], וברמב"ן שם. ושיטת הרמב"ם כהר"ן)
.
.
נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה, ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה, עובר משום השב תשיבם. [עובר משום השב תשיבם - לא תגזול לא שייך אלא בשעת נטילה כמו ויגזול את החנית מיד המצרי (שמואל ב כג) כדאמר בבבא קמא (ע"ט א'). לא תוכל להתעלם אינה אזהרה אלא לכובש את עיניו ונמנע מלהציל, הלכך הנוטלה על מנת להחזיר ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה אין כאן מתעלם. אבל השב תשיבם איכא [יש] משנטל עד שישיבנה. רש"י]
המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד. [המתין לה כו' - בשעה שראה אותה ולא נטלה להחזירה. עובר בלא תוכל להתעלם - שהרי העלים עיניו. רש"י]
.
.
(תוספות:
"אינו עובר אלא משום השב תשיבם. ובפרק קמא דקדושין (ל"ד א' ושם דיבור המתחיל "מעקה") דחשיב השבת אבידה עשה שאין הזמן גרמא היינו בענין שבכאן (שבעניין אחר יש בו גם לאו ונשים חייבות בלאו גם אם הזמן גרמא, ואין נפקא מינה בכך שהוא עשה שלא הזמן גרמא).
ואם תאמר ואמאי ליכא לאו דלא תגזול, אי משום דבהתירא אתא לידיה הלא בכובש שכר שכיר איכא [יש] לאו כדאמר בפרק איזהו נשך (לקמן ס"א א' ושם)?
ויש לומר דהתם כשמתכוין לגזול לא נתיאשו הבעלים והכא כבר נתיאשו")
.
.
אמר רבא האי מאן דחזי [מי שראה] דנפל זוזי מחבריה בי חלתא [בין החולות. רש"י], ואשכחיה ושקליה [ומצאו ונטלו], לא מיחייב לאהדורי ליה [לא מחוייב להחזירו לו]. מאי טעמא, ההוא דנפל מיניה מיאש הוא. אע"ג דחזייה דאייתי ארבלא [אע"פ שראהו מביא כברה] וקא מרבל [ומסנן את החול], מימר אמר כי היכי דנפול מינאי דידי הכי נפול מאיניש אחרינא ומשכחנא מידי [כמו שנפלו ממני כך נפלו מאיש אחר ואמצא מאומה].
.
.
(כתב הרשב"א לעיל כ"א ב':
"אמר רבא האי מאן דחזייה לחבריה דנפל מיניה זוזא בחלתא ואשכחיה ושקליה לא מחייב לאהדורי, ואע"ג דאייתי ארבלא וקא מארבל, הכי קאמר כי היכי דנפל מינאי נפיל מאיניש אחרינא ומשכחנא. דאלמא אילו אמר בהדיא על דידי מהדרנא ולא אייאשי מיניה חייב לאהדורי, ואע"ג דחלתא כזוטו של ים הוא [ובזוטו של ים הוא הפקר גם אם צווח שאינו מתייאש]. לא היא, דחלתא ודאי סתמיה כזוטו של ים הוא ומשום הכי לא מחייב לאהדורי, אבל לאו כזוטו של ים הוא לגמרי משום דהא אפשר לארבולי וזמנין דמשכח ליה [ופעמים שמוצא אותו], והילכך כל היכא דשמעינן דלא אייאש לא הוה ליה כזוטו של ים ומחייב לאהדורי, אבל זוטו של ים אבודה היא לגמרי ומשעת נפילתו הויא הפקר גמור. כן נראה לי")
.
.
.
מתני' מצא בחנות הרי אלו שלו [בדבר שאין בו סימן קאי, דההוא דנפל מיניה מיאש שהכל נכנסים לשם. רש"י]. בין התיבה ולחנוני של חנוני. [בין התיבה - שהחנוני יושב לפניה ותמיד נוטל ממנה ונותן לפניו ומוכר, ומעות שנותנין לו נותן לתיבה, ולא נפל שום דבר אלא מיד חנוני. רש"י]
לפני שולחני הרי אלו שלו [שולחני - מחליף מעות ונותן מטבעותיו בשולחן שלפניו והבאין להחליף אף הן נותנין שם מעותיהן. הרי אלו שלו - דאמרינן מן הבאין נפלו שהרי השולחן מפסיק בין שולחני למעות שנמצאו ואם מן השולחני נפלו היה להם להמצא בינו לכסא שהשולחן מונח עליו. רש"י]. בין הכסא ולשולחני הרי אלו של שולחני.
הלוקח פירות מחבירו או ששילח לו חבירו פירות ומצא בהן מעות הרי אלו שלו [הלוקח פירות מחבירו - מפרש בגמרא. רש"י]. אם היו צרורין נוטל ומכריז. [ואם היו צרורין - הוי סימן או קשר או מנין שבהם. רש"י]
.
.
גמ' אמר רבי אלעזר אפילו מונחין על גבי שולחן.
תנן: "לפני שולחני הרי אלו שלו" [לפני - משמע על גבי קרקע. רש"י], הא על גבי שולחן דשולחני.
אימא [אמור] סיפא: "בין הכסא ולשולחני של שולחני", הא על גבי שולחן שלו.
אלא מהא ליכא למשמע מינה [אין לשמוע ממנה].
ורבי אלעזר הא מנא ליה [זו מניין לו]?
אמר רבא מתניתין קשיתיה [משנתנו הוקשתה לו], מאי אריא [מה דווקא] דתני "בין הכסא לשולחני של שולחני", ליתני על שולחן [לתני על גבי שולחן - של שולחני וכל שכן בין הכסא ולשולחני. רש"י], אי נמי [אם גם] מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות שלו [אי נמי ניתני ברישא מצא בשולחנות כדקתני רישא מצא בחנות, מדנקט לפני השולחני אף על השולחן במשמע. רש"י], אלא שמע מינה אפילו מונחין על גבי שולחן הרי אלו שלו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה