אגביה איהו [הוא] בחובו [אגביה איהו בחובו - לעיל מיהדר [חוזר] גבי שומא, כלומר אם לא שמוה בית דין למלוה על כרחו של לוה וקם ליה מעצמו ולא הטריחו לדין ואמר לו טול קרקע זה בחובך. רש"י] פליגי [חולקים] בה רב אחא ורבינא, חד [אחד] אמר הדרה [חוזרת. שאם אחר כך נותן החייב מעות צריך בעל החוב להשיב לו את הקרקע משום ועשית הישר והטוב] וחד אמר לא הדרה.
מאן דאמר לא הדרה סבר האי זביני מעליא היא [זו מכר מעולה היא. ובמכר אין הקונה חייב להשיב את הקרקע תמורת המעות משום ועשית הישר והטוב אלא רק בגבייה בעל כרחו של החייב. וכאן לא היה זה בעל כרחו של החייב ואנו אומרים שרצה לתת את הקרקע במקום מעות ואם כן הוא כמוכר קרקע] דהא מדעתא דנפשיה [מדעת עצמו] אגביה. ומאן דאמר הדרה סבר לא זביני מעליא הוא והאי דאגביה מדעתיה ולא אתא לדינא מחמת כיסופא [בושה] הוא דאגביה.
ומאימת [וממתי] אכיל פירי? [מי ששמו לו בית דין קרקע בחובו מאימת היא קנויה לו לאכול פירות. רש"י]
רבה אמר מכי מטיא אדרכתא לידיה. [מכשהגיעה האדרכתא לידו. רש"י: אדרכתא - לאחר תשעים יום שנפסק הדין דאמרינן בפרק קמא (לעיל דף ט"ו) דבית דין כותבין אדרכתא, שטר פסק דין אנכסי לוה שבכל מקום שימצאם משלו יקחם, ומוסרין לו השטר. רש"י]
אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו. [עדיו בחתומיו - מיום שנחתם שטר האדרכתא בבית דין אע"פ שלא בא לידו. רש"י. עיין לעיל י"ג א' בעניין עדיו בחתומיו זכין לו]
רבא אמר מכי שלימו ימי אכרזתא. [מכי שלמו ימי אכרזתא - אע"פ שבאה אדרכתא לידו ולא מצא נכסים ללוה עד לאחר זמן וכשמצא הוזקק לבא לבית דין ומכריזין שיש כאן קרקע למכור כדאמרינן בערכין (כ"א ב') ואם בא זה וקיבלה ביותר ממה ששמוה אחרים מוסרין אותה בידו לאחר שכלו ימי הכרזה, ובמסכת ערכין מפרש כמה ימים מכריזין בפרק שום היתומים (שם) ועד דשלמו הנך יומי הוי פירי דלוה. רש"י]
.
.
מתני' השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר [השוכר פרה מחבירו - ועמד שוכר והשאילה לאחר לעשות בה ימי שכירותו. רש"י] ומתה כדרכה, ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר. [ישבע השוכר למשכיר שמתה כדרכה ופטור, שהשוכר אינו חייב באונסין [ומתה כדרכה היינו אונס]. והשואל שהוא חייב באונסין משלם לשוכר. רש"י]
אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו, אלא תחזור פרה לבעלים.
.
.
גמ' אמר ליה רב אידי בר אבין לאביי מכדי שוכר במאי קני להאי פרה [מכיוון ששוכר במה קונה אותה לפרה זו], בשבועה [שהוא נשבע למשכיר. רש"י], ונימא [ונאמר] ליה משכיר לשוכר דל אנת [הסר מכאן אותך] ודל שבועתך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל? [ואני ארד לדין עם השואל]
אמר ליה מי [האם] סברת שוכר בשבועה הוא דקא קני לה, משעת מיתה הוא דקני, ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית. [להפיס דעתו - שלא יאמר פשעת בה. רש"י]
.
.
(השוכר קנה תמורת דמי השכירות את הפרה לשימוש בה לכל זמן השכירות. וקניינו של השוכר הוא קניין פירות בגוף הפרה שקונה את הפרה לעניין זכות השימוש לזמן הקצוב (עיין תוספות בבא בתרא נ' א' דיבור המתחיל "המוכר", ורמב"ן כתובות נ"ט א'), ואם כן כיוון שכל השימוש לאותו זמן הוא של השוכר, מה שהשוכר השאיל לשואל את השימוש בפרה את שלו השאיל, ומצד זה אין כאן עושה סחורה בפרתו של חבירו.
אמנם כאן הנדון הוא שהפרה מתה ונפסד גופה עצמו ולא רק השימוש בה, וגופה עצמו שייך לבעלים ויש לו תביעה על זה. שבשכירות יש שני עסקים בין הבעלים לשוכר, האחד הוא לגבי קניין פירות בפרה, דהיינו קניינה לגבי זכות השימוש בה בלבד, שזה מוכר הבעלים לשוכר לזמן הקצוב תמורת דמי השכירות וכיוון שהבעלים קיבל את דמי השכירות אין לו על זה תביעה יותר. ועוד עסק הוא לגבי גוף הפרה עצמו, שעל זה מתחייב השוכר לבעלים להיות שומר, שאם מתה בפשיעתו השוכר, או אבדה או נגנבה, חייב השוכר לשלם לבעלים שווי גופה, ואם מתה באונס פטור.
לגבי עסק זה סובר רב אידי בר אבין בדעת חכמים שהשוכר אומר לבעלים מצד השעבוד שלי לשמירה אני חייב להשיב את גופה אם היא בעין, ואם אבדה אני חייב במקום להשיב את גופה לשלם דמיה ואם הוא באונס אני חייב לך רק שבועה (עיין לעיל ב' ב' ששבועה היא חוב של השומר כלפי הבעלים ולא שהיא מצד הבית דין שהם מטילים שבועה כדי לברר את הדין). וכיוון שנשבעתי לך שמתה באונס קיימתי את חיובי השומר שלי כלפיך וכאילו השבתי לך את הפרה ואתה מסולק מלתבוע על הפסד גופה. ומה שלי יש תביעה על השואל הוא תביעה שלי עליו והוא משלם לי.
ועל זה הקשה רב אידי בר אבין, שעל חיובי השמירה שיש לשוכר כלפי הבעלים, יכול הבעלים למחול כמו שיכול כל אדם למחול על חוב שחבירו חייב לו. שחיובי השמירה הם שעבוד גוף להשיב או לשלם או להישבע, וכמו שלווה יש עליו שעבוד גוף לשלם למלווה, וכמו שהמלווה יכול למחול כך הבעלים יכול למחול על חיובי השמירה (עיין בבא קמא נ"ו ב' ששעבוד שומר הוא משום שרצה ושיעבד את עצמו כמו כל שיעבוד ממון ולא מכח גזירת הכתוב שהטילה התורה עליו ולא אומרים בו מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל).
וכיוון שהוא מוחל ממילא חיובי השמירה של השואל נעשו כעת כלפי הבעלים ולא כלפי השוכר שהשאיל לו. שקבלת חפץ של הבעלים להשתמש בו מחייבת שיהיה תמורתה שיעבוד שמירה של המשתמש כלפי הבעלים אע"פ שהמשתמש שילם עבור השימוש וקנאו או שקיבלו במתנה, מטעם שהמשתמש לא מכניס לרשותו רק את הפירות והשימוש שהם שלו אלא את כל הבהמה וגם את גופה עצמו שזה לא קנוי לו, אלא הגוף עצמו הוא של הבעלים וגם את של הבעלים המשתמש מכניס לרשותו ועל זה אין לו רשות להכניס לרשותו להנאתו להשתמש בלי שישתעבד שעבודי שמירה. וכיוון שמכניס לרשותו את של הבעלים להנאתו, עד שלא ימחל לו הבעלים בפירוש, בסתמא הוא רשאי רק על דעת שהוא משתעבד כשומר על הגוף. ואם לשוכר יש שיעבוד שמירה כלפי הבעלים, אין זו זכותו של הבעלים שיהיו שני אנשים, השוכר והשואל, מחוייבים לו בשמירה תמורת הפקדת פרה אחת. וכיוון שלבעלים כבר יש שעבוד שמירה על השוכר די לו בזה, וחיובו של השואל הוא כלפי השוכר ולא כלפי הבעלים. אבל אם הבעלים מחל לשוכר על שעבוד השמירה ולא מחל לשואל, ממילא אין השואל יכול להכניסה לרשותו בלי שישתעבד בשמירה לבעלים. וכשהבעלים מוחל את השעבוד שיש לו על השוכר ממילא שעבוד השמירה שעל השואל נעשה כלפי הבעלים (ואם צריך משיכת החפץ כדי להשתעבד בשמירה צריך לומר שבשעה שהשואל משך את הפרה הקנה שעבוד בגופו לחיובי שומר תמורת המשיכה או לשוכר בתנאי שהשוכר משועבד לבעלים או לבעלים בתנאי שאין שעבוד של השוכר כלפי הבעלים. ובלא תנאי זה הוא גזלן כלפי הבעלים במה שהוא מכניס פרתו לרשותו. וכשמחל הבעלים לשוכר התקיים התנאי והוברר כעת שבמשיכה הקנה השואל בגופו שעבוד שמירה לבעלים ולא לשוכר. ולכן גם לא יכול השואל לומר לבעלים אין לי דין ודברים איתך).
ולכן מקשה רב אידי בר אבין לפי חכמים כיצד ייתכן שהשואל משלם לשוכר, שהרי הבעלים יכול למחול לשוכר על שעבוד השמירה וממילא יהיה השואל משועבד לו.
ומתרץ לו אביי שהבעלים יכול למחול לשומר על שעבוד השמירה רק לפני שהשומר פרע את השיעבוד, אבל אחרי שכבר פרע אותו לא שייכת מחילה. שעבוד השמירה הוא שעבוד גוף על השומר שנקנה לבעלים משעה שמשך השומר בתחילה את הפרה לרשותו. וכל זמן שהשעבוד קיים כשעבוד גוף יכול הבעלים למחול עליו ואז הוא יפקע כמו חוב של לווה למלווה, וכשפקע ממילא נעשה שעבוד השמירה של השואל כלפי הבעלים ולא כלפי השוכר. ורב אידי בר אבין סבר שכל זמן שהשוכר לא נשבע עדיין לא פרע את השעבוד שעליו ועדיין הוא על גופו כשעבוד גוף וניתן למחילה. ועיין מה שכתבתי לעיל ב' ב' ששבועה היא בתורת תשלומים מהשומר לבעלים, שהשומר משלם לבעלים את השבועה, ולא שהבית דין מצידם מטילים שבועה כדי לברר את הדין. ואם כן אם אבדה בפשיעה והשוכר צריך לשלם וודאי כל שלא שילם לא פרע את חיוב השמירה שלו ועדיין יכול הבעלים למחול לו על חיוב השמירה. והוא הדין כל שעדיין לא נשבע הרי זה כמו שעדיין לא שילם ויכול הבעלים למחול.
וכנגד זה מתרץ אביי לרבי אידי בר אבין, שמשעה שמתה הפרה באופן שהשומר פטור עליה וכגון שמתה באונס, מייד עם מיתתה נפטר השומר מחיוב השמירה שלו. שהרי הוא פטור על מיתה באונס, ולכן מייד כשמתה באונס נגמר שעבוד השמירה שלו והוא כמי שפרע את חובו לבעלים. וכבר אין הבעלים יכול למחול על שעבוד אחרי שנפרע, וכיוון שלבעלים היה שעבוד של השוכר והשעבדו נפרע אין לבעלים טענה שיתחייב לו השואל בשעבוד השמירה.
וגם אביי מודה שהשבועה היא תביעה של הבעלים על השומר וכמו תשלומין של הבעלים לשומר. רק המחלוקת היא שאחרי שמתה באונס, כבר אין כאן חוב ממון על השומר. שלפני כן שעבוד השמירה היה בו צד ממון, להשיבה אם היא בעין או לשלם אם מתה בפשיעה. וכעת שמתה באונס אין כאן צד ממון בשעבוד השומר ששבועה אינה חוב ממון של שווה פרוטה. ואע"פ שהיא חוב כלפי בעלים זהו חוב מחודש מגזירת הכתוב אבל אין לו דין ממון שנאמר שיש קניין שעבוד גוף על זה בגוף השומר, שקניין ייתכן רק על שווה פרוטה והשבועה אינה שווה פרוטה. ולכן אביי סובר שמצד ממונות שביניהם מייד שמתה יצא השומר ידי חובת שעבודו כיוון שכבר אינו חייב ממון יותר, וכבר אין הבעלים יכול למחול שזה כמו מלווה שמוחל אחרי שהלווה כבר פרע את חוב הממון שעליו (ועיין בבא קמא קי"ב א' שביארתי מחלוקת הראשונים האם שומר מתחייב משעת מיתה או משעת משיכה, ושם הנדון האם שעבוד שומר משעת משיכה נחשב כשעבוד פועל שהוא שעבדו גוף לעשות פעולה ורק אחרי שמתה והתחייב תשלומים ועוד לא שילם נדון כחוב לשלם ממון לעניין שעבוד נכסים ולעניין קים לי בדרבה מיניה, או שמתחילה נחשב כחוב תשלומי ממון, ואינו נוגע לנדון של סוגייתנו).
ולשון הגמרא שהשוכר קונה בשבועה או במיתה אין הכוונה קונה ממש אלא רק שהוא קונה את הזכות ששעבודו של השואל יהיה כלפיו שכיוון שהוא כבר יצא ידי שעבוד השמירה שלו לבעלים. וקונה פירושו יצא כבר ידי חובתו לבעלים באופן שכבר אין הבעלים יכול למחול לו. והלשון ששבועה היא רק להפיס דעת הבעלים פירושה שאין דינה כחוב שווה פרוטה שנאמר שמחמתו לא יצא השוכר ידי חוב הממון שלו כשומר כלפי הבעלים.
ולגבי מה שאם מחל הבעלים לשוכר על שעבוד השמירה מייד ממילא מתחייב לו השואל בשעבוד שמירה אע"פ שהשואל לא עשה עסק עם הבעלים ולא התכוון להשתעבד להם, כתב בזה הריטב"א: "יכול הוא לומר לו [הבעלים לשואל] מכדי פרתי גבך הות [אצלך היתה] ונשתמשת בה שלא ברשות והרי אתה כשואל שלא מדעת שחייב באונסין". ועיין עוד שם. והביאור שהרי השואל לא התכוון לגזול, והבעלים אינו מסכים שתהא פרתו מופקדת בלא שעבוד שמירה ואם כנסה השואל לרשותו בלא שעבוד לבעלים הוא גזלן, מכיוון שלא התכוון לגזול אנו אומרים שנשתעבד לשמור לבעלים.
בתוספות כאן כתבו בביאור דעת רבי יוסי במשנה שהוא סובר כרב אידי בר אבין ולכן מחייב את השואל לשלם לבעלים ולא לשוכר.
וזה לשונם:
"אלא טעמא דרבי יוסי הוי משום דסבר דשוכר לא קני אלא בשבועה ומשכיר יאמר לו דל אנת ודל שבועתך ומשתעינא דינא בהדי שואל. ואפילו אם יש עדים שמתה כדרכה דאין השוכר צריך לישבע מכל מקום לא קני לה אלא בהבאת עדים ויאמר לו אני פוטרך מהבאת עדים. ורבנן סברי דשוכר קני לה במיתה ופליגי בדברי המקשה והמתרץ שבגמרא.
ונראה אם המשכיר עצמו היה שם בשעת שמתה ביד שואל שרבי יוסי יודה לדברי רבנן דהתם ודאי קני לה במיתה גרידא דהשתא אין השוכר צריך לעשות כלום". ועיין עוד שם מה שדנו בגמרא לקמן צ"ו ב' השייכת לסוגייתנו וכן דנו בה בראשונים.
ולפי זה הלשון במשנה בטעמו של רבי יוסי "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו" הוא דחוק. שצריך לפרשו שכיוון שהבעלים יכול למחול לשוכר נעשה השואל מכניס לרשותו פקדון של הבעלים ומתחייב לבעלים בחיובי שמירה ואין השוכר יכול להתנות עמו שחיובי השמירה יהיו כלפיו, כיוון שהפרה שגופה עצמו של הבעלים היא הפקדון ולא פרה שלו.
.
.
.
בשיטה מקובצת כתב: "אמר רבי יוסי היאך הלה עושה סחורה וכו'. ושמא היינו טעמא דרבי יוסי דחשיב שוכר כשלוחו של משכיר. תוספות שאנץ".
וכן כתב בתוספות הרא"ש בסוף דבריו:
"ויש לפרש טעמא דר' יוסי כקושיין דפריך בגמרא לרבנן מכדי שוכר במאי קני לה להאי פרה בשבועה לימא ליה דל אנת דל שבועתך מהכא ואנא משתעינא דינא בהדיה שואל, ורבנן סברי דמשעת מיתה קני לה.
ור' יוסי סבר אפילו איכא עדים שמתה כדרכה מכל מקום צריך להביא עדיו לפני בית דין שיעידו שמתה כדרכה ויאמר לו דל אנת דל עדים דילך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל, ולהאי טעמא אם היה המשכיר שם וראה שמתה כדרכה דעכשיו אין צריך השוכר לא שבועה ולא עדים היה מודה ר' יוסי דשואל משלם לשוכר. [עד כאן הוא כהתוספות הנדפס]
ועוד נוכל לומר דטעמא דר' יוסי דחשיב שוכר שלוחו של משכיר [זהו תירוץ נוסף וכהתוספות שאנץ]".
ונראה שהתוספות שאנ"ץ רצו ליישב באופן שיהיה נוח יותר כפשטות לשון המשנה כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו.
ונראה בכוונתם שהנה קניין גוף לפירות שהוא מה שקנה השוכר בפרה מהבעלים, הוא קניין שותפות בגוף הפרה באופן שזכות השותף שיש לו קניין פירות היא רק לעניין אכילת הפירות, וכל שאר הזכויות שאינן אכילת פירות שנובעות מהבעלות על גוף הפרה נשארות של הבעלים. ואם כן הזכות לשעבד את השואל לשלם אם מתה באונס תמורת הפקדת גוף הבהמה ברשותו, שהפקדת הגוף עצמו ברשותו מאפשרת לו להנות מקניין הפירות שהשוכר נותן לו ותמורתה הוא משתעבד כשומר, לרבי יוסי זה בכלל חלקו של הבעלים בזכויות על גוף הפרה. ולחכמים כיוון שהשעבוד הוא תמורת קניין פירות שהוא של השוכר זהו בכלל חלקו של השוכר בזכויות על גוף הפרה.
ולפי זה הלשון כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו מתפרש כפשוטו.
וצריך עיון לשיטה זו אם השוכר השכיר לאחר, האם יודה רבי יוסי שהשוכר השני שוכר מהשוכר הראשון וחייב לו ולא לבעלים אם נגנבה או אבדה. שרק אם השוכר משעבד את השואל לשלם על אונס שזה יותר ממה שהוא עצמו נשתעבד עליה והוא מרוויח דווקא באופן כזה נחשב שעושה סחורה בפרתו של חבירו, אבל אם השוכר השכיר הרי לא הרויח מאומה, או שכל שהוא משעבד אחר לשלם על אבדן הפרה תמורת הפקדתה ברשותו הוא בכלל הזכויות של הבעלים, שלשוכר יש רק זכות לאכול פירות בעצמו, אבל ליהנות לשעבד אחר לשלם תמורת הפקדת גוף הפרה זה לעולם נשאר בכלל זכויות הגוף של הבעלים.
.
.
- - -
.
.
ריטב"א:
"והשואל משלם לשוכר. אמר רבי יוסי היאך הלה עושה סחורה וכו'. מוכח בפרק השואל (לקמן צ"ו ב') בהדיא דלרבנן האי שואל לאו שומר דבעל פרה הוא כלל אלא שומר דשוכר, ולענין שמירה בבעלים [שהשומר פטור אם ביחד עם החפץ גם הבעלים שכור לו או מושאל לו לעבודה כפועל] אם היו בעלים עם השואל חייב ואם היה שם השוכר פטור. אבל לרבי יוסי הוי איפכא דאי [שאם] הוו בעלים עם השואל פטור משום שאלה בבעלים ואם לא היה שם אלא השוכר חייב שאין השוכר אלא כשלוחו דשואל. וקיימא לן כרבי יוסי כדאיתא בגמרא דכולי עלמא מיהת אין השוכר חייב מפני שהשאילה לשואל.
ואף על פי שאמרו אין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר רשאי להשכיר והוא הדין שאין השוכר רשאי להשאיל כדאיתא בפרק התקבל, טעמא דהתם מפני שיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כדמוכח התם בהדיא, הא פריך בגמרא ממתניתין לרבי יוחנן דסבר דיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ופריק לה כשאמרו בעלים לשוכר השאילה לדעתך, אבל אליבא דהלכתא מתניתין כפשטה, וטעמא דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ליתא אלא בלכתחלה ולעשות קפידא בשליחות גט דבטיל שליחותיה כדאיתא התם, אבל בדיעבד לא דיינינן ליה כפושע לחייבו כיון שמסרה לבן דעת כדאיתא בגמרא.
ומיהו שומר חינם או שומר שכר שאין לו רשות להשתמש בפקדון והשכירו או השאילו דכולי עלמא חייב באונסין כדין שולח יד בפקדון, והיינו דנקטה הכא בשוכר ושואל".
.
.
- - -
.
.
וזה לשון הרמב"ן כתובות נ"ט א':
"ושמעינן מינה להאי פירושא דשכירות ושאלה, והוא הדין למשכנתא באתרא דלא מסלקי, גופא קני ליה למילתיה [הגוף קנוי לו לדבר] ויכול למכור זכותו וקונין ממנו בכסף בשטר ובחזקה, דהא קרינא ביה ביתו שלו לענין הקדש, וכן כתבו מקצת הראשונים.
וכן במטלטלין שאולין ושכורין שואל מקדיש לפי טובת הנאה שבו ונותן ומקנה חלקו לאחרים במשיכה, והוא שיהא רשאי להשכיר.
וכדתנן (בבא מציעא ל"ה ב') בהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה והשואל ישלם לשוכר דאלמא משאיל הוא זכותו, ואפילו רבי יוסי לא פליג אלא משום דכיון דגופא דמשאיל הוא אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אבל זכותו דשוכר קנין גוף הוא.
וסמך לדבר שדה מקנה בשעה שהיובל נוהג דאפילו למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מקדישו ומוכרו עד שתחזור לרשותו ובעל שדה נמי מקדיש ומוכר כדפרישית.
ודמיא לההיא דאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ס"ז ב') האי משכנתא באתרא דלא מסלקי בעל חוב גובה ממנה ובכור נוטל בה פי שנים כו' דאלמא מוחזקת היא למלוה, והוא הדין נמי דבכורו של לוה נוטל פי שנים בגופה כמו שכתבתי בהלכות בכורות, והא דמסקינן בפסחים (ו' א') ובעבודה זרה (כ"א א') דשכירות לא קניא לומר דאף על פי שהיא שכורה ביתו דמשכיר היא וקרינא ביה לא תביא תועבה אל ביתך, ומיהו שוכר נמי כיון דקני ליה גוף לפירותיו יש לו בקרקע, זהו דרך ישרה שבררתי לי בשמועות הללו".)
.
.
אמר רבי זירא פעמים שהבעלים משלמין כמה פרות לשוכר. [פעמים שהבעלים, המשכירין הראשונים, משלמין לשוכר זה כמה פרות על פרה זו. לפי דברי משנתנו יש שיהו כולם שלו ויש שיעשה בהם ימי שכירותו ויחזירם. רש"י]
היכי דמי [איך דומה. באיזה אופן] אגרה מיניה [שכר אותה ממנו] מאה יומי, והדר שיילה מיניה תשעין יומי [וחזר שאלה ממנו תשעים ימים], הדר אגרה מיניה תמנן יומי [חזר שכרה ממנו שמונים ימים] והדר שיילה מיניה שבעין יומי, ומתה בתוך ימי שאלתה, דאכל [שעל כל] שאלה ושאלה מיחייב חדא פרה. [כיצד אגרה מיניה מאה יומי והדר שיילה מינה תשעין יומי וכו' - ראובן ששכר פרה משמעון שיעשה בה מלאכה מאה יום וחזר שמעון ואמר לו עשה עמי טובה והשאילני אותה תשעים יום מן המאה ששכרת ולאחר תשעים אחזירנה לך לעשות אצלך י' ימים להשלים המאה, וכן עשה, יש כאן דין משנתנו דתנן: "השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר בתוך ימי שכירותה", דמה לי בעלים ומה לי אחר, אם מתה אצל שואל הרי שוכר פטור בשבועה והשואל משלם לשוכר. חזר ראובן ובא אצלו ואמר לו השכירנה לי מתשעים יום שהיא שאולה בידך ממני ואשתעבד בה שמונים יום וטול שכרך וכן עשה, הרי היא בחזקת שאילתו על שמעון כאילו השכירה לאחר שהרי נוטל שכרו וכל הנאה שלו, ואם היתה מתה אצל ראובן היה ראובן פטור בשבועה ושמעון משלם לו פרה אחת ששאל ממנו והוא חייב באונסים ופרה אחרת לעשות אצלו עשרה ימים להשלים המאה חזר שמעון ושאלה ממנו שבעים יום מן השמונים ששכרה ממנו על מנת שיחזירנה לו ויעשה בה עשרה ימים להשלים השמונים של שכירות השני ואם היתה מתה בתוך שבעים יום הללו הרי יש כאן דין השני כדין הראשון וישבע ראובן שמתה כדרכה ושמעון השואל משלם לו ד' פרות שתים נחלטות לו בשביל שתי פרות שאולות שהשאילו ראובן ובפעם זה כאילו מתו שתיהן שהרי אין פרתו בעין שהשאילו בראשון דנימא הרי החזיר לו פרתו וזו שהוא משלם לו עכשיו בתורת תשלומין באה לידו והרי יש לו עליו שתי תביעות על שתי שאילות ושתי תביעות על שתי שכירות לעשות אצלו עשרים יום. רש"י]
אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא מכדי חדא פרה היא [מכיוון שפרה אחת היא] עיילה ואפקה [הכניסה והוציאה] אפקה משכירות ועיילה לשאילה אפקה משאילה ועיילה לשכירות. [מכדי חדא פרה הואי כו' - ולענין תשלומין נמי לשלם ליה פרה אחת ותעמוד במקום הראשונה תחת שתי השאילות ותהא שלו ואחת ימסור לו לעשות בה עשרים יום. רש"י]
אמר ליה ומי איתא לפרה בעינא דנימא ליה הכי? [והאם ישנה לפרה בעינה שיאמר לו כך. רש"י: מי איתא לפרה בעינא דנימא הכי - אילו היתה קיימת היה פטור לגמרי אלא שיעשה בה עשרים יום עכשיו שמתה בא עליו בתורת תשלומין שואל לשוכר על שתי תביעות]
.
.
(ריטב"א:
מכדי חדא פרה הואי וכו'. פירוש שאע"פ שנתחייב לו פעמים הרבה באחריות אונסיה של פרה אין כל החיובים אלא לשלם דמי פרה אחת, וכשם שאלו היתה בעינה הוה הדרא [היתה חוזרת] היא לחודה ומפטר, השתא נמי [עכשיו גם] הדרי דמיה ומפטר מכל חיובי שאלה וכסבריה דמר בר רב אשי דבסמוך, אלא דרב אחא לא איירי השתא [לא מדבר עכשיו] בפרה דשכירות דבהא לא פליג ר' זירא כלל, ומר בר רב אשי דהוה מסקנא דשמעתא בירר כל הדברים דמהדר ליה שתי פרות חדא דשאלה וחדא דשכירות, וכן פירש רש"י ז"ל)
.
.
מר בר רב אשי אמר אין לו עליהן אלא שתי פרות חדא דשאלה וחדא דשכירות. [מר בר רב אשי סבירא ליה כאתקפתא [כקושיא] דרב אחא מדפתי. רש"י]
שום [שם] שאלה אחת היא [שום שאלה אחת היא - דכיון דחדא פרה הואי אלא שמחמת שוכר שהשאיל הוא בא עליו שני שאילות פרה אחת אינן אלא אחת. רש"י] ושום שכירות אחת היא, דשאלה קני [קונה] לגמרי, דשכירות עבד בה ימי שכירותיה ומיהדר ליה למרה [ומחזיר אותה לבעליה].
מאן דאמר לא הדרה סבר האי זביני מעליא היא [זו מכר מעולה היא. ובמכר אין הקונה חייב להשיב את הקרקע תמורת המעות משום ועשית הישר והטוב אלא רק בגבייה בעל כרחו של החייב. וכאן לא היה זה בעל כרחו של החייב ואנו אומרים שרצה לתת את הקרקע במקום מעות ואם כן הוא כמוכר קרקע] דהא מדעתא דנפשיה [מדעת עצמו] אגביה. ומאן דאמר הדרה סבר לא זביני מעליא הוא והאי דאגביה מדעתיה ולא אתא לדינא מחמת כיסופא [בושה] הוא דאגביה.
ומאימת [וממתי] אכיל פירי? [מי ששמו לו בית דין קרקע בחובו מאימת היא קנויה לו לאכול פירות. רש"י]
רבה אמר מכי מטיא אדרכתא לידיה. [מכשהגיעה האדרכתא לידו. רש"י: אדרכתא - לאחר תשעים יום שנפסק הדין דאמרינן בפרק קמא (לעיל דף ט"ו) דבית דין כותבין אדרכתא, שטר פסק דין אנכסי לוה שבכל מקום שימצאם משלו יקחם, ומוסרין לו השטר. רש"י]
אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו. [עדיו בחתומיו - מיום שנחתם שטר האדרכתא בבית דין אע"פ שלא בא לידו. רש"י. עיין לעיל י"ג א' בעניין עדיו בחתומיו זכין לו]
רבא אמר מכי שלימו ימי אכרזתא. [מכי שלמו ימי אכרזתא - אע"פ שבאה אדרכתא לידו ולא מצא נכסים ללוה עד לאחר זמן וכשמצא הוזקק לבא לבית דין ומכריזין שיש כאן קרקע למכור כדאמרינן בערכין (כ"א ב') ואם בא זה וקיבלה ביותר ממה ששמוה אחרים מוסרין אותה בידו לאחר שכלו ימי הכרזה, ובמסכת ערכין מפרש כמה ימים מכריזין בפרק שום היתומים (שם) ועד דשלמו הנך יומי הוי פירי דלוה. רש"י]
.
.
מתני' השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר [השוכר פרה מחבירו - ועמד שוכר והשאילה לאחר לעשות בה ימי שכירותו. רש"י] ומתה כדרכה, ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר. [ישבע השוכר למשכיר שמתה כדרכה ופטור, שהשוכר אינו חייב באונסין [ומתה כדרכה היינו אונס]. והשואל שהוא חייב באונסין משלם לשוכר. רש"י]
אמר רבי יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו, אלא תחזור פרה לבעלים.
.
.
גמ' אמר ליה רב אידי בר אבין לאביי מכדי שוכר במאי קני להאי פרה [מכיוון ששוכר במה קונה אותה לפרה זו], בשבועה [שהוא נשבע למשכיר. רש"י], ונימא [ונאמר] ליה משכיר לשוכר דל אנת [הסר מכאן אותך] ודל שבועתך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל? [ואני ארד לדין עם השואל]
אמר ליה מי [האם] סברת שוכר בשבועה הוא דקא קני לה, משעת מיתה הוא דקני, ושבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית. [להפיס דעתו - שלא יאמר פשעת בה. רש"י]
.
.
(השוכר קנה תמורת דמי השכירות את הפרה לשימוש בה לכל זמן השכירות. וקניינו של השוכר הוא קניין פירות בגוף הפרה שקונה את הפרה לעניין זכות השימוש לזמן הקצוב (עיין תוספות בבא בתרא נ' א' דיבור המתחיל "המוכר", ורמב"ן כתובות נ"ט א'), ואם כן כיוון שכל השימוש לאותו זמן הוא של השוכר, מה שהשוכר השאיל לשואל את השימוש בפרה את שלו השאיל, ומצד זה אין כאן עושה סחורה בפרתו של חבירו.
אמנם כאן הנדון הוא שהפרה מתה ונפסד גופה עצמו ולא רק השימוש בה, וגופה עצמו שייך לבעלים ויש לו תביעה על זה. שבשכירות יש שני עסקים בין הבעלים לשוכר, האחד הוא לגבי קניין פירות בפרה, דהיינו קניינה לגבי זכות השימוש בה בלבד, שזה מוכר הבעלים לשוכר לזמן הקצוב תמורת דמי השכירות וכיוון שהבעלים קיבל את דמי השכירות אין לו על זה תביעה יותר. ועוד עסק הוא לגבי גוף הפרה עצמו, שעל זה מתחייב השוכר לבעלים להיות שומר, שאם מתה בפשיעתו השוכר, או אבדה או נגנבה, חייב השוכר לשלם לבעלים שווי גופה, ואם מתה באונס פטור.
לגבי עסק זה סובר רב אידי בר אבין בדעת חכמים שהשוכר אומר לבעלים מצד השעבוד שלי לשמירה אני חייב להשיב את גופה אם היא בעין, ואם אבדה אני חייב במקום להשיב את גופה לשלם דמיה ואם הוא באונס אני חייב לך רק שבועה (עיין לעיל ב' ב' ששבועה היא חוב של השומר כלפי הבעלים ולא שהיא מצד הבית דין שהם מטילים שבועה כדי לברר את הדין). וכיוון שנשבעתי לך שמתה באונס קיימתי את חיובי השומר שלי כלפיך וכאילו השבתי לך את הפרה ואתה מסולק מלתבוע על הפסד גופה. ומה שלי יש תביעה על השואל הוא תביעה שלי עליו והוא משלם לי.
ועל זה הקשה רב אידי בר אבין, שעל חיובי השמירה שיש לשוכר כלפי הבעלים, יכול הבעלים למחול כמו שיכול כל אדם למחול על חוב שחבירו חייב לו. שחיובי השמירה הם שעבוד גוף להשיב או לשלם או להישבע, וכמו שלווה יש עליו שעבוד גוף לשלם למלווה, וכמו שהמלווה יכול למחול כך הבעלים יכול למחול על חיובי השמירה (עיין בבא קמא נ"ו ב' ששעבוד שומר הוא משום שרצה ושיעבד את עצמו כמו כל שיעבוד ממון ולא מכח גזירת הכתוב שהטילה התורה עליו ולא אומרים בו מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל).
וכיוון שהוא מוחל ממילא חיובי השמירה של השואל נעשו כעת כלפי הבעלים ולא כלפי השוכר שהשאיל לו. שקבלת חפץ של הבעלים להשתמש בו מחייבת שיהיה תמורתה שיעבוד שמירה של המשתמש כלפי הבעלים אע"פ שהמשתמש שילם עבור השימוש וקנאו או שקיבלו במתנה, מטעם שהמשתמש לא מכניס לרשותו רק את הפירות והשימוש שהם שלו אלא את כל הבהמה וגם את גופה עצמו שזה לא קנוי לו, אלא הגוף עצמו הוא של הבעלים וגם את של הבעלים המשתמש מכניס לרשותו ועל זה אין לו רשות להכניס לרשותו להנאתו להשתמש בלי שישתעבד שעבודי שמירה. וכיוון שמכניס לרשותו את של הבעלים להנאתו, עד שלא ימחל לו הבעלים בפירוש, בסתמא הוא רשאי רק על דעת שהוא משתעבד כשומר על הגוף. ואם לשוכר יש שיעבוד שמירה כלפי הבעלים, אין זו זכותו של הבעלים שיהיו שני אנשים, השוכר והשואל, מחוייבים לו בשמירה תמורת הפקדת פרה אחת. וכיוון שלבעלים כבר יש שעבוד שמירה על השוכר די לו בזה, וחיובו של השואל הוא כלפי השוכר ולא כלפי הבעלים. אבל אם הבעלים מחל לשוכר על שעבוד השמירה ולא מחל לשואל, ממילא אין השואל יכול להכניסה לרשותו בלי שישתעבד בשמירה לבעלים. וכשהבעלים מוחל את השעבוד שיש לו על השוכר ממילא שעבוד השמירה שעל השואל נעשה כלפי הבעלים (ואם צריך משיכת החפץ כדי להשתעבד בשמירה צריך לומר שבשעה שהשואל משך את הפרה הקנה שעבוד בגופו לחיובי שומר תמורת המשיכה או לשוכר בתנאי שהשוכר משועבד לבעלים או לבעלים בתנאי שאין שעבוד של השוכר כלפי הבעלים. ובלא תנאי זה הוא גזלן כלפי הבעלים במה שהוא מכניס פרתו לרשותו. וכשמחל הבעלים לשוכר התקיים התנאי והוברר כעת שבמשיכה הקנה השואל בגופו שעבוד שמירה לבעלים ולא לשוכר. ולכן גם לא יכול השואל לומר לבעלים אין לי דין ודברים איתך).
ולכן מקשה רב אידי בר אבין לפי חכמים כיצד ייתכן שהשואל משלם לשוכר, שהרי הבעלים יכול למחול לשוכר על שעבוד השמירה וממילא יהיה השואל משועבד לו.
ומתרץ לו אביי שהבעלים יכול למחול לשומר על שעבוד השמירה רק לפני שהשומר פרע את השיעבוד, אבל אחרי שכבר פרע אותו לא שייכת מחילה. שעבוד השמירה הוא שעבוד גוף על השומר שנקנה לבעלים משעה שמשך השומר בתחילה את הפרה לרשותו. וכל זמן שהשעבוד קיים כשעבוד גוף יכול הבעלים למחול עליו ואז הוא יפקע כמו חוב של לווה למלווה, וכשפקע ממילא נעשה שעבוד השמירה של השואל כלפי הבעלים ולא כלפי השוכר. ורב אידי בר אבין סבר שכל זמן שהשוכר לא נשבע עדיין לא פרע את השעבוד שעליו ועדיין הוא על גופו כשעבוד גוף וניתן למחילה. ועיין מה שכתבתי לעיל ב' ב' ששבועה היא בתורת תשלומים מהשומר לבעלים, שהשומר משלם לבעלים את השבועה, ולא שהבית דין מצידם מטילים שבועה כדי לברר את הדין. ואם כן אם אבדה בפשיעה והשוכר צריך לשלם וודאי כל שלא שילם לא פרע את חיוב השמירה שלו ועדיין יכול הבעלים למחול לו על חיוב השמירה. והוא הדין כל שעדיין לא נשבע הרי זה כמו שעדיין לא שילם ויכול הבעלים למחול.
וכנגד זה מתרץ אביי לרבי אידי בר אבין, שמשעה שמתה הפרה באופן שהשומר פטור עליה וכגון שמתה באונס, מייד עם מיתתה נפטר השומר מחיוב השמירה שלו. שהרי הוא פטור על מיתה באונס, ולכן מייד כשמתה באונס נגמר שעבוד השמירה שלו והוא כמי שפרע את חובו לבעלים. וכבר אין הבעלים יכול למחול על שעבוד אחרי שנפרע, וכיוון שלבעלים היה שעבוד של השוכר והשעבדו נפרע אין לבעלים טענה שיתחייב לו השואל בשעבוד השמירה.
וגם אביי מודה שהשבועה היא תביעה של הבעלים על השומר וכמו תשלומין של הבעלים לשומר. רק המחלוקת היא שאחרי שמתה באונס, כבר אין כאן חוב ממון על השומר. שלפני כן שעבוד השמירה היה בו צד ממון, להשיבה אם היא בעין או לשלם אם מתה בפשיעה. וכעת שמתה באונס אין כאן צד ממון בשעבוד השומר ששבועה אינה חוב ממון של שווה פרוטה. ואע"פ שהיא חוב כלפי בעלים זהו חוב מחודש מגזירת הכתוב אבל אין לו דין ממון שנאמר שיש קניין שעבוד גוף על זה בגוף השומר, שקניין ייתכן רק על שווה פרוטה והשבועה אינה שווה פרוטה. ולכן אביי סובר שמצד ממונות שביניהם מייד שמתה יצא השומר ידי חובת שעבודו כיוון שכבר אינו חייב ממון יותר, וכבר אין הבעלים יכול למחול שזה כמו מלווה שמוחל אחרי שהלווה כבר פרע את חוב הממון שעליו (ועיין בבא קמא קי"ב א' שביארתי מחלוקת הראשונים האם שומר מתחייב משעת מיתה או משעת משיכה, ושם הנדון האם שעבוד שומר משעת משיכה נחשב כשעבוד פועל שהוא שעבדו גוף לעשות פעולה ורק אחרי שמתה והתחייב תשלומים ועוד לא שילם נדון כחוב לשלם ממון לעניין שעבוד נכסים ולעניין קים לי בדרבה מיניה, או שמתחילה נחשב כחוב תשלומי ממון, ואינו נוגע לנדון של סוגייתנו).
ולשון הגמרא שהשוכר קונה בשבועה או במיתה אין הכוונה קונה ממש אלא רק שהוא קונה את הזכות ששעבודו של השואל יהיה כלפיו שכיוון שהוא כבר יצא ידי שעבוד השמירה שלו לבעלים. וקונה פירושו יצא כבר ידי חובתו לבעלים באופן שכבר אין הבעלים יכול למחול לו. והלשון ששבועה היא רק להפיס דעת הבעלים פירושה שאין דינה כחוב שווה פרוטה שנאמר שמחמתו לא יצא השוכר ידי חוב הממון שלו כשומר כלפי הבעלים.
ולגבי מה שאם מחל הבעלים לשוכר על שעבוד השמירה מייד ממילא מתחייב לו השואל בשעבוד שמירה אע"פ שהשואל לא עשה עסק עם הבעלים ולא התכוון להשתעבד להם, כתב בזה הריטב"א: "יכול הוא לומר לו [הבעלים לשואל] מכדי פרתי גבך הות [אצלך היתה] ונשתמשת בה שלא ברשות והרי אתה כשואל שלא מדעת שחייב באונסין". ועיין עוד שם. והביאור שהרי השואל לא התכוון לגזול, והבעלים אינו מסכים שתהא פרתו מופקדת בלא שעבוד שמירה ואם כנסה השואל לרשותו בלא שעבוד לבעלים הוא גזלן, מכיוון שלא התכוון לגזול אנו אומרים שנשתעבד לשמור לבעלים.
בתוספות כאן כתבו בביאור דעת רבי יוסי במשנה שהוא סובר כרב אידי בר אבין ולכן מחייב את השואל לשלם לבעלים ולא לשוכר.
וזה לשונם:
"אלא טעמא דרבי יוסי הוי משום דסבר דשוכר לא קני אלא בשבועה ומשכיר יאמר לו דל אנת ודל שבועתך ומשתעינא דינא בהדי שואל. ואפילו אם יש עדים שמתה כדרכה דאין השוכר צריך לישבע מכל מקום לא קני לה אלא בהבאת עדים ויאמר לו אני פוטרך מהבאת עדים. ורבנן סברי דשוכר קני לה במיתה ופליגי בדברי המקשה והמתרץ שבגמרא.
ונראה אם המשכיר עצמו היה שם בשעת שמתה ביד שואל שרבי יוסי יודה לדברי רבנן דהתם ודאי קני לה במיתה גרידא דהשתא אין השוכר צריך לעשות כלום". ועיין עוד שם מה שדנו בגמרא לקמן צ"ו ב' השייכת לסוגייתנו וכן דנו בה בראשונים.
ולפי זה הלשון במשנה בטעמו של רבי יוסי "כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו" הוא דחוק. שצריך לפרשו שכיוון שהבעלים יכול למחול לשוכר נעשה השואל מכניס לרשותו פקדון של הבעלים ומתחייב לבעלים בחיובי שמירה ואין השוכר יכול להתנות עמו שחיובי השמירה יהיו כלפיו, כיוון שהפרה שגופה עצמו של הבעלים היא הפקדון ולא פרה שלו.
.
.
.
בשיטה מקובצת כתב: "אמר רבי יוסי היאך הלה עושה סחורה וכו'. ושמא היינו טעמא דרבי יוסי דחשיב שוכר כשלוחו של משכיר. תוספות שאנץ".
וכן כתב בתוספות הרא"ש בסוף דבריו:
"ויש לפרש טעמא דר' יוסי כקושיין דפריך בגמרא לרבנן מכדי שוכר במאי קני לה להאי פרה בשבועה לימא ליה דל אנת דל שבועתך מהכא ואנא משתעינא דינא בהדיה שואל, ורבנן סברי דמשעת מיתה קני לה.
ור' יוסי סבר אפילו איכא עדים שמתה כדרכה מכל מקום צריך להביא עדיו לפני בית דין שיעידו שמתה כדרכה ויאמר לו דל אנת דל עדים דילך ואנא משתעינא דינא בהדי שואל, ולהאי טעמא אם היה המשכיר שם וראה שמתה כדרכה דעכשיו אין צריך השוכר לא שבועה ולא עדים היה מודה ר' יוסי דשואל משלם לשוכר. [עד כאן הוא כהתוספות הנדפס]
ועוד נוכל לומר דטעמא דר' יוסי דחשיב שוכר שלוחו של משכיר [זהו תירוץ נוסף וכהתוספות שאנץ]".
ונראה שהתוספות שאנ"ץ רצו ליישב באופן שיהיה נוח יותר כפשטות לשון המשנה כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו.
ונראה בכוונתם שהנה קניין גוף לפירות שהוא מה שקנה השוכר בפרה מהבעלים, הוא קניין שותפות בגוף הפרה באופן שזכות השותף שיש לו קניין פירות היא רק לעניין אכילת הפירות, וכל שאר הזכויות שאינן אכילת פירות שנובעות מהבעלות על גוף הפרה נשארות של הבעלים. ואם כן הזכות לשעבד את השואל לשלם אם מתה באונס תמורת הפקדת גוף הבהמה ברשותו, שהפקדת הגוף עצמו ברשותו מאפשרת לו להנות מקניין הפירות שהשוכר נותן לו ותמורתה הוא משתעבד כשומר, לרבי יוסי זה בכלל חלקו של הבעלים בזכויות על גוף הפרה. ולחכמים כיוון שהשעבוד הוא תמורת קניין פירות שהוא של השוכר זהו בכלל חלקו של השוכר בזכויות על גוף הפרה.
ולפי זה הלשון כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו מתפרש כפשוטו.
וצריך עיון לשיטה זו אם השוכר השכיר לאחר, האם יודה רבי יוסי שהשוכר השני שוכר מהשוכר הראשון וחייב לו ולא לבעלים אם נגנבה או אבדה. שרק אם השוכר משעבד את השואל לשלם על אונס שזה יותר ממה שהוא עצמו נשתעבד עליה והוא מרוויח דווקא באופן כזה נחשב שעושה סחורה בפרתו של חבירו, אבל אם השוכר השכיר הרי לא הרויח מאומה, או שכל שהוא משעבד אחר לשלם על אבדן הפרה תמורת הפקדתה ברשותו הוא בכלל הזכויות של הבעלים, שלשוכר יש רק זכות לאכול פירות בעצמו, אבל ליהנות לשעבד אחר לשלם תמורת הפקדת גוף הפרה זה לעולם נשאר בכלל זכויות הגוף של הבעלים.
.
.
- - -
.
.
ריטב"א:
"והשואל משלם לשוכר. אמר רבי יוסי היאך הלה עושה סחורה וכו'. מוכח בפרק השואל (לקמן צ"ו ב') בהדיא דלרבנן האי שואל לאו שומר דבעל פרה הוא כלל אלא שומר דשוכר, ולענין שמירה בבעלים [שהשומר פטור אם ביחד עם החפץ גם הבעלים שכור לו או מושאל לו לעבודה כפועל] אם היו בעלים עם השואל חייב ואם היה שם השוכר פטור. אבל לרבי יוסי הוי איפכא דאי [שאם] הוו בעלים עם השואל פטור משום שאלה בבעלים ואם לא היה שם אלא השוכר חייב שאין השוכר אלא כשלוחו דשואל. וקיימא לן כרבי יוסי כדאיתא בגמרא דכולי עלמא מיהת אין השוכר חייב מפני שהשאילה לשואל.
ואף על פי שאמרו אין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר רשאי להשכיר והוא הדין שאין השוכר רשאי להשאיל כדאיתא בפרק התקבל, טעמא דהתם מפני שיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כדמוכח התם בהדיא, הא פריך בגמרא ממתניתין לרבי יוחנן דסבר דיכול לומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ופריק לה כשאמרו בעלים לשוכר השאילה לדעתך, אבל אליבא דהלכתא מתניתין כפשטה, וטעמא דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר ליתא אלא בלכתחלה ולעשות קפידא בשליחות גט דבטיל שליחותיה כדאיתא התם, אבל בדיעבד לא דיינינן ליה כפושע לחייבו כיון שמסרה לבן דעת כדאיתא בגמרא.
ומיהו שומר חינם או שומר שכר שאין לו רשות להשתמש בפקדון והשכירו או השאילו דכולי עלמא חייב באונסין כדין שולח יד בפקדון, והיינו דנקטה הכא בשוכר ושואל".
.
.
- - -
.
.
וזה לשון הרמב"ן כתובות נ"ט א':
"ושמעינן מינה להאי פירושא דשכירות ושאלה, והוא הדין למשכנתא באתרא דלא מסלקי, גופא קני ליה למילתיה [הגוף קנוי לו לדבר] ויכול למכור זכותו וקונין ממנו בכסף בשטר ובחזקה, דהא קרינא ביה ביתו שלו לענין הקדש, וכן כתבו מקצת הראשונים.
וכן במטלטלין שאולין ושכורין שואל מקדיש לפי טובת הנאה שבו ונותן ומקנה חלקו לאחרים במשיכה, והוא שיהא רשאי להשכיר.
וכדתנן (בבא מציעא ל"ה ב') בהשוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה והשואל ישלם לשוכר דאלמא משאיל הוא זכותו, ואפילו רבי יוסי לא פליג אלא משום דכיון דגופא דמשאיל הוא אין הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אבל זכותו דשוכר קנין גוף הוא.
וסמך לדבר שדה מקנה בשעה שהיובל נוהג דאפילו למאן דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי מקדישו ומוכרו עד שתחזור לרשותו ובעל שדה נמי מקדיש ומוכר כדפרישית.
ודמיא לההיא דאמרינן בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ס"ז ב') האי משכנתא באתרא דלא מסלקי בעל חוב גובה ממנה ובכור נוטל בה פי שנים כו' דאלמא מוחזקת היא למלוה, והוא הדין נמי דבכורו של לוה נוטל פי שנים בגופה כמו שכתבתי בהלכות בכורות, והא דמסקינן בפסחים (ו' א') ובעבודה זרה (כ"א א') דשכירות לא קניא לומר דאף על פי שהיא שכורה ביתו דמשכיר היא וקרינא ביה לא תביא תועבה אל ביתך, ומיהו שוכר נמי כיון דקני ליה גוף לפירותיו יש לו בקרקע, זהו דרך ישרה שבררתי לי בשמועות הללו".)
.
.
אמר רבי זירא פעמים שהבעלים משלמין כמה פרות לשוכר. [פעמים שהבעלים, המשכירין הראשונים, משלמין לשוכר זה כמה פרות על פרה זו. לפי דברי משנתנו יש שיהו כולם שלו ויש שיעשה בהם ימי שכירותו ויחזירם. רש"י]
היכי דמי [איך דומה. באיזה אופן] אגרה מיניה [שכר אותה ממנו] מאה יומי, והדר שיילה מיניה תשעין יומי [וחזר שאלה ממנו תשעים ימים], הדר אגרה מיניה תמנן יומי [חזר שכרה ממנו שמונים ימים] והדר שיילה מיניה שבעין יומי, ומתה בתוך ימי שאלתה, דאכל [שעל כל] שאלה ושאלה מיחייב חדא פרה. [כיצד אגרה מיניה מאה יומי והדר שיילה מינה תשעין יומי וכו' - ראובן ששכר פרה משמעון שיעשה בה מלאכה מאה יום וחזר שמעון ואמר לו עשה עמי טובה והשאילני אותה תשעים יום מן המאה ששכרת ולאחר תשעים אחזירנה לך לעשות אצלך י' ימים להשלים המאה, וכן עשה, יש כאן דין משנתנו דתנן: "השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר בתוך ימי שכירותה", דמה לי בעלים ומה לי אחר, אם מתה אצל שואל הרי שוכר פטור בשבועה והשואל משלם לשוכר. חזר ראובן ובא אצלו ואמר לו השכירנה לי מתשעים יום שהיא שאולה בידך ממני ואשתעבד בה שמונים יום וטול שכרך וכן עשה, הרי היא בחזקת שאילתו על שמעון כאילו השכירה לאחר שהרי נוטל שכרו וכל הנאה שלו, ואם היתה מתה אצל ראובן היה ראובן פטור בשבועה ושמעון משלם לו פרה אחת ששאל ממנו והוא חייב באונסים ופרה אחרת לעשות אצלו עשרה ימים להשלים המאה חזר שמעון ושאלה ממנו שבעים יום מן השמונים ששכרה ממנו על מנת שיחזירנה לו ויעשה בה עשרה ימים להשלים השמונים של שכירות השני ואם היתה מתה בתוך שבעים יום הללו הרי יש כאן דין השני כדין הראשון וישבע ראובן שמתה כדרכה ושמעון השואל משלם לו ד' פרות שתים נחלטות לו בשביל שתי פרות שאולות שהשאילו ראובן ובפעם זה כאילו מתו שתיהן שהרי אין פרתו בעין שהשאילו בראשון דנימא הרי החזיר לו פרתו וזו שהוא משלם לו עכשיו בתורת תשלומין באה לידו והרי יש לו עליו שתי תביעות על שתי שאילות ושתי תביעות על שתי שכירות לעשות אצלו עשרים יום. רש"י]
אמר ליה רב אחא מדיפתי לרבינא מכדי חדא פרה היא [מכיוון שפרה אחת היא] עיילה ואפקה [הכניסה והוציאה] אפקה משכירות ועיילה לשאילה אפקה משאילה ועיילה לשכירות. [מכדי חדא פרה הואי כו' - ולענין תשלומין נמי לשלם ליה פרה אחת ותעמוד במקום הראשונה תחת שתי השאילות ותהא שלו ואחת ימסור לו לעשות בה עשרים יום. רש"י]
אמר ליה ומי איתא לפרה בעינא דנימא ליה הכי? [והאם ישנה לפרה בעינה שיאמר לו כך. רש"י: מי איתא לפרה בעינא דנימא הכי - אילו היתה קיימת היה פטור לגמרי אלא שיעשה בה עשרים יום עכשיו שמתה בא עליו בתורת תשלומין שואל לשוכר על שתי תביעות]
.
.
(ריטב"א:
מכדי חדא פרה הואי וכו'. פירוש שאע"פ שנתחייב לו פעמים הרבה באחריות אונסיה של פרה אין כל החיובים אלא לשלם דמי פרה אחת, וכשם שאלו היתה בעינה הוה הדרא [היתה חוזרת] היא לחודה ומפטר, השתא נמי [עכשיו גם] הדרי דמיה ומפטר מכל חיובי שאלה וכסבריה דמר בר רב אשי דבסמוך, אלא דרב אחא לא איירי השתא [לא מדבר עכשיו] בפרה דשכירות דבהא לא פליג ר' זירא כלל, ומר בר רב אשי דהוה מסקנא דשמעתא בירר כל הדברים דמהדר ליה שתי פרות חדא דשאלה וחדא דשכירות, וכן פירש רש"י ז"ל)
.
.
מר בר רב אשי אמר אין לו עליהן אלא שתי פרות חדא דשאלה וחדא דשכירות. [מר בר רב אשי סבירא ליה כאתקפתא [כקושיא] דרב אחא מדפתי. רש"י]
שום [שם] שאלה אחת היא [שום שאלה אחת היא - דכיון דחדא פרה הואי אלא שמחמת שוכר שהשאיל הוא בא עליו שני שאילות פרה אחת אינן אלא אחת. רש"י] ושום שכירות אחת היא, דשאלה קני [קונה] לגמרי, דשכירות עבד בה ימי שכירותיה ומיהדר ליה למרה [ומחזיר אותה לבעליה].
תגובות
הוסף רשומת תגובה