תא [בוא] שמע: (שמות כג, ה) [כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ] "רובץ ולא רבצן [רובץ - מקרה הוא לו שרובץ תחת משאו בפעם הזאת. ולא רבצן - הרגיל בכך. רש"י], רובץ ולא עומד. תחת משאו ולא מפורק [ולא מפורק - והוא צריך טעינה ולקמן פריך הכתיב הקם תקים. רש"י], תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו". ואי אמרת צער בעלי חיים דאורייתא מה לי רובץ ומה לי רבצן ומה לי עומד?
הא מני [מי היא], רבי יוסי הגלילי היא, דאמר צער בעלי חיים דרבנן.
הכי נמי [כך גם] מסתברא, דקתני: "תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו", מאן שמעת ליה דאית ליה [מי שמעת אותו שיש לו] האי סברא, רבי יוסי הגלילי. שמע מינה.
ומי מצית מוקמת לה [והאם יכול אתה להעמיד אותה] כרבי יוסי הגלילי, והא קתני סיפא: "תחת משאו ולא מפורק", מאי לא מפורק? אילימא [אם לומר] לא מפורק כלל, הא כתיב:(דברים כב, ד) "הקם תקים עמו", אלא פשיטא לא מפורק בחנם אלא בשכר. מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא, רבנן.
לעולם רבי יוסי הגלילי היא, ובטעינה סבר לה כרבנן.
.
.
תנו רבנן: (שמות כג, ה) ""כי תראה", יכול אפילו מרחוק [והטיל עליו שילך שם. רש"י]? תלמוד לומר "כי תפגע" [שמות כ"ג ד': "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ". תפגע משמע שפוגש בו ממש ולא רק רואהו מרחוק]. אי [אם] כי תפגע יכול פגיעה ממש? תלמוד לומר כי תראה. ואיזו היא ראייה שיש בה פגיעה שיערו חכמים אחד משבע ומחצה במיל וזה הוא ריס [ריס הוא כמאתים שישים ושש אמות, והוא כמאה ושלושים או כמאה וחמישים מטר]".
תנא: "ומדדה עמו עד פרסה". [מדדה עמו - לאחר שהטעינו שמא יחזור ויפול. רש"י. פרסה היא ארבעה מילין שהם שלושים ריס]
אמר רבה בר בר חנה ונוטל שכר. [על מה שהולך עמו עד פרסה]
.
.
.
מתני' אבדתו ואבדת אביו אבדתו קודמת. אבדתו ואבדת רבו שלו קודם. אבדת אביו ואבדת רבו של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ואם אביו חכם של אביו קודמת.
היה אביו ורבו נושאין משאוי מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו.
היה אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו. ואם אביו חכם פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו.
.
.
גמ' מנא הני מילי [מניין דברים אלה. רש"י: דשלו קודם], אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא: (דברים טו, ד) "אפס כי לא יהיה בך אביון" [הזהר מן עניות. רש"י], שלך קודם לשל כל אדם.
ואמר רב יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך. [כל המקיים בעצמו כך - אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם אם לא בהפסד מוכיח ואם תמיד מדקדק פורק מעליו עול גמילות חסד וצדקה וסוף שיצטרך לבריות. רש"י]
.
.
"היה אביו ורבו נושאין משאוי וכו'". [היה אביו ורבו נושאין משאוי מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו]
תנו רבנן: "רבו שאמרו רבו שלמדו חכמה ולא רבו שלמדו מקרא [תורה נביאים וכתובים. רש"י] ומשנה [כמו שהן שנויות ואין טעמן מפורש בהן. רש"י] דברי רבי מאיר. [שלמדו חכמה - סברת טעמי המשנה ולהבין שלא יהו סותרות זו את זו וטעמי איסור והיתר והחיוב והפטור והוא נקרא גמרא. רש"י]
רבי יהודה אומר כל שרוב חכמתו הימנו. [אם מקרא אם משנה אם גמרא. רש"י]
רבי יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זה הוא רבו". [שהודיעו טעם משנה אחת שלא יכול להבין. רש"י]
אמר רבא כגון רב סחורה דאסברן [שהסביר לי] זוהמא ליסטרון. [בסדר טהרות (כלים י"ב ב', וכ"ה ג') היא שנויה ולא הייתי יודע מה כלי הוא, ולמדני שהוא כף גדולה שמסלקין בו זוהם הקדירה והקלחת לצדדין. רש"י]
שמואל קרע מאניה [בגדיו. רש"י: קרע שאין מתאחה כדין תלמיד על הרב] עליה ההוא מרבנן דאסבריה [שהסביר לו] אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון. [אחד יורד לאמת השחי - משנה היא במסכת תמיד (פרק ג משנה ו) אצל הנכנסים שחרית לפתוח דלתות ההיכל מי שזכה בדישון מזבח הפנימי כו' ושני מפתחות בידו אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון, אחד מן המפתחות הללו פותח פשפש הצפוני שאצל פתח ההיכל בקרן מזרחית צפונית של אולם והיכל כדתנן התם שני פשפשים היה לו לשער הגדול אחד לצפון ההיכל והאולם ואחד לדרומו, ואותו שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם כדמפרש התם, ואותו פשפש שבצפון והוא לפתח שבזוית האולם שאצל חמש אמות של כותל ההיכל שבצפון פתח ההיכל ודלת סובבת בו ואותו מפתח של אותו הפתח יורד לאמת השחי.
פשפשים - פתחים קטנים כמין כיפות קטנות ארכו כעובי רוחב הכותל ודלת סובבת בו פושטי"ר בלעז.
אחד יורד לאמת השחי - הבא לפתוח בו שחרית פשפש שבזוית האולם עומד מבחוץ בתוך האולם ומכניס ידו בחור שבכותל עד בית שחיו ופותח.
ואחד פותח כיון - לאחר שנכנס בזה ובא לו לתא אשר על פני אחת עשרה אמה של אולם קצת מן ההיכל ופותח במפתח שני דלת אחד שמן התא להיכל מהר בלא טורח כשאר פתחים ונכנס להיכל לפתוח דלתות ההיכל.
כיון - כמו (פסחים ל"ז א') יעשנה בדפוס ויקבענה כיון, מהר בלא טורח, והאי שער הגדול הוא פתח ההיכל שבין אולם להיכל. רש"י]
אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה [כדין תלמיד לרב לפי שהיו יושבין תמיד בבית המדרש יחד ומקשין ומפרקין וכולם למדים זה מזה. רש"י], וקורעין זה על זה, ולענין אבדה במקום אביו אינן חוזרין אלא לרבו מובהק. [שרוב חכמתו ממנו כרבי יהודה. רש"י]
.
.
(תוספות:
"ומקרעין זה על זה. אף על פי שאינו יודע יותר לפי שלומדין זה מזה.
ואם תאמר דאמרינן בפרק האורג (שבת ק"ה ב' ושם) חייב לקרוע על אדם כשר אפילו לא היה בשעת יציאת נשמה?
ויש לומר דהכא מיירי [שכאן מדבר] בקרע שאינו מתאחה כדין תלמיד על רבו, וכן פירש רש"י")
.
.
קבעי מיניה [שאל ממנו] רב חסדא מרב הונא, תלמיד וצריך לו רבו מאי? [וצריך לו רבו - ששמע שמועות שיש בידו מפי אחרים. מאי - כלומר קודם לאביו לענין אבדה. רש"י]
אמר ליה חסדא חסדא לא צריכנא לך, את צריכת לי עד ארבעין שנין. [שיטה מקובצת בשם רבינו חננאל: "תלמיד וצריך לו רבו מהו. כלומר תלמיד חריף שרבו נהנה ממנו ומשאלות התלמיד ומחקריו מוסיף הרב חכמה כדאמרינן הרבה תורה למדתי מרבותי ומתלמידי יותר מכולם, תלמיד כגון זה אצל רבו יניח אבדת אביו ויחזיר של רבו או לא. וחשב רב הונא בדעתו כי רב חסדא על עצמו שאל וכי הוא בעיניו תלמיד שצריך לו רבו וכעס והשיבו רב חסדא לא צריכנא לך לא לחדודך ולא לפלפולך אתה צריך ללמוד ממני עד מלאת לך ארבעים שנה, שבמלאת ארבעים שנה התלמיד עומד על דעת רבו כדכתיב ואולך אתכם ארבעים שנה. רבינו חננאל ז"ל"]
איקפדי אהדדי [הקפידו זה על זה] ולא עיילי לגבי הדדי [ולא נכנסו זה אצל זה].
יתיב רב חסדא ארבעין תעניתא [ישב ארבעים תעניות] משום דחלש דעתיה [שחלשה דעתו] דרב הונא.
יתיב רב הונא ארבעין תעניתא משום דחשדיה לרב חסדא. [משמע שרב חסדא לא התכוון בשאלתו לרמוז שרב הונא רבו צריך לו, ורב הונא חשדו לחינם]
איתמר [נאמר] רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה.
רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת הלכה כרבי יוסי.
ומי [והאם] אמר רבי יוחנן הכי [כך], והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה, ותנן: "רבו שלמדו חכמה"? [סתמא כרבי מאיר. רש"י]
מאי חכמה - רוב חכמתו. [אם מקרא מקרא אם משנה משנה. רש"י]
תנו רבנן: "העוסקין במקרא מדה ואינה מדה [מדה - היא קצת. ואינה מדה - שהמשנה וגמרא יפים ממנה מפני שתלוין בגירסא ומשתכחים, שבימיהם לא היה גמרא בכתב וגם לא היה ניתן לכתוב אלא לפי שנתמעטו הלבבות התחילו דורות אחרונים לכתבו. רש"י]. במשנה מדה ונוטלין עליה שכר. גמרא אין לך מדה גדולה מזו [גמרא - כבר פירשתי למעלה שהוא לתת לב להבין סתימות טעמי המשנה מה הם וכששתים סותרות זו את זו יבין לתרץ שיהיו שתיהן קיימות, או לדעת דברי התנאים החלוקים בדבר ונימא הא מני פלוני חכם הוא. רש"י]. ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן גמרא".
.
.
(חידושי הריטב"א:
"מדה ואינה מדה. פירוש שאין נוטלין עליה שכר דכיון דגבי משנה קתני ונוטלין עליה שכר מכלל דבמקרא אין נוטלין עליה שכר. מכל מקום מדה היא כלומר מוטב שיעסוק במקרא ואל ישב בטל. שמא מתוך מקרא יבא לידי משנה ויטול עליה שכר".
ובתורת חיים כתב:
"ונוטלין עליה שכר. נראה לפי שהעוסק בתורה עיקר קבלת שכרו על הסברות דמיסבר קא סבר ומדמה מילתא למילתא [מדמה דבר לדבר] שהוא עמל בתורה ומטריח בה, כדאמרינן אגרא דשמעתא סברא [שכר של הסוגיא סברא] וזהו שייך כשהוא עוסק במשנה וכל שכן בש"ס, לאפוקי העוסקין במקרא לכך אין נוטלין שכר כל כך"
וכן כתב רש"י בברכות ו' ב': "אגרא דשמעתא סברא - שהוא יגע וטורח ומחשב להבין טעמו של דבר".
מפירוש רש"י כאן מבואר שהטעם שבמקרא יש פחות שכר מבמשנה אינו כהתורת חיים משום שבמשנה יש יותר מקום לסברא. שהרי נתן טעם שיש יותר שכר במשנה מבמקרא משום שהמקרא כתוב ואין צורך לזכור אותו בעל פה מה שאין כן המשנה שלולא שילמדוה תשתכח.
ונראה שרש"י פירש שמשנה הנאמר כאן הוא שהוא רק קורא את התיבות כמו שהן כתובות ומשנן אותן, שהרי אם הוא נותן לב להבין זהו גמרא ולא משנה. שגמרא כאן אין פירושה מה שאנו קוראים גמרא דהיינו התלמוד הבבלי שחיברו רבינא ורב אשי, שהרי הברייתא נאמרה בימי חכמי המשנה ולפני התלמוד הבבלי, אלא ודאי כל שהוא מעיין במשנה ונותן לב להבין זהו הנקרא בברייתא גמרא, והתורת חיים לא דק בזה. ולא כל לימודם היה על דרך נתינת לב להבין אלא לפעמים למדו רק כדי לזכור ולשנן את הגרסה ללא נתינת לב להבין ולזה קורא משנה אם הוא במשנה ומקרא אם הוא במקרא. וכיוון ששניהם בלא נתינת לב להבין החילוק בשכר ביניהם הוא משום שבמשנה נצרך שישנן כיוון שאינה כתובה, והמקרא שהוא כתוב אין תועלת לשנן אותו בעל פה. ומסתבר שאם מעיין במקרא ונותן לב להבין בו גם זה נקרא גמרא ויש לו שכר כגמרא. ולכל הפחות כשמעיין על דרך חז"ל וכמו פירוש רש"י או רמב"ן או מלבי"ם על המקרא וכיו"ב. ואם מעיין שלא על דרך חז"ל אין לו שכר לא משום שאין זה נקרא גמרא וסברא, אלא משום שבוודאי ישתבש ויטעה ויגלה פנים שלא כהלכה)
.
.
הא גופא קשיא, אמרת בגמרא אין לך מדה גדולה מזו, והדר [ושוב] אמרת ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא?
הא מני [מי היא], רבי יוסי הגלילי היא, דאמר צער בעלי חיים דרבנן.
הכי נמי [כך גם] מסתברא, דקתני: "תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו", מאן שמעת ליה דאית ליה [מי שמעת אותו שיש לו] האי סברא, רבי יוסי הגלילי. שמע מינה.
ומי מצית מוקמת לה [והאם יכול אתה להעמיד אותה] כרבי יוסי הגלילי, והא קתני סיפא: "תחת משאו ולא מפורק", מאי לא מפורק? אילימא [אם לומר] לא מפורק כלל, הא כתיב:(דברים כב, ד) "הקם תקים עמו", אלא פשיטא לא מפורק בחנם אלא בשכר. מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא, רבנן.
לעולם רבי יוסי הגלילי היא, ובטעינה סבר לה כרבנן.
.
.
תנו רבנן: (שמות כג, ה) ""כי תראה", יכול אפילו מרחוק [והטיל עליו שילך שם. רש"י]? תלמוד לומר "כי תפגע" [שמות כ"ג ד': "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ". תפגע משמע שפוגש בו ממש ולא רק רואהו מרחוק]. אי [אם] כי תפגע יכול פגיעה ממש? תלמוד לומר כי תראה. ואיזו היא ראייה שיש בה פגיעה שיערו חכמים אחד משבע ומחצה במיל וזה הוא ריס [ריס הוא כמאתים שישים ושש אמות, והוא כמאה ושלושים או כמאה וחמישים מטר]".
תנא: "ומדדה עמו עד פרסה". [מדדה עמו - לאחר שהטעינו שמא יחזור ויפול. רש"י. פרסה היא ארבעה מילין שהם שלושים ריס]
אמר רבה בר בר חנה ונוטל שכר. [על מה שהולך עמו עד פרסה]
.
.
.
מתני' אבדתו ואבדת אביו אבדתו קודמת. אבדתו ואבדת רבו שלו קודם. אבדת אביו ואבדת רבו של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא. ואם אביו חכם של אביו קודמת.
היה אביו ורבו נושאין משאוי מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו.
היה אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו. ואם אביו חכם פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו.
.
.
גמ' מנא הני מילי [מניין דברים אלה. רש"י: דשלו קודם], אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא: (דברים טו, ד) "אפס כי לא יהיה בך אביון" [הזהר מן עניות. רש"י], שלך קודם לשל כל אדם.
ואמר רב יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך. [כל המקיים בעצמו כך - אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם אם לא בהפסד מוכיח ואם תמיד מדקדק פורק מעליו עול גמילות חסד וצדקה וסוף שיצטרך לבריות. רש"י]
.
.
"היה אביו ורבו נושאין משאוי וכו'". [היה אביו ורבו נושאין משאוי מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו]
תנו רבנן: "רבו שאמרו רבו שלמדו חכמה ולא רבו שלמדו מקרא [תורה נביאים וכתובים. רש"י] ומשנה [כמו שהן שנויות ואין טעמן מפורש בהן. רש"י] דברי רבי מאיר. [שלמדו חכמה - סברת טעמי המשנה ולהבין שלא יהו סותרות זו את זו וטעמי איסור והיתר והחיוב והפטור והוא נקרא גמרא. רש"י]
רבי יהודה אומר כל שרוב חכמתו הימנו. [אם מקרא אם משנה אם גמרא. רש"י]
רבי יוסי אומר אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זה הוא רבו". [שהודיעו טעם משנה אחת שלא יכול להבין. רש"י]
אמר רבא כגון רב סחורה דאסברן [שהסביר לי] זוהמא ליסטרון. [בסדר טהרות (כלים י"ב ב', וכ"ה ג') היא שנויה ולא הייתי יודע מה כלי הוא, ולמדני שהוא כף גדולה שמסלקין בו זוהם הקדירה והקלחת לצדדין. רש"י]
שמואל קרע מאניה [בגדיו. רש"י: קרע שאין מתאחה כדין תלמיד על הרב] עליה ההוא מרבנן דאסבריה [שהסביר לו] אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון. [אחד יורד לאמת השחי - משנה היא במסכת תמיד (פרק ג משנה ו) אצל הנכנסים שחרית לפתוח דלתות ההיכל מי שזכה בדישון מזבח הפנימי כו' ושני מפתחות בידו אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון, אחד מן המפתחות הללו פותח פשפש הצפוני שאצל פתח ההיכל בקרן מזרחית צפונית של אולם והיכל כדתנן התם שני פשפשים היה לו לשער הגדול אחד לצפון ההיכל והאולם ואחד לדרומו, ואותו שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם כדמפרש התם, ואותו פשפש שבצפון והוא לפתח שבזוית האולם שאצל חמש אמות של כותל ההיכל שבצפון פתח ההיכל ודלת סובבת בו ואותו מפתח של אותו הפתח יורד לאמת השחי.
פשפשים - פתחים קטנים כמין כיפות קטנות ארכו כעובי רוחב הכותל ודלת סובבת בו פושטי"ר בלעז.
אחד יורד לאמת השחי - הבא לפתוח בו שחרית פשפש שבזוית האולם עומד מבחוץ בתוך האולם ומכניס ידו בחור שבכותל עד בית שחיו ופותח.
ואחד פותח כיון - לאחר שנכנס בזה ובא לו לתא אשר על פני אחת עשרה אמה של אולם קצת מן ההיכל ופותח במפתח שני דלת אחד שמן התא להיכל מהר בלא טורח כשאר פתחים ונכנס להיכל לפתוח דלתות ההיכל.
כיון - כמו (פסחים ל"ז א') יעשנה בדפוס ויקבענה כיון, מהר בלא טורח, והאי שער הגדול הוא פתח ההיכל שבין אולם להיכל. רש"י]
אמר עולא תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה [כדין תלמיד לרב לפי שהיו יושבין תמיד בבית המדרש יחד ומקשין ומפרקין וכולם למדים זה מזה. רש"י], וקורעין זה על זה, ולענין אבדה במקום אביו אינן חוזרין אלא לרבו מובהק. [שרוב חכמתו ממנו כרבי יהודה. רש"י]
.
.
(תוספות:
"ומקרעין זה על זה. אף על פי שאינו יודע יותר לפי שלומדין זה מזה.
ואם תאמר דאמרינן בפרק האורג (שבת ק"ה ב' ושם) חייב לקרוע על אדם כשר אפילו לא היה בשעת יציאת נשמה?
ויש לומר דהכא מיירי [שכאן מדבר] בקרע שאינו מתאחה כדין תלמיד על רבו, וכן פירש רש"י")
.
.
קבעי מיניה [שאל ממנו] רב חסדא מרב הונא, תלמיד וצריך לו רבו מאי? [וצריך לו רבו - ששמע שמועות שיש בידו מפי אחרים. מאי - כלומר קודם לאביו לענין אבדה. רש"י]
אמר ליה חסדא חסדא לא צריכנא לך, את צריכת לי עד ארבעין שנין. [שיטה מקובצת בשם רבינו חננאל: "תלמיד וצריך לו רבו מהו. כלומר תלמיד חריף שרבו נהנה ממנו ומשאלות התלמיד ומחקריו מוסיף הרב חכמה כדאמרינן הרבה תורה למדתי מרבותי ומתלמידי יותר מכולם, תלמיד כגון זה אצל רבו יניח אבדת אביו ויחזיר של רבו או לא. וחשב רב הונא בדעתו כי רב חסדא על עצמו שאל וכי הוא בעיניו תלמיד שצריך לו רבו וכעס והשיבו רב חסדא לא צריכנא לך לא לחדודך ולא לפלפולך אתה צריך ללמוד ממני עד מלאת לך ארבעים שנה, שבמלאת ארבעים שנה התלמיד עומד על דעת רבו כדכתיב ואולך אתכם ארבעים שנה. רבינו חננאל ז"ל"]
איקפדי אהדדי [הקפידו זה על זה] ולא עיילי לגבי הדדי [ולא נכנסו זה אצל זה].
יתיב רב חסדא ארבעין תעניתא [ישב ארבעים תעניות] משום דחלש דעתיה [שחלשה דעתו] דרב הונא.
יתיב רב הונא ארבעין תעניתא משום דחשדיה לרב חסדא. [משמע שרב חסדא לא התכוון בשאלתו לרמוז שרב הונא רבו צריך לו, ורב הונא חשדו לחינם]
איתמר [נאמר] רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן הלכה כרבי יהודה.
רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת הלכה כרבי יוסי.
ומי [והאם] אמר רבי יוחנן הכי [כך], והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה, ותנן: "רבו שלמדו חכמה"? [סתמא כרבי מאיר. רש"י]
מאי חכמה - רוב חכמתו. [אם מקרא מקרא אם משנה משנה. רש"י]
תנו רבנן: "העוסקין במקרא מדה ואינה מדה [מדה - היא קצת. ואינה מדה - שהמשנה וגמרא יפים ממנה מפני שתלוין בגירסא ומשתכחים, שבימיהם לא היה גמרא בכתב וגם לא היה ניתן לכתוב אלא לפי שנתמעטו הלבבות התחילו דורות אחרונים לכתבו. רש"י]. במשנה מדה ונוטלין עליה שכר. גמרא אין לך מדה גדולה מזו [גמרא - כבר פירשתי למעלה שהוא לתת לב להבין סתימות טעמי המשנה מה הם וכששתים סותרות זו את זו יבין לתרץ שיהיו שתיהן קיימות, או לדעת דברי התנאים החלוקים בדבר ונימא הא מני פלוני חכם הוא. רש"י]. ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן גמרא".
.
.
(חידושי הריטב"א:
"מדה ואינה מדה. פירוש שאין נוטלין עליה שכר דכיון דגבי משנה קתני ונוטלין עליה שכר מכלל דבמקרא אין נוטלין עליה שכר. מכל מקום מדה היא כלומר מוטב שיעסוק במקרא ואל ישב בטל. שמא מתוך מקרא יבא לידי משנה ויטול עליה שכר".
ובתורת חיים כתב:
"ונוטלין עליה שכר. נראה לפי שהעוסק בתורה עיקר קבלת שכרו על הסברות דמיסבר קא סבר ומדמה מילתא למילתא [מדמה דבר לדבר] שהוא עמל בתורה ומטריח בה, כדאמרינן אגרא דשמעתא סברא [שכר של הסוגיא סברא] וזהו שייך כשהוא עוסק במשנה וכל שכן בש"ס, לאפוקי העוסקין במקרא לכך אין נוטלין שכר כל כך"
וכן כתב רש"י בברכות ו' ב': "אגרא דשמעתא סברא - שהוא יגע וטורח ומחשב להבין טעמו של דבר".
מפירוש רש"י כאן מבואר שהטעם שבמקרא יש פחות שכר מבמשנה אינו כהתורת חיים משום שבמשנה יש יותר מקום לסברא. שהרי נתן טעם שיש יותר שכר במשנה מבמקרא משום שהמקרא כתוב ואין צורך לזכור אותו בעל פה מה שאין כן המשנה שלולא שילמדוה תשתכח.
ונראה שרש"י פירש שמשנה הנאמר כאן הוא שהוא רק קורא את התיבות כמו שהן כתובות ומשנן אותן, שהרי אם הוא נותן לב להבין זהו גמרא ולא משנה. שגמרא כאן אין פירושה מה שאנו קוראים גמרא דהיינו התלמוד הבבלי שחיברו רבינא ורב אשי, שהרי הברייתא נאמרה בימי חכמי המשנה ולפני התלמוד הבבלי, אלא ודאי כל שהוא מעיין במשנה ונותן לב להבין זהו הנקרא בברייתא גמרא, והתורת חיים לא דק בזה. ולא כל לימודם היה על דרך נתינת לב להבין אלא לפעמים למדו רק כדי לזכור ולשנן את הגרסה ללא נתינת לב להבין ולזה קורא משנה אם הוא במשנה ומקרא אם הוא במקרא. וכיוון ששניהם בלא נתינת לב להבין החילוק בשכר ביניהם הוא משום שבמשנה נצרך שישנן כיוון שאינה כתובה, והמקרא שהוא כתוב אין תועלת לשנן אותו בעל פה. ומסתבר שאם מעיין במקרא ונותן לב להבין בו גם זה נקרא גמרא ויש לו שכר כגמרא. ולכל הפחות כשמעיין על דרך חז"ל וכמו פירוש רש"י או רמב"ן או מלבי"ם על המקרא וכיו"ב. ואם מעיין שלא על דרך חז"ל אין לו שכר לא משום שאין זה נקרא גמרא וסברא, אלא משום שבוודאי ישתבש ויטעה ויגלה פנים שלא כהלכה)
.
.
הא גופא קשיא, אמרת בגמרא אין לך מדה גדולה מזו, והדר [ושוב] אמרת ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא?
תגובות
הוסף רשומת תגובה